וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם. (בראשית כ"ח, ו'- ז')

 

במד"ר (פ' ל"ט) ר' יצחק פתח: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' - הנה פרט בכאן שלןשה דברים; שמיעה, ראיה, הטית אוזן. יש לפרש דשמיעה היא קבלה כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו אעפ"י ששכלו אינו מחייבם. וכמו שמצינו (בראשית כ"ח) 'וישמע יעקב אל אביו ואמו וילך פדנה ארם', אף שקשה היה לו לילך לגלות והיה בפחד גדול שלא יטמע ח"ו בבית לבן ושעל כן נטמן בבית עבר מקודם י"ד שנה, מכל מקום לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל דבריהם. וכן הוא בכמה מקומות בתנ"ך. ראיה היא עוד יותר, שבעיניו יראה שאין דרך אחר רק כמו שנצטוה. הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, וכלשון הרמב"ם ז"ל בתשובותיו להיות רודף אחר כוונת התורה, לא לבד שטחיות הדברים רק להשכיל על עיקר הכוונה אף שאינה מפורשת. וכל שלוש אלה דרושות לכל אדם הבא להטהר. בראשונה צריך להיות בבחינת שמיעה לקבל מאמר השי"ת להתנהג עפ"י דרכי התורה אפילו על שמאל שהוא ימין בלי התחכמות, ואח"כ יזכה לבחינת ראיה שבעצמו יראה ויבין וירדוף אחר כוונת התורה, וזהו נקרא שמטה אוזן לשמוע כוונת הדברים הבלתי נשמעת משטחיות המאמר, וכענין שכתב הרמב"ן (ריש פ' קדושים) שיכול להיות נבל ברשות התורה עיי"ש.

(שם משמואל לרבי שמואל מסוכטשוב, לך לך תרע"ב)

 

מתמימות של יושב אוהלים לתמימי דרך

שלמה פוקס

תמימות של גורל ?!

בפרשת חיי שרה למדנו על תולדותיו של אברהם בשושלות הגר וקטורה, ברם, שושלות אלו ייפרדו במהותם מתולדות עמֵנו.

בפרשתנו נלמד על שושלת יצחק, בלידת התאומים עשו ויעקב ונדע שכבר בהיותם בבטן אימם שניים אלו מהווים 'שני גויים, שני לאומים' שייפרדו מבטן אימם, אך חייהם וחיי צאצאיהם יהיו שזורים זה בזה. יתרה מזו, על פי דברי הנביא מלאכי (פ"א) שנבחרו להפטרת הפרשה הרי שיחסי הגומלין בין עשו ליעקב אינם נותרים אך ורק בקרב יושבי תבל כי אם מונצחים ביחסו של ה' אליהם - (ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב: (ג) וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.

מה מקורו של יחס זה, האם יחס זה נרכש או מוּלד והאם הוא בר שינוי?

הכתוב מתאר:

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם. וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב. (בראשית כה', כה'-כח')

גדלו הנערים ואישיותם נגלית בתיאור: האחד הצייד והאחר יושב אהלים. אהבת ההורים מתחלקת ביניהם, אין הכתוב מסביר מדוע אין יצחק אוהב את יעקב או מדוע רבקה אינה אוהבת את עשו.

אישיותם מוּלדת או שהינה פרי חינוכם? בעבר הבאנו את פרשנותו של הרש"ר הירש האומר שישנה כאן ביקורת על חינוכם הלקוי של יצחק ורבקה, כלומר לדעתו תכונות עשו ויעקב יכלו וצריכות היו להיות מכוונות יחדיו לעבודת ה'.

כיצד תפקדה משפחה זו ומה חשו הנערים? נוכל לשער, אך לא נדע.

ננסה לברר מה נוכל לדרוש וללמוד ממצב זה.

עשו הציד מזכיר לנו את נמרוד הצייד "הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'." (בראשית י', ט') ואילו יעקב התם מעלה בזיכרוננו את איוב התם, עליו נאמר: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". (איוב א', א')

גורלו של נמרוד בתולדות המדרש היה כמורד בה' זאת למרות שהכתוב מעיד עליו שהיה גיבור ציד לפני ה' ואילו גורלו של איוב העלה כל כך הרבה שאלות עד שדמותו נתפסת כמשל שלא היה ולא נברא ודמותו מתארת את האדם התמים שגורלו נידון על ידי השטן.

