וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

(שמות כה, ח)

 

 

לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'בתוכם', להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל - כי 'היכל ה' המה'.

(צידה לדרך, מתוך נחמה ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 353)

 

ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

(מלבי"ם שמות כה, ח)

 

'אם בחקתי תלכו...', 'ונתתי משכני בתוככם' - אם נתבונן בפסוקים אלו, יתבררו לנו שני דברים בוודאות גמורה:

א.                  המשמעות של 'ושכנתי בתוכם' בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא, ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, דבר המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל.

ב.                   עם זאת, אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על-ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות... מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'. לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח.

(הרש"ר הירש שמות כה, ג-ח)

 

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), ושכנתי 'בתוכו' הוה ליה למימר. אלא אמר ושכנתי 'בתוכם', כי כל אדם מחויב לעשות מקדש, ודבר זה נוהג תמיד. והזוהר כתב (ח"א דף קכ"ט ע"ב), כי התפילין שהם סוד המרכבה שאדם מניח הוא המקדש, גם יטהר האדם את עצמו וכל אבריו, ואז הוא בצורת משכן ומקדש.

(רבי ישעיה הורוביץ, ספר השל"ה, מסכת תענית כח)

 

 

הדרך הסודית להשראת השכינה

קובי וייס

חומש שמות הינו סיפורה של היציאה מעבדות לחירות. חלקו הראשון מתאר את השחרור הפיסי משעבוד מצרים ועריצותם, המיוצג בהגדה של פסח על ידי "עבדים היינו".

חלקו השני הוא השחרור הרוחני, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". עבודת האל היא ראשית כל ההכרה בו ובמצוותיו: מעמד הר סיני ועשרת הדברות ו"המשפטים" המפורטים בפרשה הקודמת. לאחריה מגיע בפרשתנו, שלבו שני: השראת השכינה והפיכתו של העם כולו לממלכת כוהנים וגוי קדוש, הבשל לחזור לארצו ולבנותה. הפסוק הפותח את התהליך הוא בציווי "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח) והפסוק החותם את התהליך ואת ספרנו כולו הוא:

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם. (מ,לח)

בחזרתו של עם ישראל לארצו והקמת מדינת ישראל, "מולאו" בצורה כזו או אחרת השלבים הראשונים. ישנה כמובן עוד דרך ארוכה גם ביטחונית וגם ערכית-רוחנית, אולם בהכללה אנו חופשיים מעול פיסי ורודנות, וכמו כן חותרים לחברה חופשית ועצמאית עם מערכת משפט עצמאית משלנו. לעומת זאת, החלק הסופי, קיומו של משכן המאפשר השראת השכינה לא רק שאינו קיים, אלא שגם הדיבורים אודותיו נשמעים לעיתים כמעמידים בסכנה את שני השלבים הראשונים.

האתגר כיצד ניתן לחיות חיים יהודיים ללא בית מקדש ימיו כימי החורבן. נדמה שבהכללה, הפתרון ניתן על ידי מילוי חסרונו של החלק הסופי בעבודת האל - המקדש, בחיזוק חלקו הראשון: האמונה, התורה והמצוות, בסגנון: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה" (בבלי ברכות ח, ע"א). הדרך לעלייה לרגל הוא בכניסה לספרים הקדושים ובלמדנות. ללמדנות מצידה הוצגה חלופה לאחר המהפכה החסידית במונח הדבקות, המבוססת על קיום עמוק של מצוות האמונה באל ובנוכחותו, בסגנון "רחמנא ליבא בעי".

פתרונות אלו מבוססים על הפרשנות הכמעט עממית לפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכם" - בתוך עם ישראל עצמו. כפי שהטיב להגדיר רבי נחום מצרנוביל: "עיקר כוונת הבורא בציווי המשכן והמקדש להשרות שכינתו במקדש הפרטי שהוא האדם". בפירוש זה "בתוכם" אינו בתוך כלל עם ישראל, אלא בתוך כל יחיד ויחיד. בכך הועתקה נוכחות האל בעם, המחייבת מקדש, לנוכחות האל באדם. ברגע שהאל שוכן באדם, ניתן לדבר על דרכים אישיות להתקרבות גם ללא בית מקדש.

