וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת.

וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.

 וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.

 (שמות כה, ג-ה)

ועצי שטים - יש מקדמונינו שאמרו שיעקב אבינו נטעם וישראל הוציאם ממצרים במצות משה, והראיה 'וכל אשר נמצא אתו', כמו התכלת והארגמן. ויש לתמוה למה נאמר 'אשר נמצא אתו' לצרכו ואם אמרנו כן, יש לתמוה למה הוציאו עצי שטים, כי מה צורך יש להם? ועוד הנה המצרים חושבים כי לזבוח הם הולכים ואחר כך ישובו ועל כן השאילום, ואיך יוציאו קרשים רבים אורך כל א' מהם עשר אמות, גם בריחים והם עברו על מצרים מקום המלוכה? ומה היתה תשובה לשואליהם למה יוליכו עצי שטים והם הולכים לזבוח דרך שלשת ימים?

והנה לא ידענו אם קבלה היתה היא ביד אבותינו שממצרים הוציאום גם אנחנו נסור אל משמעתם. ואם סברא היא, יש לבקש דרך אחרת. ונאמר כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שטים. ובבואם שם אמר להם ששם יתעכבו הרבה ואין עליהם ענן כאשר פירשתי. אז עשה כל אחד סוכה והנשיאים עשו כדמות חצרות, כל אחד כפי מעלתו, וכרתו כל היער כי עם רב היה ועשו סוכות, ומשה לא דבר להם דבר המשכן רק אחר יוה"כ. וזה טעם 'וכל אשר נמצא אתו'.

 (אבן עזרא שמות כה, ה)

וזאת התרומה וגו'. עד סוף סדר הנדבות לפי הנראה כולו מיותר, שהרי אנו רואין כל האמור בפ' המשכן. ואנו יודעין מה שנדרש לכל המלאכה. אלא בא ללמדנו אופן השמוי והכפיה שצוה הקב"ה לעשות שלא יהיה לפי עשרו של כל אחד בממון, ואח"כ הכסף יענה את הכל לקנות כל המינים. אלא השומא יהיה לפי מה שיש ביד כל אחד מן המינים הללו, ומי שאין לו מינים אלו אע"ג שהוא עשיר, ה"ז פטור.

(העמק דבר שמות כה, ג)

הפרוכת, כרוביה ואורגותיה

דליה מרקס

בין כלי המשכן שעל הכנתם מצווים ישראל מתוארת הפרוכת. וכך נאמר בפרשה:

וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים: וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל-אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל-אַרְבָּעָה אַדְנֵי-כָסֶף: וְנָתַתָּה אֶת-הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כו, 33-31).

גם בימי הבית השני הפרוכת הייתה אחד מכלי המקדש המרשימים ביותר. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון בן למשפחת כהנים שראה את המקדש הן בתפארתו הן בחורבנו, כותב על מלאכת המחשבת של מעשה הפרוכת: "הֵרכב החומרים לא נבחר בלי מחשבה תחילה, אלא נעשה בצלם היקום. נראה כי השָׁני מרמז לאש, הבוּץ לאדמה, התכלת לאוויר, והארגמן לים... ברקמת האריג תוארו השמים וכל צבאם, מלבד החיות" (מלחמת היהודים ה, ה 213-212). לפי תיאור זה, הפרוכת ייצגה את היקום כולו על יסודותיו - אש, אדמה, אוויר ומים, והדוגמה שעליו תיארה את השמיים וצבאם. לפחות בעניין זה, דברי יוספוס אינם עולים בקנה אחד עם דברי התורה, שלפיה כרובים בלבד היו על הפרוכת ("מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים").

הפרוכת שתפקידה היה הפרדה "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" לא נעשתה מחומרים עמידים ובני קיימא, אלא מחומרים מתכלים. ואכן במשנה נמסר שהבלאי שלה גרם לכך שהיה צריך לייצר שתי פרוכות מדי שנה (שקלים ח, ה). התורה אינה מפרטת רק את החומרים היקרים שמהם יש לארוג את הפרוכת, אלא גם את האופן שבו יש לאורגם "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ", ואף את הדוגמה שעליה, והיא, כאמור, "כְּרֻבִים". הכרובים הם ישויות שמיימיות מכונפות המתוארות במקרא בהקשרים שונים ובתיאורים שונים.

