וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר.

(שמות כה, לא)

 

 

ועשית מנורת זהב טהור. על דרך הפשט היה ענין המנורה במשכן ובמקדש כדי לקבוע בנפש מעלת הבית ויראתו, וכדי שתהיה יראת המקום ההוא קבועה בלבבות רשומות במחשבות, וכענין שכתוב (ויקרא יט, ל) 'ומקדשי תיראו', ומזה הוצרכה להיות מחוץ לפרוכת ולא לפנים מן הפרוכת, שכן כתיב (שם כד, ג) 'מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד יערוך וגו'', כדי שיהיה הענין נראה מפורסם לכל יוצא ובא ויראו רבים וייראו, ועוד כדי להורות שאינו צריך לאורה שלנו, ולפיכך היתה של זהב, שהיא מעולה שבכל המתכות, והיו הנרות שבעה, שהוא חשבון בינוני בהיותו היקף אמצעי.

 וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל, ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אף על פי שהוא אור גופני והנשמה אור רוחני זך ופשוט, ועל כן המשילה שלמה ע"ה לנר, הוא שאמר (משלי כ, כז): 'נר ה' נשמת אדם'.

(רבנו בחיי שם, שם)

 

ועשית - ראיתי ספרים שבדקום חכמי טבריה ונשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר, והנה כתוב יו"ד במלת תיעשה. ולא מצאתי ככה בספרי ספרד וצרפת ומעבר לים. והקדמונים דרשו כי תוספת היו"ד רמז לעשרה מנורות שיעשה שלמה. והכלל אם יש שם יו"ד היא מלה זרה. ובדרש כי נעשית מאליה. והטעם שכל רואיה היו תמהים איך יכול אדם לעשותה. כי הנה כתוב ויעש מנורת. כן עשה את המנורה. והנה על מחבת בשמן תעשה מורבכת תביאנה והנה מקשה. כמו שכתוב בכרובים. ירכה וקנה. הוא גוף המנורה.

 (אבן עזרא שם, שם)

 

 

מדרש "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" - מדרש לפורים

יעל לוין

"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'", שנוסחו מתפרסם כאן לראשונה, הוא מעין פרודיה על התֶּמָה של צניעותן של נשים ומקומה של האישה בחברה בת-ימינו, והוא נתחבר על ידי כותבת שורות אלה בשנת תשע"ג כטקסט לחג הפורים. יש לומר תחילה כי חג הפורים זימן במהלך הדורות אפשרות נאותה ליצירת טקסטים היתוליים והומוריסטיים. בכלל זה נכתבו גרסאות שונות של "מסכת פורים" מיוחדות, נתחברו פרודיות שונות, נוסחי "קידוש" פורימיים, וקטעי תפילה בעלי אופי היתולי, לרבות תפילות "מי שברך" מיוחדות לפורים.¹

דור דור ומבעיו הספרותיים. בשנים האחרונות חיברתי שורה של מדרשים חדשים הכתובים בסגנון מדרשי האגדה והיונקים מהמקורות, וחיבור "מדרש פורים" זה הוא המשך ליצירה זו שאחזתי בה. "מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" מסתייע בדמותו של יוסף הקשורה למעשה קשר הדוק עם מגילת אסתר על רקע רמזי הלשון והדמיונות הענייניים הרבים הנודעים בין מגילת אסתר לבין הפרשות המקראיות על אודותיו.²

"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" מעלה בפתיחתו סתירה לכאורה בין הפסוק בשיר השירים "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) לבין שני מקראות בספר תהלים: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד) ו"אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (שם קכח, ג). בשני כתובים אלה נוטים להסתייע לטובת הטענה שמקומה של האישה אמור להיות בזירה הפרטית-ביתית, ולא במרחב הציבורי-חברתי. כדי ליישב את הקושי בין הכתובים הנראים כסותרים, "מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" נוקט בדרשת "אל תקרי" ומפרש את המילה "צְאֶינָה" בהוראת "צֶנָע", מלשון צניעות. על רקע זה מתבאר הכתוב בשיר השירים בצורה מחודשת, ומועלית על נס התנהגותן של בנות ישראל שנותרות ספונות בבתיהן, וזאת לעומת בנות מצרים בזמנו של יוסף שיצאו לרשות הרבים.