תמימותו ותומו של איוב מחייבים בירור לגבי תמימותו של יעקב, דומה שבקלות יכולנו לומר על יעקב שהוא האיש אשר ציד בפיו, בקנותו במילים את הבכורה ובמעשה המרמה את הברכה.

לכן נראה לומר שתיאורם של עשו ויעקב באים כשני אבי טיפוס המחייבים השוואה בין איש לרעהו מחד וחיי שותפות מאידך. גישה זו באה לידי ביטוי בשתי דעות במדרש הבא הדורש את עובדת היותו עשו - 'שעיר' בעל שיער:

'ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר...' ר' לוי ור' יצחק:

ר' לוי אמר - לקווץ (בעל שיער) וקֵרֵח שהיו עומדים על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל השנה ואין לו במה להתכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות [כל השנה] ויש לו יום הכיפורים להתכפר לו

ר' לוי מתאר גורל שונה בשל שוני חיצוני, לאחד שיער בו נתפס המוץ ואילו השני חלק ולכן המוץ מחליק ממנו, כלומר שניהם עוברי עבירות, ברם, לאחד דרך כפרה ולשני אין, גורל ללא סיבה או הסבר! אלא בעל שיער לוכד לכלוך בשערו.

אמר ר' יצחק - לא שאילה היא לה ולא שאילה היא לה 'ונשא השעיר עליו' (ויקרא טז', כב') זה עשו, שנאמר: 'הן עשו אחי איש שעיר', 'את כל עונותם אל ארץ גזירה' (ויקרא טז') את כל 'עונות תם', שנאמר: 'ויעקב איש תם' (בראשית כה כז). (בראשית רבה סה', יא')

ר' יצחק מעלה השוואה ומקדים ואומר 'לא שאילה היא לה' כלומר: אין הנידון דומה לראיה, אין קשר בין עשו ויעקב לשעיר המשתלח ובכל זאת אני מחיל את המשל עליהם, האחד נושא את עוונות השני. שעיר - הוא השעיר המשתלח הנושא את עוונות התם (הוא יעקב).

 

מתמימות המנותקת מן המציאות לתמימות של שלימות, של תיקון

אומר המדרש (בראשית רבה סג') תיאור דמותו של עשו בא לפני שמואל בראותו את דוד, וז"ל:

'אדמוני' - אמר ר' אבא בר כהנא: כולו שופך דמים, וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני דכתיב: 'וישלח ויביאהו והוא אדמוני' (שמואל א' טז', יב') נתירא, אמר אף זה שופך דמים, אמר לו הקב"ה: 'עם יפה עינים' (שמואל א' טז') עשו מדעתו הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הורג.

לכאורה ההשוואה מתבקשת - עשו אדמוני ודוד אדמוני, אך תשובת המדרש האחד (עשו) הורג סתם, מדעתו ואילו השני (דוד) מוציא לפועל רק את גזירת הסנהדרין, מעלה את השאלה האומנם? הרי אנו יודעים מדוע לא זכה דוד לבנות את בית המקדש באומרו - "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". (דברי הימים א', כב', ח') האם נוכל לקבל את תשובת ה' במדרש בפשטות?

המדרש ממשיך ומביא מעשה (ישנה מקבילה למעשה זה בירושלמי תרומות פ"ח) ונראה שהמעשה יעלה בפנינו הסבר מה דומה ומה שונה בין עשו לדוד, או מה צריך להיות שונה בין התנהגותנו לבין התנהגות בני עשו.

וזה המעשה (תרגום):

דיקליטיאנוס המלך היה בעברו רועה חזירים בטבריה, כאשר עבר, הגיע למקום בית המדרש יצאו התינוקות מבית המדרש והכו אותו.

לאחר זמן נעשה למלך, ירד וישב לו בפאנייס ושלח כתבים לטבריה לפנות ערב. ובכתבים נכתב - 'גוזר אני על חכמי היהודים שיעמדו בפני בבוקר יום ראשון' ופקד על השליח נושא האיגרת שלא ימסור את האיגרת אלא עם שקיעת החמה בערב שבת.