הפרוכת שהסתירה את קודש הקודשים, את הארון ואת שני הכרובים שמעל הכפורת בו, הציגה לפי התיאור בתורה אף היא דוגמה של כרובים. היא ייצגה באופן דו-מימדי את מה שהיה בתוך קודש הקודשים. אך בבית המקדש השני, כשהארון נגנז ועמו הכרובים, מה הסתירו הפרוכת וכרוביה? הפרוכת ועליה הכרובים הסתירה למעשה את העדר הארון ואת העדר הכרובים שנעדרו מִקודש הקודשים. המראה שעל הבד ייצג את מה שהוא אמור להסתיר, אבל למעשה הוא הסתיר את הרִיק שמאחוריו. והפרוכת עצמה הייתה מוסתרת מעיני העם.

"מעשה חושב"

על טיב העבודה שנדרשה למלאכת עשיית הפרוכת והכרובים שעליה, יש ויכוח תלמודי:

כתוב אחד אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" (שמות כו לו) וכתוב אחר אומ': "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שם, לא). "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", פרצוף אחד. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", שני פרצופות. רבי יודה ורבי נחמיה, חד אמר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" ארי מיכן וארי מיכן. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", ארי מיכן וחלק מיכן. וחורנה אמר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", ארי מיכן וחלק מיכן. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", ארי מיכן ונשר מיכן (ירושלמי שקלים ח ב, נא ע"ב).

ייתכן ששני הכתובים מדברים בפרוכות שונות,¹ ובכל זאת, אפשר ללמוד כיצד הבינו חז"ל את השימוש במטבע הלשון השונה, סתם הירושלמי אומר ש"מַעֲשֵׂה רֹקֵם" הוא "פרצוף אחד", כלומר דמות אחת, ואילו "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" הוא "שני פרצופות", כלומר הדוגמה הנרקמת היא שונה בכל צד של הבד. לפי שיטתו של רבי נחמיה, שנראה שהתלמוד מסכים עמה, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" הוא עבודה כה מתוחכמת עד שבצד אחד של הבד יש דוגמה אחת ובמשנהו דוגמה אחרת ("ארי מיכן ונשר מיכן"). גם אם עולי הרגלים חזו בפרוכת בימים טובים כמתואר במסורות בספרות האמוראים, הרי שהם ראו רק את צדהּ החיצוני. את הצד הפנימי ראה רק הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים.

מכאן נוכל אולי להסיק שאריגת הפרוכת של בית המקדש לא הייתה מלאכה מקצועית ומורכבת גרידא, אלא גם שהיה בה ממד של סוד. הסוד נחשף, מלבד לכהן הגדול, רק למי שעסק בייצור הפרוכת.

הנערות האורגות (החושבות?)

ומי עסק באריגת הפרוכת? בישראל, כמו גם בתרבויות אחרות, מלאכות הקשורות בטקסטיל, ובכלל זה הטוויה, האריגה והרקמה נחשבו מלאכות נשיות. פסוקים אחדים ב"אשת חיל" (משלי לא) מתארים את האישה הראויה כעוסקת בצמר, פשתים, בטוויה ובאריגה. כשמסכת נגעים מלמדת על תנוחת הגוף שבה צריכים אנשים לעמוד, כאשר הכהן בודק את נגעיהם, נאמר שם שהם צריכים להיעמד בתנוחות הרגילות להם בחיי היומיום, האיש "כעודר וכמוסק זיתים" והאישה בין היתר "כעורכת וכמניקה וכאורגת" (נגעים ב, ד).

ואכן, לפי האמור בתורה, נשים היו אחראיות על העיסוק בטקסטיל לצרכי הקודש: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" (שמות לה כה-כו). גם בספרות חז"ל נמסר על כך, שנשים היו מועסקות בבית המקדש באריגת הפרוכת. בין שאר בעלי המלאכה שבמקדש, נמסר בתוספתא "ונשים אורגות בפרוכת" (שקלים ב, ו). ומן המקור הבא בתלמוד הירושלמי עולה שלא היה כל ספק בכך שנשים היו אורגות הפרוכת, היה רק ויכוח מאיזה סעיף בתקציב המקדש יש לשלם בעבור מלאכה זו:

שמואל אמר: נשים האורגות בפרכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה: מתרומת בדק הבי'. מה פליג? שמואל עבד לה כקרבן, רב חונה עבד לה כבניין (ירושלמי שקלים ד ג, מח ע"א, וראו גם בבלי כתובות קו, ע"א-ע"ב).

