וְנַהֲפוֹךְ הוּא...
(אסתר ט, א)
וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם
מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב' (אסתר
ט',כב)
חג פורים העליז, שבא לחמם,
לשמח ולהעיר אותנו בימי הקור והחשכה, חריג מאד בלוח החגים היהודיים.
את כובד הראש והרצינות
מחליפים בפורים באווירה פרועה, ליצנות, התחפשות, שכרות, הוללות ותחושה של חציית
גבולות כללית.
אווירת הפורקן וביטול
הכללים המוכרים לנו מאפיינים גם את מנהגי החג וגם את הסיפור שלו, מגילת אסתר.
מנהגי החג וסיפור המגילה
מלאים בחריגות והיפוכים, החל מההיתר ללבוש בגדים שבדרך כלל אסורים לנו או שלא נעלה
על דעתנו ללבוש ביומיום, דרך הציווי להשתכר, דרך ביטויי זלזול ולעג לדמויות מוכרות
ומוערכות ועד ביטויי שנאה שאין להם מקום בשגרה.
ההיפוך המעניין והבולט ביותר
בסיפור המגילה הוא ההיפוך שחל ביחסי הכוחות בין גברים ונשים. כל הפרק הראשון במגילה מוקדש לתיאור המאמץ הפרסי לשלוט בממלכה
הענקית שיצרו, בעמים הרבים שכבשו, אבל בעיקר בנשותיהם.
פרשת ושתי, שמעיזה לחשוף את
בקיעיה של השליטה הגברית, כביכול מסופרת לנו רק כדי לפנות את הדרך לכניסתה של אסתר
לסיפור, אבל בעצם חושפת כבר בפרק הראשון את קוצר ידם של הגברים לשלוט כראוי בנשים,
ושתי מסולקת מהחשש הכבד 'כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן
בְּעֵינֵיהֶן' (א,יז) וכדי
ללמד את הנשים לקח, 'וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל
וְעַד קָטָן.' (שם, יט), ואכן תחתיה מגיעה בתולה שקטה וצייתנית מאד, שכביכול למדה את
הלקח, אלא שבהדרגה מסתבר שמדובר באישה דעתנית ואמיצה, עם סדר יום משלה, שאותו היא
מכתיבה אט אט למלך ולממלכה כולה, כשבסופו של דבר הסיפור כולו נקרא על שמה בלבד
(מגילת אסתר, לא למשל מגילת מרדכי או מגילת אסתר ומרדכי).
(מתוך מאמר של דר' ענת ישראלי באתר של מכללת
אורנים)
לרעותה הטובה ממנה - לדמותה של המלכה ושתי
דוב אברמסון1
אם היא עומדת בסירובה, היפטר ממנה. קח לך אסתר ושלח את ושתי, כמו שעשה המלך אחשוורוש. (עצתו של מרטין לותר לבעלים של נשים לא צייתניות.
גרמניה, המאה ה-15)
נדמה שמגילת אסתר - אותה נשמע השבוע מבעד לשאון הרעשנים ולפצופצי הקפצונים - הוא הטקסט המקראי הקרוב ביותר בצורתו לתסריט שנכתב על פי כל כללי התסריטאות המודרניים. עושה רושם שכל חלקי הסיפור, כמו
גם
כל
הדמויות
המופיעות
בו
- העיקריות והמשניות - קריטיים לקיומו של הסיפור ולדרמה שהוא טומן בחובו. ושתי המלכה,
שמופיעה ונעלמת מעל במת המגילה כבר בפרק הראשון של הדרמה הזו, היא דמות כזאת בדיוק. ללא ושתי, סיפור
הצלת
היהודים
בשושן
לא
היה
מתרחש
- ועשרות מתכונים לאזני המן לא היו באים לעולם.
כמו דמויות משנה רבות במקרא,
בדמותה של המלכה ושתי רב הנסתר על הגלוי. הפסוקים מספרים סיפור מתומצת:
גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה
עָשְׂתָה
מִשְׁתֵּה
נָשִׁים
בֵּית
הַמַּלְכוּת
אֲשֶׁר
לַמֶּלֶךְ
אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן,
אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא
זֵתַר
וְכַרְכַּס
- שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים הַמְשָׁרְתִים אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ
- לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת,
לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ,
כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים.
וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד. וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ. (אסתר א,
ט-יב)
ההמשך ידוע: המלך אחשרוש מתייעץ עם שבעת שרי פרס ומדי,
וממוכן - דובר השרים - ממליץ לאחשורוש להעביר את ושתי המלכה מתפקידה.
