וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...

מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם.

(שמות כח, ט-יא)

 

 

מעשה חרש אבן - מעשה אומן של אבנים.

(רש"י שם, שם)

 

ולקחת את שתי אבני שהם - לכפר על שתי אבני לוחות שנשתברו ושם נתפרדה החבילה בין ארבע אלו והם הש"י, והלוחות, ומשה, וישראל, וע"י הכפרה נתחברו כולם כי שתי אבני שהם כנגד שני אבני הלוחות, שהם, פירש רבינו בחיי שהוא אותיות הש"ם, והוא אותיות מש"ה, והיה חקוק עליו כל שמות בני ישראל, ומעתה נזדמנו ארבעתן אל פונדק אחד תחת אשר מתחילה שכחו אל מושיעם וגרמו שלעומת זה גם ה' שכחם, הנה אחר הכפרה שחזרו, ויזכרו כי אלהים צורם, אז גם המה יהיו על שתי כתפיו לזכרון.

(כלי יקר שם, שם)

 

וזהו פירוש הפסוקים הנ"ל 'ולקחת את שתי אבני שהם', דהנה ידוע כי אותיות נקראו אבנים בספר יצירה, וזהו 'ולקחת את שתי אבני שהם' רצה לומר תקח שתי אותיות מתיבת שהם שהוא צירוף משה ולקחת מדת משה דהיינו שתי אותיות מ"ה ממשה והוא תיבת שהם ועל ידי שתקח לעצמך שתי אותיות הנ"ל דהיינו מ"ה משהם ותהיה במדריגת מה, ופתחת עליהם שמות בני ישראל רצה לומר שתחרוט ותצור על שמות בני ישראל גם כן מדריגת מה דהיינו שיהיו נכנעים בתשובה שלימה ויהיו נזכרים לפני ה' תמיד לרצון.

(רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין: מאור ושמש - פרשת תצוה)

 

 

נופך, ספיר ויהלום

יוסי הטב

נצטווינו להאמין שאין סימן מן התורה - ולו קוצו של יוד - שאין עליו תילי-תילים של פירושים. אי לכך לא ייתכן דירוג בין פרקים או פסוקים ואף אותיות, לכן תמוה לראות שפרשיות כמו פרשת תצוה - זכו לכה מעט פירושים לעומת פרשיות אחרות שבתורה. אם אמנם, כדברי המדרש, כל נפשות ישראל - לכל הדורות נכחו במעמד הר-סיני, קיבלו את התורה והבינו כל הכתוב בה, לאן נעלמו כל אותם הפירושים ובמיוחד אלה של אותם המילים והפסוקים הפשוטים לכאורה, ואפילו משעממים למדי, חזרות למיניהן, מדידות, ספירות מלאי וכו'.

כל מה שנאמר - נאמר ויֵאָמר על התורה נמצא בה בעליל כמובן, אלא יתרה מזאת היה צריך להיאמר ואיננו מקורי מן הסתם, או במלים אחרות, כל מחשבה שתתעורר אצל הקורא עקב קריאת התורה על כל מילה ואות שייך לתורה, ובעצם כתוב בה. עצם העובדה שעולה בדעתי משהו עקב קריאת התורה שלא הייתי חושב לולא קריאה זו, מוכיח שמחשבה זו הייתה והנה מן התורה עצמה. יתר על כן, מתוך אמונה שתורה מן השמים היא - סה"כ גיליתי וביטאתי מחשבה, הבנה שהקב"ה עצמו רשם בתורתו, אי לכך אין פירוש פסול. טיעון כזה יהיה מבחינת חילול ה' ממש.

כך אני מבין אותו מדרש המספר על ביקורו של משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא (בבלי מנחות כט, ע"ב), בו רבי עקיבא הפך לרבו של משה רבנו ואין בזה שום פרדוקס. תורתנו עשירה מידי, אף בפרשיותיה "היבשות" כביכול, כדי לצמצם את הבנתה לעניין שכלתני בלבד, שמיעת וקריאת התורה מעוררות בנו מחשבות, דמיונות, רגשות, פנטזיות אין ספור. "רואים את הקולות" ושומעים את האותיות מבחינת "כל הנשמה תהלל יה", ולא השכל בלבד.

למרות זאת הפרשנים בכל הזמנים בחרו במילים, פסוקים או נושאים מתוך הפרשיות ואף אחד לא נתן או איפשר לעצמו להקשיב למתעורר בעולם הפנימי שלו עקב קריאת התורה ולכתוב את חוויותיו הן השכליות והן הרגשיות, ובכך לכבד את התורה בכללותה בלי לפסול ולו סימן אחד ממנה. אני מניח שיש שלושה הסברים לתופעה; אולי קיימים פסוקים בלתי מובנים מעיקרם, אך התורה ניתנה לבני אדם כלשונם ולהבנתם, או שמא הם פשוטים מידי ולא דורשים שום הסבר נוסף מעצם קריאתם. גם הסבר זה אינו מתיישב עם "שבעים פנים לתורה". אם כן, כנראה שזו גישתנו השכלתנית הבלעדית להבנת התורה ולקבלתה שמצמצמת אותה, לעומתה גישה מקשיבה פתוחה, רגשית שתאפשר לנו לקלוט כל סימן ואות ללא דילוג וללא הבדל.