מקורות אלה מלמדים שלנשים היה חלק פעיל בבית המקדש ובעבודתו, אריגת הפרוכת הייתה עבודתן. מקורות אחדים מעידים על כך שאורגות הפרוכת היו דווקא נערות צעירות. בספר החיצוני חזון ברוך מקונן המחבר² על החורבן הקרב של ירושלים. הוא מורה לכהנים לזרוק את מפתחות בית המקדש לשמיים, שכן הם לא השכילו לשמור על הבית, ולומר: "שְׁמֹר אַתָּה אֶת-בֵּיתְךָ כִּי אֲנַחְנוּ שָׁוְא שָׁמַרְנוּ"'. מיד לאחר מכן, כאל מקבילה נשית לכהנים, הוא פונה אל הנערות האורגות ומורה:

וְאַתֶּן הַבְּתוּלוֹת הָאֹרְגוֹת

בּוּץ וָמֶשִי עִם-זְהַב אוֹפִיר

מַהֵרְנָה קַחְנָה הַכֹּל

וְהִשְׁלַכְתֶּן אֶל-תּוֹךְ-הַאֵשׁ

הִיא תְבִיאֵם אֶל-עוֹשָׂם (חזון ברוך א, י 19, מהדורת כהנא,שעא-שעב)³

בהקשר של הדיון באריגת הפרוכת נאמר בפירוש למסכת תמיד בתלמוד המודפס במקום שבו מודפס בדרך כלל פירוש רש"י (ועל כן, יש המכנים אותו פסבדו-רש"י), שהאורגות היו בתולות צעירות: "נערות שלא באו עדיין לכלל נִדוּת מתעסקות בה שרוצים לעסוק בה בטהרה" (בבלי תמיד כט, ע"ב).

גבולות ואינטימיות

הפרוכת מייצגת עולמות של ניגודים: אריגתה דורשת את עבודתן העדינה והאיטית של הנערות אבל היא כבדה מאד, ולפי המשנה נדרשו שלוש מאות כהנים כדי לטבול אותה (משנה שקלים ח, ה); היא מסמלת טוהרה אבל נטמאת בקלות; היא מסמלת את הקוסמוס כולו, כפי שעולה מתיאורו של יוספוס, אבל קשורה במקום הקדוש והאינטימי ביותר של עם ישראל.

גם בתרבויות אחרות, היו אלה בתולות שעסקו במלאכת אריגת כלי פולחן. פרופ' שאול ליברמן משווה את אורגות הפרוכת לילדות אורגות שמלת הפולחן של אתנה (peplos) ביוון העתיקה, כולן בין גיל שבע ואחת-עשרה.⁴ מה עשוי להיות התפקיד המיוחד של נערות צעירות שלא הגיעו לפרקן בעבודת הקודש בתרבויות שונות? הסיבה הפשוטה לכך, היא שאצבעותיהן הדקות של הנערות התאימו לעבודה העדינה. פרשנים קלאסים הזכירו שהעסקת ילדות מנעה סכנה של היטמאות הכלים בטומאת הנידה, אבל אולי יש גם טעמים עמוקים יותר לכך.

נוכל אולי לזהות קשר סימבולי בין הפרוכת ובין הבתולין - שניהם מסמלים חַיץ, גבול שאסור לכול, ומותר רק למי שנועד לכך ורק בעת הראויה. אולי משום כך, התיאור של חילול המקדש על ידי טיטוס מתואר במונחים הדומים לתיאור של אונס אכזרי. בין היתר נאמר על פריצתו למקדש: "ונטל סייף וגידר את הפרוכת" (בבלי גיטין נו, ע"ב), התלמוד ממשיך ומספר "ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא". הכובש חשב שמא הרג את עצמו ואולי הייתה זו לשון נקייה של התלמוד לומר שהוא חשב שהרג חלילה את מי שהמִקדש שלו. הפרוכת הקרועה היא סמל של המקדש שדינו נחרץ.

