וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ

 וַיֹּאמֶר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (בראשית כז, כב)

 

'הקול קול יעקב' - אין לך תפילה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב;

 'והידיים ידי עשו' - אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו. (בבלי גיטין נז ע"ב)

 

 

כשבאים להבין את ההווה על סמך העבר, יש מקום לזהירות

ויש בברכות אלו כמה שאלות קשות. אם הברכה היתה נבואה, איך לא ידע את מי יברך? ...והנכון בעיני, שברכת הנביא כעין תפילה היא, והשם שמע תפילתו, כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה, וכן כתוב 'ויפשע אדום מתחת יד יהודה' (מלכים ב'; ח, כב). 'גם יואב הכרית כל זכר באדום' (מלכים א; יא, טז). ובעבור שהי'ה תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבליים 'ערו ערו עד היסוד בה' (תהילים קלז, ז). ויותר היה קשה על ישראל החרפה, שהיה אדום מחרף אותם מרעתם. ...גם בימי אגריפס, כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור ליהודה, ואומה שהגלתנו הוא מזרע כתים, וכן אמר המתרגם 'וצים מיד כתים' (במדבר כד, כד), והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. והיו אנשים מתי מספר, שהאמינו באמונה חדשה, וכאשר האמינו בימי קונסטנטין שחידש כל הדת ולא היו בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומיים. גם כן יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאלים, כי אם מתי מעט.

(אבן עזרא בראשית כז , מ)

 

 

יעקב ועשו - שני נכדיו של אברהם אבינו

אביעד א' סטולמן

 

במשך דורות ראו יהודים בפרשת יעקב ועשו את הרקע ליחסים הקשים בין יהודה לרומי ובין ישראל לנצרות. נקודת מבט זו משתקפת במקצת מדרשי חז"ל ובעקבותיהם בדברי פרשני המקרא. קביעתו של רשב"י 'עשו שונא ליעקב' (ספרי, פיסקא סט, מהדורת הורוביץ, עמ' 65), שצוטטה בפירושו של רש"י לתורה (בראשית לג, ד), שימשה בעיני רבים מעין אתוס מכונן; לעתים אף הסתייעו בקביעה זו כדי לחזק הכרעות הלכתיות בעניינים הנוגעים ליחסים בין יהודים לגויים.

בדיונו הדרשני, ביקש סבי, הרב יצחק סטולמן ז"ל (בלרוס-ארה"ב-ישראל; 1979-1894), לנתק את הסיפור המקראי מן הקונטקסט דלעיל. בעיניו, יעקב ועשו לא ייצגו שני עמים, אלא דווקא שני אחים - נכדיו של אברהם העברי; בכך ביקש להעתיק את הסיפור למחוזות קיומיים פנים-יהודיים בני-זמנו. ברצוני להציג את הדברים שכתב סבי בדטרויט שבארה"ב לפני יותר משבעים שנה, בתוספת נופך דרשני עכשווי.

עשו, אשר עליו נאמר 'יודע ציד, איש שדה', מתואר על-ידי סבי כאילו אין לו 'עניין אחר בעולמו מלבד השגת קניינים ורכוש. הוא איש אשר השקיע את עצמו בתאוות החיים; הוא איש אשר ציד בפיו, לוחם בעד מאוויו הגופיים. אין לו מנוחה בחייו' (מנחת יצחק, א, עמ' 131). יעקב שעליו נאמר 'איש תם ישב אהלים' הוא דמות הראי של עשו: 'איש בעל השקפות תמימות ונצחיות; איש שהשקיע את כל הווייתו בתוך כתלי בית המדרש של שם ועבר; איש המסתכל אל תוך החיים מתוך [ה]ד' אמות של הלכה' (שם). יעקב מוצא שלווה בהתבוננות הזהירה ואילו עשו המכונה 'אדום' מוצא סיפוק באדמימות הגופנית, בהתרגשות ובגירוי החושים. ליעקב חוש היסטורי המקנה לו שלווה רוחנית ואורך רוח. הוא למשל מעריך נכונה את משמעות הבכורה בקונטקסט המשפחתי הייחודי שאליו נולד. ואילו עשו, המטריאליסט העוסק נמרצות בהשגת הרכוש והציד, אינו רואה חשיבות בהיסטוריה - בעתיד או בעבר.

