וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו

 לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא בָם אֶת יָדָם.

(שמות כט, כט)

 

 

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ"ח, ע"ב)

 

השמירה והסיבוב סביב המקדש תמיד נועדו להעריצו ולכבדו ושלא יפרצו אליו הבורים הטמאים ולא במצב של ניוול, כמו שיוסבר. כי מכלל הדברים המחייבים פיאור המקדש והערצתו, כדי תושג לנו יראה ממנו, שלא ייכנס אליו שיכור ולא טמא ולא מנוול, כלומר, פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו כדי לכבד את הבית גם הוגדל כבוד המשרתים בו, הובדלו הכהנים והלויים, ונקבע לכהנים הלבוש המפואר, הנאה והיפה ביותר, בגדי קדש [...] לכבוד ולתפארת (שמות כ"ח, 2) ונקבע שלא יעסוק בעבודה בעל מום. לא רק מומים, אלא גם מיני זוהמה פוסלים את הכהנים, כמו שהובהר בדיני מצווה זאת. כי בעיני ההמון אין מכבדים אדם בצורתו האמיתית, אלא בשלמות איבריו ויפי בגדיו. והכוונה היא שתהיה לבית הזה רוממות וכבוד בעיני הכול.

(מורה נבוכים ג, מה - בתרגום מיכאל שוורץ)

 

הלבוש אינו רק הגנה מפני הקור, אינו רק קישוט, הוא סימן ההיכר הראשוני וההכרחי לחברה האנושית, והיא - בהרגשתו המוסרית של האדם - מותר האדם מן הבהמה. דרגתו וכבודו של האדם ניכרים בסימנים הנתונים במדיו. עצם הלבוש - כבוד הוא לאדם. לכוהנים ניתנים בגדים מיוחדים "לכבוד ולתפארת".

...בתת ה' בכבודו לאדם ולאשתו כתנות ובהלבישו אותו, נאמר לנו אפוא, שאין הבגד דבר שבהסכמה בלבד, אלא תוספת למעשה בראשית, מעין עור שני שניתן לאדם, מעין גופניות נאצלת יותר. ויפה כתב רבי מאיר בתורתו ברצותו לדמות אדם ליוצרו: "כותנות אור" - באשר על הקב"ה נאמר (תהילים קד, ב): "עוטה אור כשלמה" (בראשית רבה, כ, כט).

(מתוך פירושו של הרב בנו יעקב על ספר בראשית, ע"פ נחמה ליבוביץ ז"ל)

 

 

 

סגולה לאריכות ימים

דוד מנחם

בפרשת תצווה נזכר הציווי לקרבן התמיד בפעם הראשונה: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ: כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (כט, לח-לט).

בתלמוד (מגילה כח, ע"א) מובאים כמה מעשים בהם שאלו לחכמים זקנים במה זכו לאריכות ימים. בדרך כלל הנשאל היה משתף פעולה ומציין עובדות מוסריות ורוחניות שבסיבת שמירתן זכה לאריכות ימים. יוצא דופן הוא הסיפור הבא:

שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל: "בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים?" אַתּוּ גַּוְּזָאֵי קָא מָחוּ לֵיהּ (באו שומרי הראש של רבי נחוניא והכוהו). סָלִיק, יָתִיב אַרֵישָׁא דְּדִיקְלָא. (רבי עקיבא עלה וישב על צמרת הדקל) אָמַר לוֹ: רַבִּי, אִם נֶאֱמַר: 'כֶּבֶשׂ' לָמָּה נֶאֱמַר: 'אֶחָד"? (הרי מתוך שצוין "כבש" בלשון יחיד אין צורך לומר את המילה "אחד"?) אָמַר לֵיהּ: 'אֶחָד', מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. אָמַר לְהוּ: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שְׁבָקוּהוּ! (אמר להם רבי נחוניא לשומריו: הניחוהו, תלמיד חכם צעיר הוא). אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, דִּכְתִיב: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה". וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי. וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי.

נחזור על הסיפור ונבארו מעט: רבי עקיבא שואל את רבי נחוניא הזקן באיזו זכות הארכת ימים? יש בשאלתו זו מימד של חוצפה. נכון שבשאר המעשים שהובאו בגמרא שבהם שאלו תלמידים את רבותיהם במה זכו לאריכות ימים לא מצאנו שמישהו מהם נרדף. אדרבה, החכמים ענו לתלמידיהם ברצון. שכן "תורה היא וללמוד הם צריכים". אך שונה המעשה שלנו מקודמיו, כיוון שרבי עקיבא לא היה תלמידו של רבי נחוניא ולכך נתפסו דבריו בעיני השומרים של רבי נחוניא כקנטור וחוצפה ועל כך הם רדפו אחריו ובקשו להכותו על חוצפתו. רבי עקיבא טיפס למקום בטוח - ראש דקל גבוה - ומשם המשיך את השיחה עם רבי נחוניא בשאלה לשונית על הפסוק המתאר את זמני הקרבת קרבן התמיד, "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". אם נאמר "כֶּבֶשׂ" למה נאמר "אֶחָד"? רבי נחוניא מבין מהשאלה שהשואל החצוף הוא תלמיד חכם, ושאלתו נובעת מכך שתורה והנהגות טובות הוא רוצה ללמוד, וחלילה אינו מתכוון לקנטרו בשאלותיו, ולכך ציווה על הגברתנים שלו שיניחו לו. ועתה הוא נפנה להשיב לשאלותיו של רבי עקיבא.