"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" עושה בהקשר זה שימוש במוטיב המוזכר ב"פרקי רבי אליעזר" ולפיו בנות מצרים היו צועדות על החומה כדי לחזות ביופיו המיוחד של יוסף הצדיק בשעה שהרכיבוהו במרכבת המשנה ביום שפרעה מינהו למלך על כל ארץ מצרים (בראשית מא, מג).³ המדרש כאן נוקט בין היתר בלשון "ומצריות מצעדות לו על החומות", נוסח המעורר אסוציאציה לכתוב "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב). כבר בבראשית רבה מצויות הקבלות לעניין הזה, והן מוסבות על כתוב זה, וניכר שהדרשה ב"פרקי רבי אליעזר" מתכתבת אף היא עם היגד זה. לעומת הנאמר ב"פרקי רבי אליעזר", בבראשית רבה מוזכר ש"היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין והיו משליכות עליו שיריין וקטלין ונזמים וטבעות כדי שיתלה עיניו ויביט בהן, אף על פי כן לא היה מביט בהן".⁴ נוסח זה שממנו עולה שהמצריות הביטו על יוסף דרך חרכים, ולא נראו במרחב הציבורי ממש, אינו תואם את התפישה המובעת ב"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'". בדרשה אלטרנטיבית המובאת בבראשית רבה מוזכר בכלליות "שהיו המצריות בנות מלכים מבקשות לראות את פני יוסף",⁵ ומקום הימצאותן אותה שעה אינו נזכר. ידועות גם ווריאציות אחדות נוספות של מדרש זה, ונודעים שינויים בין המקבילות השונות בפרטי המעשה.⁶

בהקשר לאזכורם של המלך שלמה ושל יוסף ב"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'", יש לומר כי ב"פרקי רבי אליעזר" הם נמנים על עשרת המלכים שמשלו מסוף העולם ועד סופו, ואם נבקש לקשור את המדרש לפורים, הרי שאף אחשורוש מנוי עמהם.⁷ באשר לדרשת הכתוב "בְּנוֹת צִיּוֹן" במשמעות "בנות המצוינות בצניעות", אפשר לציין כי המילה "צִיּוֹן" נפתרת במשמעות "מצויין" כבר בספרות התנאים, בספרא, שם העניין מוסב לא על נשים, כי אם על עם ישראל בכללו: "וכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכם... ועל אותה שעה הוא אומר 'צאינה וראינה בנות ציון'. בנים המצויינים 'במלך שלמה' במלך שהשלום שלו 'בעטרה שעטרה לו אמו' זה אהל מועד...".⁸ התיבה "צִיּוֹן" מוסיפה להידרש בהוראה של "מצויין" בתלמוד הבבלי ובספרות המדרש.⁹

אם כן, "מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" מהפך את כוונתו המקורית של הפסוק בשיר השירים, המטעים שראוי לבנות ישראל לצאת ולחזות במלך שלמה, פסוק המעודד אותן לעשות כן, ומסקנת המדרש היא כי לכאורה אין ראוי לבנות ישראל לצאת מבתיהן מטעמי צניעות, ובדרך זו מובאים הדברים אד אבסורדום. כידוע, הרמב"ם כותב בהלכות אישות (יג, יא) שאין לאישה לצאת מביתה לעיתים קרובות: "אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב 'כל כבודה בת מלך פנימה'". עם זאת, ידוע שאין להלכה זו מקור בספרות חז"ל, אלא היא מושפעת מסביבתו המוסלמית של הרמב"ם.¹⁰ ב"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" לא מועלית זיקה עם הקטע ברמב"ם משום שהמדרש מתיימר להיות כתוב בסגנון המדרשים הקלאסיים, ודברי הרמב"ם מאוחרים יותר.