אסתר, היתומה היהודיה, מחליפה אותה בתפקיד המלכה ומצילה את העם היהודי כולו מהשמדה.
בואו נאכל אזני המן.
מהמקרא אין לנו מידע רב על אופיה של ושתי, אבל במבט ראשון נראה שחז"ל היו נחושים בדעתם לצבוע את ושתי בצבעים שליליים:
וכן בסעודתו של אותו רשע
(=אחשורוש). הללו אומרים: 'מדיות נאות' והללו אומרים: 'פרסיות נאות'. אמר להם אחשורוש:
'כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסי אלא כשדיי.
רצונכם לראותה?' אמרו לו: 'אין (=כן), ובלבד שתהא ערומה.'
שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטן ערומות,
ועושה בהן מלאכה בשבת. היינו דכתיב: 'אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה.' כשם שעשתה - כך נגזר עליה . (בבלי מגילה, יב
ע"ב)
על פי חז"ל ושתי היתה בתו של בלשאצר ונכדתו של נבוכדנצר השני מלך בבל - מחריב בית המקדש - ומכאן שסידרו לה ממש 'ייחוס'
של רשע. אמנם, אנחנו מוצאים שחכמי ארץ שראל הציגו את ושתי דווקא כאשה שקולת-דעת ופקחית:2
'וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי': שלחה ואמרה לו דברים שהן נוגעין בלבו. אמרה לו: 'אם רואין אותי נאה הן נותנין עיניהם להשתמש בי והורגים אותך, ואם רואין אותי כעורה את מתגנת בי (=אתה תתגנה בגללי)'.
רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה לו: 'קומיס איסטבלאטי
(=שומר אורוות הסוסים) של בית אבא היית, והיית למוד
(=רגיל) להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות.
ועכשיו שנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך?!'
רמזתו ולא נרמז, עקצתו ולא נעקץ. שלחה ואמרה: 'אפילו אנדתיקוס של בית אבא (=בעלי הדין בבית הדין של אבי) לא נידונו ערומים!' (אסתר רבה ג, יד)
ואמנם, התבוננות נוספת בפסוקים בהחלט מאפשרת קריאות מרובות לדמותה של ושתי - ובעשורים האחרונים הדמות של ושתי קיבלה טוויסט מעניין - של דמות חיובית, שלא
לומר
ממש
סמל
ומופת. פעולתה העיקרית של ושתי במגילה היא 'ותמאן'
- סירוב חד-משמעי להופיע בפני המלך כאובייקט מיני. יהיה זה נכון להעריך שזוהי הפעם היחידה במקרא כולו בה בו אנחנו מוצאים אישה המסרבת באופן אקטיבי לרצונות ולציוויו של גבר בעל סמכות. לא פלא, איפוא,
שדמותה של ושתי הפכה כבר בסוף המאה ה-19 להיות מודל להזדהות ולחיקוי בקרב חלוצות התנועה הפמיניסטית בארצות הברית והיא מתוארת כגיבורה בשירה של אותה תקופה.3
בתחילת שנות ה-2000 יזם הארגון הפמינסטי-יהודי האמריקאי
'מעיין' (www.maayan.org) הפצה של 'דגל אסתר וושתי'. זהו
דגל
בעל
פעמונים
המשמיע
צלילים
שהקהל
המאזין
למגילת
אסתר
מוזמן
לנופף
בו
כשנשמע
שמן
של
אסתר
וושתי
בשעת
קריאת
מגילת
אסתר.
הצלילים הרכים הם ניגוד לצליליהם הצורמים של הרעשנים המרעישים עם השמעת שמו של המן, ובאים לקדם את דמויותיהן של ושתי ושל אסתר כמודלים לחיקוי.
לפני כשבועיים,
בראש חודש אדר, נפתחה תערוכה חדשה ומפתיעה בנווה שכטר בתל אביב המוקדשת כולה לדמותה של ושתי המלכה. בתערוכה,
ששמה 'ושתי: הפרק הגנוז' ושאצרה שירה פרידמן, אפשר למצוא התייחסויות מגוונות של אמנים ויוצרים עכשוויים לדמותה של ושתי,
ולפרשנויות החדשות-ישנות שהיא מקבלת.
ביצירתו של אליהו סידי, למשל, ושתי המלכה מתוארת פעם כאווזה כחולה המארחת את 'נשות ש"ס' במשתה שערכה - ופעם כיד שחורה החושפת אצבע משוחה בלק ורוד עם הכיתוב בצהוב
"די".
האמנית סיונה בנז'מין מצידה מתארת את ושתי כאאוטסיידרית, כה'אחר' בה"א הידיעה,
ומבטאת הזדהות שלה עם ושתי בהיות האמנית ילדה ונערה יהודיה בעולם מוסלמי ואישה כהת עור ויהודיה בארה"ב.