עד כאן נשאל רבי נחוניא שתי שאלות. הראשונה: במה הארכת ימים? והשנית: אם נאמר כבש למה נאמר אחד? אחת משבעת הנהגותיו של החכם היא "וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן" (משנה אבות ה, ז). דהיינו, דרך החכם להשיב על השאלות שנשאל לפי הסדר; בתחילה על השאלה הראשונה, ואחר כך על השאלה השניה. וכאן רבי נחוניא -שוודאי היה חכם גדול- עונה לשאלות רבי עקיבא שלא כסדר. בתחילה הוא עונה על השאלה השניה ומסביר שכוונת התורה באומרה אֶחָד הוא לכבש מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. דהיינו, המילה אחד לא באה לציין מספר כמותי אלא איכות וייחוד. הכבש לקרבן התמיד צריך להיות המובחר. Number one. אחר כך עונה רבי נחוניא על השאלה הראשונה בדבר אריכות ימיו: "מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, דִּכְתִיב: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה". וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי. וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי". מדוע אם כן שינה רבי נחוניא מדרך החכמים לענות על ראשון - ראשון ועל אחרון - אחרון?

אחר ההתבוננות נראה ליישב בדרך דרוש ולומר שהתשובה הראשונה המתייחסת לקרבן התמיד עונה גם על השאלה בדבר אריכות ימים:

הבה ניכנס לראש של רבי עקיבא, האיש שהחל בלימוד תורה רק בגיל ארבעים. מידי יום הוא מתוודע לעובדה שהתורה רחבה מיני ים וארוכה מארץ מידה. הוא משווה את ההספק של חבריו לספסל הלימודים לשלו ורואה שהם השיגו כפי מידתם הרבה יותר ממנו בהשוואת הגיל מפני שהתחילו ללמוד בילדותם. נקודת הזינוק שלהם לא שווה כלל. ליבו נחמץ בקרבו. תחושת ההחמצה והאיחור שלו מלחיצים אותו. מאין יהיו לו ימים להספיק ללמוד את כל התורה? המחשבות מתרוצצות אצלו בראש והוא חושב על פיתרון: הוא מוכרח להאריך את הימים הפיזיים שלו. רק אז יוכל להשלים את מה שחיסר עד לגיל ארבעים. מכאן השאלה שמעסיקה אותו היא איך מאריכים ימים? והנה, יש חכם זקן מופלג בשכונתו. הוא מוכרח להוציא ממנו את המתכון לאריכות ימיו. מרוב דחיפות בצורך הנפשי שלו, שכח רבי עקיבא את הנימוס הפשוט. הוא פונה לרבי נחוניא ונכנס איתו לנושא בלי הקדמות. "במה הארכת ימים?". חוסר הנימוס המשווע מזעזע את השומרים. רבי עקיבא נתפס כמי שקץ בחיי רבי נחוניא הזקן ועל כן השומרים מוחים בו. רבי עקיבא מתפס על עץ דקל גדול ובכך הוא רומז להם שרבי נחוניא בעיניו הוא עץ גדול להיתלות בו. עץ הדעת ועץ החיים. התנהגותו זועקת "הצילו. הימים חולפים מהר מידי. הם נגמרים לי. מה אני יכול לעשות בכדי להאריך אותם?!" רבי נחוניא הבין את השֶדֶר והסביר לו שעליו להיות מעשי. לחדול מלספור את כמות הימים ולהתייחס לאיכות הימים. את המסר הוא מעביר לו ברמז: הנה בכל יום, בוקר וערב, הכהן מגיע לעדר הכבשים לבחור מהם אחד לקרבן התמיד. במוקדם או במאוחר יוקרבו כל הכבשים על גבי המזבח. אך עובדה זו לא מבלבלת את הכהן מעבודתו. אדרבה, הוא משקיע מחשבה והתבוננות לבחירת הכבש הכי מיוחד של היום.

כך שהתשובה "מיוחד שבעדרו" עונה לשתי השאלות: אם אתה רוצה אריכות ימים תתחיל מהיום הנוכחי. היום הזה הוא "המיוחד שבימים". תאריך ותעריך אותו. אל תעביר ואל תבזבז אותו לחינם. תהיה מעשי היום. אל תדחה למחר מה שתוכל לעשות היום. כיוצא בזה אמר רבי שמואל הנגיד בשירו: "אֵין לִי בָּעוֹלָם לְבַד שָׁעָה אֲנִי בָהּ, וְהִיא תַעְמֹד כְּרֶגַע וְאַחַר כֵּן כְּעָב נָסְעָה". תפוס את השעה שאתה בה ותמלא אותה במשמעות. ההתמדה היא אריכות הימים. קרבן התמיד הפרטי שלך מאריך את ימיך. "תפילות במקום תמידין תקנום" לימדונו חכמים. לכך תתפלל על היום שאתה נמצא בו שיהיה המיוחד שבימים.