פרוכת ומקדש מעט

אך הפרוכת לא נעלמה עם חורבנו של המקדש. אדרבה, ייצוג סמלי שלה נמצא ברבבות בתי כנסת. היא אחד מכלי הקודש של בית הכנסת שתפקידם לזכור ולהזכיר את בית המקדש. ואם בעבר חזו בה לפרקים רק עולי רגלים כיום היא נוכחת ונראית לעיני כל באי בית התפילה.

הפרוכת עשויה בדרך כלל מחומרים יקרים ונתרמת לבית הכנסת לציון אירועים אישיים או קהילתיים מיוחדים. רקומים עליה פסוקי מקרא ותפילה, עיטורים, סמלים והקדשות אישיות. סגנונותיהן של הפרוכות שונים אבל כל פרוכת ופרוכת מספרת סיפור פרטי ואישי, וכולן מלמדות שהקודש אינו נוצר אלא במלאכה איטית, מאופקת ואוהבת.

הפרוכת היא תזכורת לכך שבית הכנסת הוא מקדש מעט, מקדש בהעדרו של המקדש. אולי תשובה ניצחת לנסיונות החרבת היהדות של טיטוס ושל אלה שבאו בעקבותיו היא עובדת קיומו של מוסד בית הכנסת וחיותו.

1. בפסוק לו מדובר על "מסך" לאהל מועד ואילו בפסוק לא (שצוטט למעלה) מדובר בפרוכת שהפרידה בין הקודש ובין קודש הקודשים.

2. החיבור "חזון ברוך", או "האפוקליפסה של ברוך" מיוחס לברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא, אך ככל הנראה נכתב לאחר חורבן הבית השני.

3. ומעניין להיסוף שבמקבילות בספרות חז"ל למעשה הכהנים המשליכים את מפתחות ההיכל (בבלי תענית כט, ע"א; ירושלמי שקלים ו ג, נ ע"א) לא מופיעות אורגות הפרוכת.

4. שאול ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים 1984, עמ' 276-275.

ד"ר דליה מרקס מלמדת ליטורגיה ומדרש בהיברו יוניון קולג' בירושלים. ספרה העוסק בביקורת פמיניסטית של התלמוד עתיד לראות אור בקרוב (באנגלית)

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

לזאת הרי כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין גם כן בשורשן העליון בפרקי אברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם. (ועיין זוהר תרומה קס"ב ב' ואת המשכן תעשה גו', הא הכא רזא דיחודא כו' עיין שם היטב) אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' יתברך שמו, כמ"ש (ירמיה ז') 'היכל ה' היכל ה' המה', וכמאמרם ז"ל 'ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם כו' וזה שאמרו רז"ל (כתובות ה' ע"א) 'גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ואילו במעשה צדיקים כתיב 'מקדש אדני כוננו ידיך', פתחו במעשי צדיקים וסיימו ראייתם ממקדש, כי כן באמת שהצדיקים על ידי מעשיהם הרצויים לפניו יתברך, הן הם מקדש ה' ממש, ויש לומר על דרך זה הכתוב 'ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו', ורז"ל דרשו (סנהדרין ט"ז) וכן תעשו לדורות, ולדרכינו יש לומר גם כן שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, זהו 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' דייקא ש'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם, וכן אמר הוא יתברך שמו לשלמה אחר גמר בנין המקדש (מלכים א' ו') הבית הזה אשר אתה בונה הוא רק אם תלך בחקתי גו' 'ושכנתי בתוך עמי ישראל' דיקא, לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן...

 (רבי חיים מוולוז'ין - ספר נפש החיים - שער א - פרק ד)

...מכל מקום מבשר הכתוב, כי "ושכנתי בתוכם" יבוא בעקבות "ועשו לי מקדש". לפיכך "מקדש" אינו אלא הביטוי של אותו תקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח. בהודעה הזאת: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - כלולים אפוא שני מושגים, שכל בנין המשכן וכליו יהיו ביטויים הסמלי. המושגםי האלה הם: "מקדש" ו"משכן". "מקדש" מבטא את מכלול התפקיד שעלינו למלא כלפי ה'; "משכן" מבטא את הייעודים המובטחים לנו מה' בעקבות מילוי תפקידנו. "מקדש" מורה על קידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ה'; "משכן" מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו והמתגלה בהשראת ברכת ה' ושמירתו על שגשוגכל חיינו הפרטיים והציבוריים.

(הרש"ר הירש שמות כה ג-ח)