ראוי אף להעיר הערה בנוגע להיגד "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה". כתוב זה מוסב לפי פשוטו של מקרא על בת מלך שהיא כלה אשר נכנסת פנימה לָהֵיכָל לחופתה עם המלך, מלווה ברכושה הרב הנכנס לפניה. הוראתה של המילה "כְּבוּדָּה" היא רכוש רב, בדומה לנאמר בספר שופטים (יח, כא): "וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת הַטַּף וְאֶת הַמִּקְנֶה וְאֶת הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם".¹¹ אולם כבר בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי נעשה שימוש במילה זו במשמעות "כְּבוֹדָהּ",¹² וכן הוא אף בדברי הרמב"ם עצמו, וב"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" נקטנו במשמעות ובשימוש הרווחים של היגד זה.

 

נוסח המדרש

"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא). מאי "צְאֶינָה וּרְאֶינָה"?? והלא איפכא מסתברא! שהרי אין נאה לאישה אלא להיות יושבת ספונה בתוככי ביתה, כמו שכתוב: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד), וכן הוא אומר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ" (שם קכח, ג). אלא אל תקרי "צְאֶינָה" אלא "צֶנָע", לשון צניעות. "בְּנוֹת צִיּוֹן", בנות המצויינות בצניעות. בנות הרואות את פני המלך שלמה מחלונות בתיהן. - שלא כבנות מצרים שהיו יוצאות להביט ביופיו של יוסף הצדיק, כמו שנאמר: "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בראשית מט, כב).

 

* * *

"מדרש 'צְאֶינָה וּרְאֶינָה'" חובר קודם היוודע דבר הבחירות לכנסת העשרים. אולם עם התקרב יום הבחירות הנורא והנשגב בשלהי חודש אדר, יש מקום לסייג את לשון המדרש, ולשנות במשהו את המסקנה העולה ממנו. כך ראוי להביע מפורשות את ההמלצה "צְאֶינָה... בְּנוֹת צִיּוֹן"! - ביום הבחירות הבאות עלינו לטובה, צְאֶינָה ובחרנה במועמדים ובמועמדות ראויים וראויות, וכן יהי רצון, ונאמר אמן, סלה.

1. ראו בין היתר Israel Davidson, Parody in Jewish Literature, New York 1907 ; דב גולדברגר, ונהפוך הוא: הומור תורני לפורים (2 כרכים), ירושלים תשס"ח.

2. ראו בין היתר אורי בריליאנט, "בין יוסף לאסתר - על השתדלות והשגחה", ישיבת הר עציון, דף קשר, שבת פרשת כי-תשא - פרה י"ח אדר ה'תשס"ב, גליון מספר 850, והביבליוגרפיה הרשומה בהערה 1; יונה בר מעוז, "יוסף ואסתר במגילת ההסתר", דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת צו ושבת זכור, תשע"א, מספר 907; יונתן גרוסמן, אסתר - מגילת סתרים, ירושלים 2013, ובמיוחד עמ' 257-259, 347-348 והספרות הרשומה שם.

3. "פרקי רבי אליעזר", מהדורת היגר, חורב י (תש"ח), פרק שמנה ושלושים, עמ' 215-216. אופן ההתבטאות "שנתמנה מלך על כל ארץ מצרים" לגבי יוסף מוזכר כבר בספרות התנאים, ב"מדרש תנאים" (מהדורת הופמן, דברים לב, מד, עמ' 204).

4. בראשית רבה, צח, יח, מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1268-1269.

5. בראשית רבה, פרשה צז (שיטה חדשה), מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 1224.

6. ראו הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, חלק שביעי (כרך שמיני), עמ' 1139-1842.

7. "פרקי רבי אליעזר", מהדורת היגר, חורב ט (תש"ו), פרק עשירי, עמ' 98-100.

8. ספרא דבי רב, מהדורת ווייס, מכילתא דמילואים, פרשת שמיני, טו, מד ע"ג.

9. ראו ברכות ח ע"א; תורה שלמה, שיר השירים, ג, יא, עמ' 170, 173.

10. על הלכה זו ראו אברהם גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש"י, אלון שבות תשס"ח, עמ' 342-343; גדעון ליבזון, "זיקת הרמב"ם להלכה המוסלמית על רקע תקופתו", הרמב"ם - שמרנות, מקוריות, מהפכנות, בעריכת אביעזר רביצקי, א. היסטוריה והלכה, ירושלים תשס"ט, עמ' 256-257.

11. ראו דעת מקרא, תהלים מה, יד, עמ' רנו-רסד.