אגב, בסופו של דבר רבי עקיבא זכה גם לאריכות ימים ביולוגית!

הרב דוד מנחם, ירושלים.

 

 

"להעלֹת נר תמיד"

לשון זה של הדלקת נר אינו במקרא אלא לגבי עבודת המנורה, והוא מדוקדק, שכן מצוה להדליק את הפתיל עד "שתהא שלהבת עולה מאליה" (שבת כא, ע"א), הווה אומר: תפקיד מלמד התורה הוא לעשות את עצמו מיותר! אל יעמיד עצמו ה"כהן" את ה"הדיוט" במצב של תלות תמידית ממנו. מכאן גם אזהרה למורים ולתלמידים שישהו אלה אצל אלה בסבלנות ובאורך רוח.

(הרש"ר הירש על שמות כז, כא)

 

הרבה לקיחות צויתי לכם בשביל לזכות אתכם. אמרתי לכם: "ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר יט, ב). שמא בשבילי? לא עשיתי אלא בשביל טהרתכם. לא כך כתיב:"והזה הטהור על הטמא" (שם שם יט). אמרתי לכם:" ויקחו לי תרומה" (שמות כה ב), לא בשביל שאדור ביניכם? דכתיב: "ועשו לי מקדש"(שם שם ח). דבר קשה כביכול אמר להם, קחו אותי שאדור ביניכם. ויקחו תרומה אין כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, אותי אתם לוקחים. אמרתי לכם: "ויקחו אליך שמן זית זך" (שם כז כא). למה? להעלות נר תמיד (שם). וכי אור משלכם אני צריך? אלא בשביל לשמור את נפשותיכם. שנמשלה הנפש בנר, שנאמר:"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ כז).

(מדרש תנחומא אמור סימן יז)

 

וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.

(שמות לב, לב)

 

ואתה תצוה - לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתכת (להלן לב, לב) וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה. ועוד דזו הפרשה מדברת בטכסיסי כהונה ומשה היתה הכהונה הגדולה לצאת אלא על ידי שסירב לילך בשליחות המקום נטלה ממנו ונתנה לאהרן. לכן לא נזכר שמו של משה בפרשה זו מפני עגמת נפשו.

(בעל הטורים שמות כז, כ)

 

מחני נא מספרך. על דרך הפשט הוא ספר התורה, ורצה לומר שלא יהיה נזכר בתורה ושלא תנתן על ידו. ועל דרך המדרש 'מספרך' - קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנא לן? ממשה, שאמר 'מחני', ואף על פי שנתכפר להם עוון העגל, נמחה שמו מפרשת 'ואתה תצוה' שלא נזכר שם שמו של משה כלל.

(רבנו בחיי שם, שם)

 

פרשת תצוה מיוחד לאהרן הכהן בחינת נר מצוה. ומשה רבינו ע"ה בחינת תורה אור. ואנו אומרים 'באור פניך נתת לנו כו' תורת חיים ואהבת חסד'. והם בחינת משה ואהרן, כי המצות ניתנו לצרף האדם ושימצא חן וחסד לפניו יתברך. כמ"ש 'כי לוית חן הם כו''. וזה אהבת חסד. והנה שורש כל המצות בתורה. אבל נתלבש הארת התורה במצות גשמיות שלפנינו. שמתעורר בזה שורש המצוה למעלה. ואם היינו נמשכין אחר הנהגות משה רבינו ע"ה בשלימות, היו מקיימין המצות במעלה יתירה. כמו שהיה קודם החטא שהקדמנו נעשה לנשמע. כמ"ש חז"ל 'עושי דברו' וכמלאכי השרת שמקיימין רצונו יתברך ומרגישין בעצמם רצון הבורא. כמ"ש 'משרתיו עושי רצונו'. ולכן אמרו במדרש כשנאמר למשה רבינו ע"ה 'הקרב כו' אהרן כו' הרע לו'. פירוש: שראה שניטל ממנו הכהונה בעבור שלא ניתקן בחינת 'נעשה' כראוי, שיהיה תורה ממש. רק ע"י בחינת נר מצוה כנ"ל. וזה שרמזו שלא נזכר שמו בפרשה זו, הואיל ואמר 'מחני נא מספרך כו''. שמשה רבינו ע"ה הבין מיד שאם לא יתוקן כל החטא, לא יוכלו להימשך אחר מדריגה שלו. ובוודאי כך היה שלא נמחה כל החטא להיות דביקין בתורת חיים ובעץ החיים. והיה התקרבות בכח אהבת חסד. וזהו התכשיטין ובגדי כהונה שהוא רומז לתיקון הגוף, שהוא המלבוש. ונרמז ג"כ במדרש שכעס המלך על המטרונא ואעפ"כ צוה לעשות לה תכשיטין כו'. פי' שתמצא חן בעיניו ע"י התכשיטין. מה שלא הי' נצרך מקודם.

(שפת אמת, שמות - פרשת תצוה, שנת תרנ"ו)