היוצר קן גודלמן רואה בדמותה של ושתי המלכה אישה המנסה להילחם בשרירותיות ובאי סדר של עולמה ולוקחת את האחריות לתוצאות מעשיה. בעבודה שלו, סירובה
של
ושתי
להיות
הפיון
של
אחשוורוש
מהווה
ניגוד
חד
לרעיון
של
גורל
ושרירותיות.
אנדי ארנוביץ, אמנית שעוסקת רבות בתפר שבין פמיניזם ליהדות,
מתארת את ושתי כדמות רבת פנים:
לוחמת, נחשקת, חייתית, קורבן ומקרבן, יפיפייה ומחרידה.
ענת שטיין והדס קרוק מסטודיו
'ארמדילו', העוסקות בעיצוב וייצור של פריטי יודאיקה עכשווית בדגש על חפצים שימושיים,
חידשו את המנהג היפה של דגלי אסתר וושתי ויצרן הדגל מעניק לשתי הדמויות הנשיות מקום שווה וכמעט סימטרי.
שינויים בצבע ובטקסטורה מאפשרים לכל המשתמשים בדגל להשלים את הסיפור.
אז ייתכן שעדיין הפופולריות של תחפושות
'מלכת אסתר' עדיין שולטת, אבל אי אפשר יהיה להתפלא אם בקרוב יווצר ביקוש
משמעותי גם לתחפושת 'מלכת ושתי' בחנות הקרובה לביתכם/ן.
פורים שמח!
1.
חלק מהדברים המובאים להלן הם מתוך קטלוג התערוכה
'ושתי: הפרק הגנוז' בהוצאת נוה שכטר 2015. אוצרת התערוכה ועורכת הקטלוג: שירה פרידמן.
2. וראו בהרחבה על ההבדלים בגישות בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל,
והסיבות להבדלים אלו, במאמרה של מורתי ורבתי ד"ר תמר קדרי 'מסיבת התחפושות של ושתי' באתר מכון שכטר למדעי היהדות.
3.
על הפרשנות הפמיניסטית לדמותה של ושתי ראה מאמרה של יעל שמש "גלגוליה של ושתי
- מקרא, מדרש חז"ל, הפרשנות הפמיניסטית והמדרש הפמיניסטי המודרני".
בתוך: "בית מקרא" מס’ 47 (תשכ"ב) 14. עמ’ 372-356.
דוב אברמסון הוא מעצב ואמן העוסק בתרבות יהודית-ישראלית עכשווית. יצירתו החדשה 'היושבים ראשונה' תוצג
אף היא בתערוכה 'ושתי: הפרק הגנוז'.
השכנת
השכינה כהשתקפות של יחסו של האדם לקב"ה
ההוא
דהוה קאמר ואזיל (אדם אחד היה רגיל לומר): כי רחימתין הוה עזיזא, (כשאהבתנו היתה
עזה) אפותיא דספסירא שכיבן (יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב). השתא דלא עזיזא רחימתין
(עכשיו כשנחלשה האהבה בינינו), פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן (מיטה ברוחב 60
אמות אינה מספיקה לנו). אמר רב הונא: קראי כתיבי (הדבר נכתב בפסוקים); מעיקרא כתיב
(בהתחלה, נאמר) (שמות כ"ה): 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת' ותניא ארון תשעה וכפורת
טפח הרי כאן עשרה, וכתיב (מלכים
א, ו) 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה
ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו' ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים
כסאי והארץ הדום רגלי איזה
(בבלי סנהדרין ז, ע"א)
האמנם
ישב אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי.
(מלכים א פרק ח, כ"ז)
כשהאהבה
בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום
של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת - "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי
הבית הזה".
קרבת
אלוהים ואדם מותנית במידת האהבה שיש לאדם כלפי אלוהים, ברוח הפסוק בקריאת שמע,
שהוא פסוק-המפתח של האמונה: "ואהבת את ה' אלהיך". אז יכולה השכינה
להצטמצם בתחום של מציאות אנושית. אם אין - העולם ומלואו פוסק מלהיות די מקום
לשכינה.