12. ראו ירושלמי יומא פ"א ה"א, לח ע"ד; מגילה פ"א ה"ט, עב ע"א; הוריות פ"ג ה"ד, מז ע"ד; יבמות עז ע"א; גיטין יב ע"א; שבועות ל ע"א.

יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. החוברת "תפילות לטבילה" פרי עטה, הכוללת מחזור של שתי תפילות חדשות שחיברה, בצירוף עיון פרטני בנוסחי התפילות ובמקורות שעליהם הם מושתתים, יצאה לאור בשנה שעברה

 

 

'כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר'

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן.

(שמות כד, טז)

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד ּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

(שמות מ, לד)

 

וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב (דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים 'וכבוד ה' מלא את המשכן', כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) 'מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) 'וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים, וידבר אליו'. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך 'ודבריו שמעת מתוך האש' (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) 'אשר אועד לכם שמה' 'לדבר אליך שם' 'ונקדש בכבודי', כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי.

(רמב"ן שמות כה, ב)

 

כבוד ה' הוא להסתיר דבר גדולת רוממותו כי אי אפשר לבוא עד התכלית ומוטב להמעיט מלהרבות וכמו שכתוב 'לך דומיה תהלה' (תהלים סה), אבל כבוד מלכים הוא לחקור דבר גדולת רוממותם, הואיל ואפשר לבוא עד התכלית, אם כן, הממעיט יֵחשֵב כאילו כבר בא עד התכלית ומוטב להרבות מלהמעיט.

(מצודת דוד משלי כה, ב)

 

 

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

וכתיב 'וישם לך שלום'

'השולמית' - אומה ששלום העולמים דר בתוכה, שנאמר (שמות כה) 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

'השולמית' - אומה שאני עתיד ליתן בה שלום, שנאמר (ויקרא כו) 'ונתתי שלום בארץ'.

'השולמית' - אומה שאני עתיד לנטות אליה שלום, ככתוב: (ישעיה סו) 'כה אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום'.

(בראשית רבה פרשה סו, ב)

 

לא אמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'בתוכם', להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש, כי אם מחמת ישראל - כי 'היכל ה' המה'.

(צידה לדרך, מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ', עמ' 353)

 

ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש מחדרי לבו, כי יכין את עצמו להיות משכן לה' ומעוז לשכונת עוזו, וכן מזבח להעלות כל חלקי נפשו, עד שימסור נפשו לכבודו בכל עת.

(מלבי"ם שמות כה, ח)

 

'אם בחקתי תלכו...', 'ונתתי משכני בתוככם' - אם נתבונן בפסוקים אלו, יתבררו לנו שני דברים בוודאות גמורה:

א.        המשמעות של 'ושכנתי בתוכם' בכתוב שלנו מפליגה הרחק מעבר להשכנת השכינה במשכן גרידא, ועניינה, אליבא דאמת, קירבת ה' בתוכנו עם קיום הברית שבינו לבין ישראל, דבר המתגלה בהשראת שמירתו וברכתו על פריחת כל חיי הפרט והכלל.

ב.         עם זאת, אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על-ידי הקמת המשכן וקיומו על-פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות... מכל מקום מבשר הכתוב, כי 'ושכנתי בתוכם' יבוא בעקבות 'ועשו לי מקדש'. לפיכך 'מקדש' אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח.

 (הרש"ר הירש שמות כה, ג-ח)

 

במשכן כתיב: (שמות כה) 'זהב וכסף ונחשת' ולא היה שם ברזל כלל, ובבית המקדש כתיב (מלכים א ו) 'ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו'; לפי שהברזל חרב והוא המחריב העולם ובית המקדש קיום העולם.

(רבינו בחיי בראשית כז , מ)

 

בלבבי משכן אבנה להדר כבודו

ובמשכן מזבח אשים, לקרני הודו

ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה,

ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה.

(מתוך ספר חרדים לחסידי אשכנז)

 

"וצפית אתו זהב": ראוי היה הארון להיות כולו של זהב אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב - ככתוב - "כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לחות כדי שלא יהא כבד.

(חזקוני שמות כה, יא)