פירוש זה כמעט עולה מעצמו אם משווים את הפסוק לפסוקים החותמים את מצוות בניית המשכן בפרשת תצווה, לאחר תיאור כל הכלים ובגדי הכהונה ובפרט תיאור הקרבת הקרבן הראשון מופיעים הפסוקים הבאים: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹקיהֶם" (כט, מג-מו).

הלל הזקן התבטא ברוח דומה (בבלי סוכה נג) "למקום שליבי אוהב, שם רגלי מוליכות אותי. אם תבא אל ביתי, אני אבא אל ביתך. אם אתה לא תבא אל ביתי, אני לא אבא אל ביתך. שנאמר: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּךָ (שמות כ, כא)."

הפסוק אותו מצטט הלל הנאמר לגבי מזבח האדמה, מזכיר לנו כי לא דוּבר שם כלל על הצורך בבניית משכן על מנת לזכות בברכת ה' (ראו אבן עזרא שם).היטיב להראות יאיר לורברבוים בספרו "צלם אלוהים" כי הבנת דבריו העמומים על גבול המתריסים של הלל מבוססים על פרשנותו את המונח "צלם אלוהים". אלוקים מיוצג בצלמו ודמותו של האדם, כולל גופו הפיסי. משום כך על פי הלל ללכת לאכול, להתרחץ ואפילו ללכת לבית הכסא זו מצווה, ולא רק הכרח. (למשל אבות דרבי נתן נוסח ב פרק ל). לו רק ידע האדם לחיות את חיי עצמותו במלאותם ינכיח בעצמו את האל. שכן היכן נמצא אלוהים? במקום שנותנים לו להיכנס.

תפישה זו מוצאת את פיתוחה בדברי גדול תלמידיו של הלל, רבי יוחנן בן זכאי:

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח". שכן מצינו בדניאל איש חמודות, שהיה מתעסק בגמילות חסדים... היה מתקן את הכלה [מאפר אותה, דמיינו את הרב שלכם כקוסמטיקאי] ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלושה פעמים בכל יום - ותפלתו מתקבלת ברצון. (אבות דרבי נתן ד)

רבי יוחנן מבין שדברי הנביא הושע (ו, ו) חורגים מכפי שרגילים לפרש את "מוסר הנביאים". כאשר "הנביאים" תוקפים את הבאת הקורבנות, הם דורשים שלפני שעולים לרגל ומקריבים קורבן יש לדאוג לא לפגוע ביתום והאלמנה שנשארו בבית ולהסדיר את המערכת החברתית. הושע מדבר על חסד במקום הקורבן. חסדים אינם רק תנאי לבוא אל הקודש, אלא הם תחלופה לקודש. יחס של כבוד הבריות מאיר באחר את צלם האלוהים שבו, ובו אתה מוצא את אלוקים. יחסים אלו הם תמצית תהליך הכפרה. החלופה המועדפת לכפרה בזמן הושע הופכת להיות הדרך היחידה למציאת האל וכפרתו בימים שלאחר החורבן.

אלא שיותר מכן יש כאן. הקינה של רבי יהושע לא הייתה לחסרון מרכז רוחני, יתכן שלכך מספיקה יבנה וחכמיה. רבי יהושע מקונן על "מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל". שימו לב כי הפסוקים החותמים את המסר של "ושכנתי בתוך בני ישראל" שצוטטו לעיל מפרשת תצווה נאמרו מיד וכתוצאה של מצוות הקרבת הקרבן הראשון על המזבח! נזכור גם כי חנוכת המשכן נקראת חנוכת המזבח. המקדש מכיל לא רק את ירידת האל משמיים לשכון בתוכם, אלא מצדו השני את האפשרות להתקרבות ועלייתו של האדם אל האל. המאמין כמה להתקרב לבוראו וזהו ה"קרבן". התשובה של רבי יוחנן בן זכאי לרבי יהושע מכוונת בדיוק לכך: "חסד למול זבח". תיקון הכלה וליווי המת הם במקום הקרבן והמזבח.