במדרש מובא כי יום מכירת הבכורה היה יום אבלו של אברהם. מותו של אברהם הותיר רושם עמוק על שני האחים. דרכי ההתמודדות שלהם עם המשבר הנורא - מותו של הסב האהוב והדומיננטי - היו שונות. יעקב התבונן על חיי סבו שהיו מלאים טוב וצדק, ועל משמעות השתלשלות הדורות בעולם - דור הולך ודור בא. אברהם אמנם מת, אך ה' העיד: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו'. יעקב שהכיר בכובד המשימה המוטלת עליו ועל זרעו אחריו, נותר מהורהר באוהלו. ואילו עשו למד ממותו של אברהם על מידת הדין השולטת בכל, אפילו ב'זקן' אברהם. קץ החיים יבוא על הכל, ועשו הסיק מכך שאין לו אלא לרוץ ולחטוף מהר ולהנות מכל מנעמי העולם הזה.

אותו יום יצא עשו לשדה לחטוף ולהנות; במדרש מסופר כי 'חמש עבירות עבר אותו רשע ביום ההוא', ביניהן רצח וניאוף. לא ארכו השעות והוא שב מן השדה עייף ויגע: 'מאין כל העיפות לו? מי הוא אשר מסעיר את רוחו, ושולל את מנוחתו? כי מה היה חסר לעשו בבית יצחק? ...הוא מרגיש בתוכו איזו מהומה פנימית, סערות רוח נוראה, ואי-הספקת רצון עצמי' (עמ' 132). עשו לא ידע מדוע היה עייף, אך יעקב התם ידע ש'אם אין מזון רוחני להנפש, כי אז כל ההספקות הגופניות לא ישקיטו את המית לב האדם' (עמ' 133).

שנים רבות התפאר עשו כנגד יעקב כי הוא המצליחן, הנהנה מ'החיים הטובים' ואילו יעקב הוא המסכן החנוק; ו'הנה באי-רצון נפלט מפיו דבר, הבא מעמקי מבוכי נפשו: "׳כי עיף אנכי"... הידעת אחי יעקב, כי עייף אנכי?' (עמ' 134). תגובתו של יעקב לדבריו של עשו באה אף היא ממעמקי נפשו: 'וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי'; כלומר: הודה לי שאני הבכור! שדרך חיי היא שיש לְבַכֵּר! ועשו משיב לו: 'הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!' עשו חי את הרגע ואינו מתחשב בשיקולים רוחניים ארוכי טווח. בתמורה לבכורה הלעיט יעקב את עשו בנזיד העדשים העגולים, שאותם הכין לסעודת ההבראה. באופן אירוני, דווקא מאכליו הצמחוניים של האח החיוור יושב האוהלים, הם אלו שהחייו את האח השזוף והאדמוני, תאב הבשר האדום; המאכלים הרוחניים הם אלו שבסופו של דבר הביאו מזור לתשישותו הפיזית-רוחנית של עשו.

דרך החיים המודרנית המתרוצצת, עלולה להביא אותנו לשקוע בעייפות נוראה. עייפות זו נובעת מחוסר הכרה בחשיבות הבכורה, כלומר מחוסר הבנה של המשימה הרוחנית הייחודית שלנו. היא עלולה להפוך אותנו להיות בבחינת 'עשו' השב מן השדה והוא עייף. האם אנו מקפידים לקבוע עתים לתורה ולחכמה? האם אין אנו מתעצלים מלשבת עם הילדים וללמדם פרק במקרא במדרש או במדע? כמה פעמים, בתום יום העבודה המתיש, מתיישבים אנו מול הטלויזיה המרצדת ומתעייפים ממנה? האם בעלי תודעה היסטורית אנו, המצליחים להפנים את הערכים שירשנו מאבותינו, או שמא נגררים אנו במסכת החיים העייפה?

כיצד מיתרגמת הרגשת הסופיות שלנו? האם כ עשו שהסיק מכך 'למה זה לי בכרה', או שמא כיעקב שהסיק את ההפך - שהבכורה חשובה עד מאוד. סבי סיים את דרשתו במילים הבאות: 'מה שהאדם הוא בן תמותה, מרגיש את קצו, רואה הוא את החיים החולפים, הרי חייב הוא לחזר אחרי הבכורה, אחרי מטרה בחיים, ולהשאיר עזבון רוחני גם לבניו. והאם לא באה העת אף לנו, לחשוב את חשבון עצמנו?'.

הרב אביעד א' סטולמן הוא דוקטורנט במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן

 

 

ברכה אינה עוברת בירושה אלא האדם צריך להיות ראוי לה

ה' ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו, שיהיה ה' להם לאלוהים ישכן שכינתו בתוכם, והם יירשו הארץ ויהיו קדושים לאלוהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכוח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם; ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך בזה מאת ה'.