ירד ר' שמואל בן נחמן לבית המרחץ וראה את רבי שהיה עומד לפני בית המדרש ופניו חולניות. אמר לו: 'מדוע פניך חולניות'?

אמר לו רבי - 'כך וכך שלחו לי כתבים מאת המלך דיקליטאנוס'.

אמר לו רשב"נ: 'בוא ורחץ ובוראינו יעשה לך ניסים'.

נכנס לרחוץ ובא לפניו ארגנטין (שד של בית המרחץ) וצחק ורקד לפניו.

רצה רבי לנזוף בשד.

אמר לו ר' שמואל בן נחמן: 'עזוב אותו, לפעמים מתגלה הוא השד למעשה ניסים'.

אמר רשב"נ לשד - רבך במצוקה ואתה צוחק?

אמר להם השד - לכו אכלו ועשו שבת בטוב, שבוראכם עושה ניסים, ואני מעמיד אתכם בבוקר יום ראשון במקום שאתם רוצים.

בצאת השבת לאחר סדר התפילה לקחם והעמידם לפני שער העיר פאנייס.

באו השומרים ואמרו למלך - 'הנה הם עומדים לפני השער'.

אמר המלך 'סגרו, נעלו את השער'.

לקחם השד והעמידם על חומת העיר.

באו השומרים ואמרו למלך,

אמר המלך אני גוזר שיוסק המרחץ שלושה ימים, (בחום גבוה וברצונו היה להמיתם) יכנסו ויתרחצו ואח"כ יבואו לפני.

נכנס השד עימם לבית המרחץ וקרר, צנן את המרחץ. נכנסו ורחצו ובאו לפני המלך.

אמר להם המלך: 'משום שאתם יודעים שאלוהיכם עושה לכם ניסים, לכן אתם מבזים את המלך?'

אמרו לו החכמים: דיקליטנא שהיה רועה חזירים בזינו, אבל למלך דיקליטינוס אנו משועבדים! אמר להם המלך - אל תפגעו, תביישו לא רומאי צעיר ולא משרת צעיר.

מה מעשה זה בא ללמדנו?

יהיו שילמדו ממעשה זה ויאמרו, כל מה שנעשה ה' יעזור ויציל ולכן 'נעשה מה שנראה לנכון', ברם נראה לומר שמעשה זה מציג בפני השומע את סיבת הגזירה של המלך. אין גזירת המלך נעשית כגחמה, כי אם כתגובה על חוויה רעה שנגרמה לו על ידי תלמידי בית המדרש בטבריה. מסקנת המעשה היא שהמלך מכיר בכוחו של הבורא אך מלמדם לקח, אין לפגוע באדם, ברומאי, לא באדם צעיר ולא בבעל תפקיד זוטר.

נותר רק לדמיין מה שאין המעשה ממשיך ומספר לנו, מה דרשו, מה לימדו החכמים בבואם בחזרה לבית המדרש, האם המשיכו במנהגם המגונה בהכאת רועי חזירים או שנזהרו מלפגוע באחר.

ועתה לשאלה מה למעשה זה ולדרשת המילה 'אדמוני' הוא עשו ההורג נפשות מדעתו?

נראה לומר שהמדרש אינו רוצה שלומדי התורה יטענו כנגד האחר את הטענה שמעשה הגויים נעשה סתם, הם הורגים מדעתם ללא סיבה, אלא אולי כמעשה זה שסופר, יש ולצערנו התנהגותם נובעת ממעשינו, אי לכך, עלינו להקפיד ביחסינו לבני אומות העולם קטנים כגדולים.

 

ולמסקנה לא פשוטה - היו מן הנרדפים ולא מן הרודפים!

הפרשה ממשיכה ומתארת מצב של קנאה בין הפלשתים לבין משפחת יצחק. קנאה זו אינה מובילה למלחמה ולהרג כי אם מסתיימת בכריתת ברית!

(יד) וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים...