והנה למרות זאת, נכשלתי דווקא בחטא שהזהרתי מפניו ונאלצתי לבחור בפסוק אחד בלבד מתוך פרשתנו - ולא רק מפאת קוצר היריעה! פסוק יח מפרק כ"ח מוכר היטב ומרכזי בפרשתנו. למרות זאת חלק גדול מפרשני המקרא אינם נותנים שום הסבר לפסוק זה. לעומתם, רבי משה אפרים מלומטשיץ, בעל פירוש "כלי יקר" מתייחס לנושא בכללותו במובנו הסמלי, ורבי חיים בן עטר, בעל פירוש אור החיים, והמהרש"א בחידושיו על התלמוד מחפשים את האמת המציאותית של הנושא. לאלה היה חשוב, מבחינת אישיותם, לדעת לפי איזה סדר בדיוק סודרו האבנים ונכתבו שמות השבטים של האבנים שבכתפות האפוד ועל חושן המשפט, כי כתוב "משמותם". מי מימין ומי משמאל בהנחה ובטיעון שיש חשיבות מכרעת לסדר הזה. משום מה דווקא כאן התורה לא פירטה דבר מעבר לאמירה הקצרה הזו. לפי ה"כלי יקר" חושן המשפט, כשמו הוא, והכהן הגדול דיין הוא ולכן צורתו המרובעת. שכך צריך להיות המשפט, שווה לכל צדדיו. ושלוש אבנים לכל טור, כי לא פחות מ-3 יושבים בדין, וכל האבנים שוות מבחינת "לא תישא פני איש וכו'".

אבל אותי מעניין פסוק זה דווקא בגלל שמות האבנים שנבחרו בו ולא מצאתי פירוש שמתייחס לבחירה של אבנים אלה דווקא. אינני מתכוון להסביר כל אבן מה היא; יש לטור השני מיקום ייחודי ובתוכו האבן השנייה ולכן נקראת ספיר- כזכור כך אומר הפסוק "והטור השני נופך ספיר ויהלום". קריאה זו עוררה מחשבה סמלית, שמן הסתם גם אליה התכוונה התורה - שלושת אבנים אלו מסמלות לדעתי את שלושת שלבי חיי האדם - נופך הלידה - "ויפח באפיו רוח חיים". כל אדם מלידתו מוסיף נופך לעולם ולאנושות כולה, הוא ישות בפני עצמה - "ספיר" - נרטיב הם עצם חיינו. אם אמנם נדע למלא אותם בתוכן שניתן לספֵּר, שנזדהה איתו, שיהיה ספיר לילדינו, לכל אחד, וסיפור עבורם, אזי באמת מילאנו את תפקידנו בעולם, עד שיבוא המוות "שיהלום" בנו ויישם קץ לתור הזה שכל אחת מילאה. וכדברי אנדרי נהר רק המוות הופך את החיים לגורל: או יהלום ממש שבוהק לכל הדורות, או חלילה סיפור של היעלמות.

כל אדם הוא אבן יקרה בפני עצמה, מי יותר ומי פחות, איך שהוא במלוא אישיותו כאמור "במילואותם" ואיש על שמו- אין לצפות שלכל אבן גולמית כזו שלא "עבר עליה איזמל", כפי שנאמר בגמרא סוטה - והרמב"ן מסביר "שנברא כך" תהיה אותה צורה ואותו גודל בדיוק, וראו איזה פלא כל אחת מצאה את מקומה בתורה שלה ובשורה שלה, כך שכולן יחד יצרו מבנה ריבוע מדויק ומושלם. אם כל אדם הוא יחידה עצמאית, אל לו להסתגר במעגל הפרטי שלו, אלא עליו להשתלב במעגל המשפחתי והשבטי שלו וממנו למעגל הלאומי, ואם נזכור שהכהן הגדול הנושא את חושן המשפט הוא כהן הכהנים של הכהנים, עם-ישראל בהיותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אזי הוא מייצג גם את המעגל הכלל אנושי ובכך מהווה חושן המשפט- ריבוע המעגל והמעגלים.