(מתוך ישעיהו ליבוביץ': " הערות לפרשיות
השבוע", עמ' 59)
התכונות הנחוצות
לבניית המשכן
'ואמלא אותו': כמו ויהושע בן נון
מלא רוח חכמה, וכתוב ונחה עליו רוח ה', ופירושו מה היא רוח ה'? והיא רוח חכמה
ובינה, החכמה היא הצורות האצורות באחרונית מוח הראש, ומלת תבונה, גם בינה מגזרת בין,
והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש, כי החכמה
כנגד הנקב האחרון, והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות... והנה בצלאל היה
מלא כל חכמה בחשבון ומדות וערכים, ומלאכת שמים, וחכמת התולדות, וסוד
הנשמה, והיה לו יתרון על כל אנשי דורו שהיה יודע כל מלאכה כי רבים חכמי לב לא
ידעו אפילו מלאכה אחת על כן כתוב ובכל מלאכה בוי"ו.
(אבן עזרא שמות לא, ג)
הקול שנשמע בבואו אל הקודש הוא קולו של כבוד הבריות
"ונשמע" - ג' במסורה; "ונשמע קולו בבאו אל הקדש" , "כל אשר דבר
ה' נעשה ונשמע" (לעיל כד, ז), "ונשמע פתגם המלך" (אסתר א, כ), והיינו דאמרינן במגילה (ג, ב): אמר רבא מקרא מגילה
ותלמוד תורה - מקרא מגילה עדיף, מקרא מגילה ועבודה - מקרא מגילה עדיף, והיינו
"כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"; דהיינו תלמוד תורה - ועבודה, דכתיב בה
"ונשמע קולו", "ונשמע פתגם המלך" - והיינו
קריאת מגילה, וסמך (אסתר א, כ) "כי רבה היא"; אלמא דעדיף
טפי, וגם רבה קאמר לה.
"ובצאתו" - ב' במסורה, "ובצאתו ולא ימות", "והיו את המלך בבואו ובצאתו",
גבי יואש בדברי הימים (ב' כג, ז), שהיו שומרים אותו שלא יֵהָרֵג, וזהו
"ובצאתו ולא ימות".
(בעל הטורים שמות כח, לה)
בעי רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו עדיף (איזה מהם קודם)? מקרא
מגילה עדיף, משום פרסומי ניסא, או דלמא מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר דבעיא
הדר פשטה (אחר ששאל את השאלה, השיב בעצמו): מת מצוה עדיף, דאמר מר: "גדול
כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" .
(בבלי מגילה ג, ע"ב)
"ויבא עמלק"..."ולא ירא אלהים"
רק עמלק לבדו לא פחד: "ולא ירא אלהים". הוא לבדו ירש את תכונתו של
אותו העם, אשר בחר בחרב לנחלה לו ואשר מבקש את תהילתו בזרי דפנה טבולים בדם הוא העם
אשר שואף להגשים את סיסמת "נעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), שבה פחד נמורד הזקן את ההיסטוריה העולמית - להגשים במה? בהשמדת שלום עמים
ואושר בני האדם.
(הרש"ר הירש של שמות יז, ח)
"כי אם החרש תחרישי...רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"
"ורֶוח": ב', הכא (כאן: "ורֶוח תשימו בין עדר ועדר"), ואידך "רֶוח והצלה
יעמוד ליהודים" (אסתר ד; יד) - רמז לדורות הבאים שיתנו שוחד
לשריהם.
(בעל הטורים בראשית לב , יז)
"כי אם החרש תחרישי" אם תשתקי עכשיו, שלא ללמד סניגוריא על אומתך,
סופך לשתוק לעתיד לבא ואין לך פתחון פה למה שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית
ומה את סבורה, שהקב"ה מניח את ישראל ? מכל מקום, מעמיד להם גואל ככתוב "רוח
והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".
(מדרש אסתר רבה פרשה ח)
רב הונא אומר: כתיב (בראשית ד') "כי שת לי אלהים זרע אחר"
- זרע הבא ממקום אחר ואיזה זה? זה מלך המשיח.
(רות רבה פרשה ח)
הפנים
הרבות של "רוח הקודש"
תניא רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ו ע"א)
'ויאמר המן בלבו'. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ב ע"א)
'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה'. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר
(אסתר ב ע"א) 'ויודע הדבר למרדכי'. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח
הקודש נאמרה, שנאמר (אסתר ט ע"א): 'ובבזה לא שלחו את ידם'. אמר שמואל: אי הואי התם הוה
אמינא מלתא דעדיפא מכולהו (אם הייתי שם, הייתי אומר דבר שעולה על הכל) שנאמר 'קימו
וקבלו': קימו למעלה מה שקיבלו למטה.
(בבלי מגילה ז, ע"א)
שיקולים
של רגישות מוסרית בעריכת כתבי הקודש
אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות.
שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על
דברי הימים למלכי מדי ופרס.
(בבלי מגילה ז, ע"א)
'קנאה את מעוררת עלינו':
שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן.
(רש"י מגילה דף ז, ע"א)