(כו) וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. (כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. (כח) וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. (כט) אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'. (ל) וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (לא) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. (בראשית פרק כו')

המדרש הגדול מצטט מדרש על פסוקים אלו (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ט'):

'והאלהים יבקש את נרדף' (קהלת ג: טו). רב חונה בשם רב יוסף: עתיד הקב"ה לתבוע דמן של נרדפים מיד רודפיהם.

צדיק רודף צדיק, 'והאלהים יבקש את נרדף'.

רשע רודף רשע, 'והאלהים יבקש את נרדף'.

רשע רודף צדיק, 'והאלהים יבקש את נרדף'.

אפילו את חוזר ואומר צדיק רודף אחר רשע, מכל מקום 'והאלהים יבקש את נרדף'.

תדע לך שהוא כן,

שהרי הבל נרדף מפני קין... נח נרדף מפני דורו... אברהם נרדף מפני נמרוד... יצחק נרדף מפני פלשתים, והאלהים יבקש את נרדף, ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך" ... יעקב נרדף מפני עשו...יוסף נרדף מפני אחיו... משה נרדף מפני פרעה...ישראל נרדפים מפני אומות העולם...

ר' יודה בר' סימון בשם ר' יוסה בר נהורי אף כאן שור נרדף מפני הארי, כשב מפני זאב, עז מפני נמר, אמר הקב"ה: לא תביאו קרבן לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, "שור או כשב או עז כי יולד" וגו' (ויקרא כב', כז').

שלמה פוקס מלמד בהיברו יונין קולג', בבית שמואל ובקולות.

 

גורלו וייעודו של עם ישראל בעמים ובעולם

ר' ברכיה פתח: (שיר ז) 'שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך'; ארבעה פעמים כתיב שובי כנגד ארבע מלכיות שישראל נכנסין לתוכן לשלום ויוצאין בשלום. השולמית אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאהל לאהל, השולמית אומה שהכהנים משימין לה שלום בכל יום, שנאמר (במדבר ו) 'ושמו את שמי' וכתיב 'וישם לך שלום', השולמית אומה ששלום העולמים דר בתוכה, שנאמר (שמות כח) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' השולמית אומה שאני עתיד ליתן בה שלום, שנאמר (ויקרא כו) 'ונתתי שלום בארץ', השולמית אומה שאני עתיד לנטות אליה שלום, ככתוב (ישעיה סו) 'כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

ר' שמואל בר תנחום ור' חנא בשם ר' אידי אומה שעשת שלום ביני ובין עולמי, שאלולי היא הייתי מחריב את עולמי. ר' הונא בשם ר' אחא פתח (תהלים עה) 'נמוגים ארץ וכל יושביה' ככתוב (שמות טו) 'נמוגו כל יושבי כנען' אנכי תכנתי אנכי כיון שקיבלו עליהם אנכי ה' אלהיך תכנתי עמודיה סלה ונתבשם העולם. ר' אלעזר בן מרון אומר: אומה שהיא משלמת אישטטיונו (=קיומו) של עולם הן הן בעולם הזה הן הן בעולם הבא. רבי לוי אמר: אומה שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה; הגשמים אינם יורדין אלא בזכותה, הטללים אינם יורדין אלא בזכותה, שנאמר 'ויתן לך האלהים מטל השמים' לך בזכותך ובך הדבר תלוי.

(בראשית רבה פרשה סו פסקה ב*)

 

חז"ל אינם מהססים לבקר מעשי אבות לצורך הפקת לקח מוסרי

'כשמוע עשו את דברי אביו'...: א"ר חנינא כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה (וגובה את שלו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב 'כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה' והיכן נפרע לו? בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד) 'ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד.

(בראשית רבה פרשה סז)

 

'ויהי בערב וגו'' כל הלילה היה משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה' אמר לה ברתיה דרמאה (=בת הרמאי) למה רמית אותי? אמרה לו: ואת לא רמית באביך, כשהיה אומר לך 'האתה זה בני עשו'? והיית אומר 'אנכי עשו בכורך' (בראשית כז יט) ואת אומר למה רימיתני?! אביך לא אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך?! (שם שם לה)

(מדרש אגדת בראשית פרק מט)