(המלבי"ם בראשית כז, א)

 

רבקה היא "אם יעקב ועשו"

מה ראתה התורה להזכירנו שוב אחרי אשר שלחה-הבריחה רבקה את יעקב מקרבתו של עשו יעקב ובהצילו אותו ממוות, אלא גם אם עשו היתה בהצילה את עשו מלרצוח את אחיו. ואף כי מנעה מעשו להפיק זממו - מה ראתה התורה להזכירנו שהיא אם יעקב ועשו?

ונראים בעל "צידה לדרך" על רש"י האומר: להודיענו שלא אם יעקב בלבד היתה בהבריחה את במשך כל הפרק ראינוה עושה כל מעשיה לטובת "יעקב בנה הקטן", הנה עתה ברגע הסכנה הגדולה היא מכלכלת מעשיה בתבונה כ"אם יעקב ועשו" שלא תשכל שניהם יום אחד.

(מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 202)

 

ריבוי הפנים של עשו

שמו עשו, שהיה עשוי ונגמר, עשו, בגימטריא שלום, שאלמלא שמו שהוא שלום, היה מחריב העולם, דבר אחר: עשו 'ע' שו' - שוא זה השלים לע' אומות שבראתי בעולמי.

(בעל הטורים בראשית כה, כה)

 

'שלום': בגימטריא עשו, הוי מקדים שלום לכל אדם ואפילו בשלום גוי.

(בעל הטורים במדבר ו , כו)

 

...אולם הרבה יותר עמוק הוא ההסבר שנותן 'בעל הטורים' במקום השני בו הוא אומר "שלום בגימטריא עשו..." וכאמור מדובר כאן בברכת כוהנים, משמע - ברכת השלום לישראל איננה שלמה, כל עוד לא יהיה שלום גם עם עשו. ניתן לומר כי ב'תולדות' הגימטריא של עשו היא שלום כדי לרסן את עשו, ואילו בברכת הכוהנים הגימטריא של עשו היא שלום, כיד שידע עם ישראל עד כמה מצווה הוא על השלום, וכי לא יהיה לישראל שלום, כל עוד לא ייכון שלום בין יעקב לבין עשו.

(מתוך שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י.ליבוביץ ז"ל, עמ' 110)

 

חז"ל אינם מהססים לבקר את מעשי האבות לצורך הפקת לקח מוסרי

'ויהי בערב ...'' - כל הלילה היה משמש עמה סבור שהיא רחל, כיון שעמד בבוקר 'והנה היא לאה' אמר לה: 'ברתיה דרמאה (=בת הרמאי) למה רמית אותי?'

אמרה לו: ואת לא רימית באביך, כשהיה אומר לך 'האתה זה בני עשו'? והיית אומר 'אנכי עשו בכורך' (בראשית כז יט) ואת אומר למה רימיתני?! אביך לא אמר 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך'?! (שם שם לה)

(מדרש אגדת בראשית פרק מט)

 

הקונפליקט המוסרי של יעקב

"וילך ויקח ויבא לאמו" (בראשית כ"ז,י"ד): - אנוס וכפוף ובוכה.

(בראשית רבה, פרשה סה)

 

אפשר דרש "וילך, ויקח, ויבא"- וי על שלושה דברים אלה.

(פירוש הרד"ל על בראשית רבה)

 

המקדש השלישי ייבנה רק מתוך שלום

'ובבאר השלישי לא רבו עליה', כי בית המקדש השלישי יבנה ע"י מלך המשיח, שנאמר בו: (ישעיה ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", כי אך שלום ואמת יהיה בימיו, על כן נקרא רחובות כי אז ירחיב ה' את גבולם, כי בזמן שהמריבה מצויה או שני עברים נצים, אף בהיותם בעיר גדולה כאנטיוכיא לא נשא אותם לשבת יחדיו, ואף במקום רחבת ידים מאוד, צר להם המקום

ולא יסבלם, אשר בעווננו עוד היום מנהג זה מצוי בינינו, ובהפך זה בזמן ששלום על ישראל, אע"פ שפרינו בארץ ויהיו הדרים עליה רבים עד מאוד, מכל מקום רחבת ידים להם ואין צר להם... שבזמן מציאת השלום, "ופרינו בארץ", כי לא יצטרכו לצאת מתוכה.

 ("כלי יקר" בראשית כ"ו, כ"ב)