שמא הטור הוא אנכי ומקשר ישירות בין האדם לאלוהיו בלבד, או שמא אופקי, והקשרים מתקיימים אך ורק בין בני-אדם לבין עצמם. אך נראה שמבנה חושן המשפט מאפשר גם קריאה אלכסונית לפי אותו משל שהמהר"ל השתמש בו - העץ, לתאר את קשרי האדם מישראל בו זמנית לקב"ה ולכל עם ישראל. הבנה זו של הפסוק אינה שוללת או נוגדת פירושים והבנות שונות - נהפוך הוא, ובכך אני רואה את שני המסרים העיקריים: כל אדם הוא ייחודי בהבנתו את התורה, כי הבנה זו היא גם ביטוי של אישיותו בחלקיה המודעים והלא מודעים. זו אחת הסיבות שבזכותה אנו מגלים ורגישים יותר לפסוקים מסוימים בפרשה, שלא נקלטו משום מה בשנה הקודמת, כי גישתנו הפרשנית גם תלויה במצב הרוח שלנו באותו יום ובנושאי ההתעניינות העכשווית שלנו. גישה פתוחה כזו תוכל להרחיב מאד את עולמנו בתורה ובשילוב של כל הדעות וההבנות להגיע עד לקוצו של יוד.

והמסר השני הנלמד מחושן המשפט עצמו ומהמסר הראשון, הוא ייחודיותו של כל פרט בגולמיות שלו ומשמעותו העילאית תוך השתלבותו במעגלים השונים. שהקב"ה ייתן לכל אחד לבטא את עצמו, להיות סיפור בפני עצמו ושכולנו בהשתלבותנו המושלמת נגיע לקודש הקודשים, לימות המשיח.

ברוב השנים, שאינן מעוברות,רואים את פרשת זכור בפרשת תצוה וכך הקשר ל"זכור": עמלק - הנס, האיש, האומה והמושג הפוגע בנחשלים, אותו חלק בעם שהשתייכותו בספק וזהותו מפוקפקת. עמלק לא תקף במצרים ולא אחרי מתן תורה, עמלק פועל בתקופות של חוסר ודאות, של איבוד עקרונות וערכים ובאלה התוהים (כדברי חכמים במדרש פסיקתא דרב כהנא - פסקא יב אות טו: "ויסעו מרפידים - מה כת' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שמות יט ב) ולמה נקרא שמה רפידים? שריפו ידיהם מן העבירות") - זכירת עמלק היא גם שיבוץ כל אחד, בייחודיותו בתוך המבנה המושלם והשתייכותו לעם ולערכים שלו- בחושן המשפט. כי המשפט הוא המגן עלינו בפני הפיתוי של עמלק, שנזכה בזכירה זו לא להיחשף אליו ולא להיגרר אחריו.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

 

 

עיוות הדין נתון ללב הדיין ושקול כנגד עבודה זרה

אמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין.

(בבלי זבחים פ"ח, ע"ב)

 

חושן היה מכפר על מטי הדין, ככתוב (שמות כח) 'ועשית חשן משפט'.

(ירושלמי, יומא פרק ז הלכה ג)

 

'ועשית חשן משפט מעשה חושב': לא הזכיר בכל הבגדים מעשה חשב כי אם באפוד וחשן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום, ואם אמר יאמר הדיין כך היה נראה בעיני, מי יוכל להכחישו בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם? על-כן היה החשן נתון על לב אהרן, כי הדינין מסורים אל הלב ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין, ולפי שנאמר מעשה חשב כמעשה אפוד תלה ענין החשב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז) 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה'.

'ואתה תדבר אל חכמי לב': ובגלל זה נצטווה בזה משה בעצמו שידבר אל כל חכמי לב, ולא בצלאל שזה הפרט אינו נוגע לחכמות המלאכה אלא לחכמת המוסר.

("העמק דבר" לשמות כ"ח, ג)

 

 

בגדי הקודש "לכבוד ולתפארת" או "לקדשו ולכהנו לי"?

כתיב (שמות כח, ב) 'ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' - מלאתִים היה לו לומר! אלא, הכי פירושו: תדבר אל המתחכמים, לב אהרן אולי ילבש הבגדים להנאתו בשביל שהן לכבוד ולתפארת, על כן תודיעם אשר מלאתיו את אהרן רוח חכמה ועשו בגדי קדש לאהרן, שכוונתי לקדשו ולכהנו לי, לא להנאתו ולא למענו, והמופת על זה ממה שהעיד עליו הכתוב (שמות ד יד) 'וראך ושמח בלבו' ולא היה מתקנא בו, זה סימן שאינו רוצה בגדולה וכבוד. וזה שאמרו חכמים (שבת קל"ט ע"א) בזכות 'וראך ושמח בלבו', שזה סימן שאינו רוצה בכבוד לעצמו, זכה לחשן על לבו (שמות כח כט), שלא לבשו להנאתו בשביל כבוד ותפארת, כי אם לקיים מצות ה'. וזה שנאמר 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד ' ולא נתקנא אהרן במשה...

(רב טוב דף סח, ע"א)