נדמה כי לאורך ההיסטוריה הפרשנית כולה ובוודאי בחברה הדתית כיום, החלופה למקדש המבוססת על לימוד תורה, קיום מצוות ותפילה מושרשת ביותר. אפילו על הקורבנות אנו משלמים בשפתינו. אולם תשובתו של רבי יוחנן בן זכאי מבחינה בחלופה אחרת הנוגעת לתהליך הכפרה והוא מעשה החסד המבוסס על "חביב אדם שנברא בצלם". בימים טרופים אלו חשוב יותר מכל להחזיר לתודעה פרשנות זו ולהיזכר שרבי יוחנן הכיר בהתנסות אישית "שלא חרב בית המקדש אלא על שנאת חינם".

המכילתא מדגישה רעיון זה בדרך אחרת:

וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו (כ, כב). - שלא ילך פסיעה גסה, אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל: "עליו" - עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים. ומה אם אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה, אמר הקדוש ברוך הוא לא תנהג בהן מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמותו של מי שאמר והיה העולם, דין הוא שלא תנהוג בו מנהג בזיון.

למרות שלא מחילים את איסור הביזוי על ההיכל וקודש הקודשים, מחילים אותו על החברים שלנו! הם בצלם אלוהים ובהם יש את אלמנט הכפרה של 'חסד חפצתי ולא זבח'. הם יותר מקודש הקודשים, הם המזבח עצמו. התנהגות מכבדת לאחר היא מרחב שיש בו כפרה, היא החלופה לאי מציאות המזבח והמשכן בימינו. אמור מעתה: ושכנתי "בתוכם", אין כוונתו בתוך העם ואין כוונתו בתוך כל יחיד ויחיד, אלא בתווך שבין כל אדם וחברו, במעשים שבין האדם והאחר. אם היחסים מכבדים הרי יש בהם את הבלטת "דמותו של מי שאמר והיה העולם" וזוהי השראת השכינה!

אין צורך להכביר מילים עד כמה תפישה זו מנוגדת למי שבדרך למילוי כמיהתו לבית המקדש ולממלכת כוהנים וגוי קדוש, בין אם מדובר על הר הבית ובין אם מדובר על בית מדרש ולימוד התורה רומסים את כבוד האדם וצלם אלוהים ברגל גסה, ולא מבחינים כי בדרכם לשכינה הם מסלקים אותה מתוכנו. ראוי לכולנו ללמוד בעוונה מרבי יוחנן בן זכאי, אבי ההתמודדות עם סילוקו של בית המקדש, שכפי שיצר את יבנה וחכמיה הדגיש את כבוד האדם כתחליף למזבח. לא מתו תלמידי רבי עקיבא אלא שלא נהגו כבוד זה בזה. ולא ניצור חברה עצמאית בארצנו אם בנוסף לביטחון וצבא חזק, ובנוסף לתורה ולדמוקרטיה ולמערכת משפט יהודית, לא נכיר בצלם האלוהים של כולנו ונכבד את האחר.

אמר רבי יהודה בן פזי: מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון, אמר: הלוואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה (ירושלמי נזיר לה ע"ב). - כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹקים מֵעֹלוֹת.

קובי וייס, רב קהילת שכוניה בהדר חיפה. מנהל תחום דיור ציבורי ומוביל בית מדרש ברבנים למען זכויות האדם.

 

 

לאן פונים הכרובים

כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר 'פניהם איש אל אחיו', הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמאן דאמר: ופניהם לבית, הא כתיב: (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו! דמצדדי אצדודי (שהם פונים קצת הצידה); דתניא, אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן, ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבלי בבא בתרא צט ע"א)

 

ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון, לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

(כלי יקר כה, יז)

 

 

הלימוד כתחליף מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם - עתה שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל: (ספרי ראה) "ושמרתם" - זו משנה, "ועשיתם" - כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".

(מתוך פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה, מובא ב: נחמה ליבוביץ : עיונים בספר שמות, עמ' 368-369)