וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר

מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה

 יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ.

(שמות כ"ה, לא)

 

 

מקשה תיעשה המנורה - שלא יעשנה חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין שקורין שולדיר"ץ, אלא כולה באה מחתיכה אחת ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך.

(רשי"י שם, שם)

 

טעם המנורה על נרותיה הדולקים מתבאר מעצמו באור שהיא מפיצה, וטעם האור, כך היינו סבורים, מתבאר גם הוא מעצמו כנציגה של הדעת. אמור מעתה, שמנורה מייצגת את הרוח והדעת, וזאת במיוחד מתוך שמקום המנורה לפני ארון ברית של תורת ה', מול השולחן. שני אלה, המנורה והשולחן, זה נציגה של הרווחה החומרית, מהווים לכאורה את כללותם של חיי האומה הישראלית, חיים שמקורם בתורת ה' ושעיקרם התמסרות לקיומה של תורת ה'..נראה לנו שיש להבין את האור שבמקדש כנציג סימבולי של הרוח, וזאת משתי בחינותיו: הבחינה העיונית והבחינה המעשית, בחינת ההכרה ובחינת הרצייה, בחינת הדעת ובחינת הכוח המניע את למעשה... האור היוצא מן המנורה מסמל אפוא את רוח הדעת והמעשה שה' משרה אותו. אם כן, מה משמעותה של המנורה ביחס אל האור היוצא ממנה? נזכור את צורתה החיצונית של המנורה ונראה מיד, כי דמותה - על ירכה ופרחה, על קניה המשוקדים גביעין, כפתורים ופרחי - כדמותו של אילן, הפורח משורשו ומעלה, והמתרומם להיות נושא האור הזה... האילן המסמל את ההכרה ואת העשייה של האמת והטוב, הוא אילן של זהב... והריהו עומד בשלמותו הגמורה, משורשו ועד לפרחיו - גוש אחד שאינו מתפרק ושאינו עשוי חוליות חוליות, אלא עשוי הוא מתחילתו ועד סופו לכל היקף שלמותו המוגמרת.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

נדבת-לב ושכינה

אריאל רטהאוז

נר לנשמת אבי מורי מנחם מנדל בן משה ז"ל

 נפטר בכ"ז שבט תשנ"ה

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות, כה, ב).

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שם, שם, ח).

שני מקראות אלו שבתחילת פרשת "תרומה" אינם סמוכים, אבל המדרש, כדרכו, סוקר אותם במבט פרשני אחד ומצרף אותם יחד. ב"שמות רבה" אנו קוראים:

אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה, שנאמר: 'ויקחו לי תרומה'; משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך 'אל תטלה' איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אומר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם 'אל תטלוה' איני יכול; אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש וכו'' (תרומה, פרשה לג, א).

מדרש זה נפתח ב"ויקחו לי תרומה" ומסתיים ב"ועשו לי מקדש", ושני המקראות משתלבים בתוך משל מרתק. אין לדרשן כל חשש מפני האנשה, והוא מציג רעיונות תיאולוגיים עמוקים בציוריות ממחישה חסרת דאגות ומעצורים: לא זו בלבד שהוא נזקק לנפשות הפועלות הרגילות של ה"מחזאוּת" האגדית (מלך, בת-מלך, חתנו של המלך), אלא שהוא גם יוצר דימוי מטפורי קיצוני שעל סף חילול הקודש: האל "נמכר" כביכול לישראל עם התורה, ועכשיו על בני שראל להציע לאבי הכלה "קיטון" - חדרון צר - לדור בו, בכל מקום שיגיעו אליו. למותר לציין שהפסוק הראשון נדרש במקוריות נועזת: לדברי הדרשן, "ויקחו לי תרומה" פירושו "ויקחו אותי" (לא בני ישראל מתבקשים לתת תרומה לה', אלא ה' הוא שיינתן "כתרומה" לבני ישראל!). ובאשר ל"ועשו לי מקדש", נראה שהדרשן מפרש את המשפט כמוסב לא רק למשכן שהוקרבו בו קורבנות, אלא גם לבתי מדרשות ולבתי תפילה שלאחר החורבן, ל"מקדש מעט" שכל קהילה יהודית הקימה במקום גלותה.

המדרש חושף אם כן בצורה ספרותית מרשימה קשר אידיאי בין "ויקחו לי תרומה" ל"ועשו לי מקדש", ובכך הוא פותח פתח לפירושים נוספים של הקשר הזה, גם מעבר לתכנים הרעיוניים הספציפיים שהטקסט שקראנו מבקש להעביר. לכן אנסה ללכת בעקבותיו ובו בזמן להציע קריאה אחרת, המפרשת בדרך שונה מדרכו את הזיקה שבין שני המקראות.

דומה שכדי לעמוד על טיב הזיקה הזאת עלינו להדגיש את ייחודיותה של התרומה שעל שמה נקראת הפרשה. כזכור, התרומה היתה צריכה להילקח "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ואולי דווקא במילים אלו מתוך הפסוק הראשון, "אשר ידבנו לבו", נמצא המפתח להבנת הפסוק השני, המדבר על השראת השכינה בישראל ("ושכנתי בתוכם"). מה שאפיין את אותה תרומה, שנועדה לאפשר את הקמת המשכן בפועל, הוא שכל ישראל היו מעורבים בה על בסיס וולונטרי לחלוטין, בלא שום לחץ וכפייה. היטיב להדגיש זאת ר' יצחק אברבנאל בפירושו לתורה:

והנה כָּלַל במאמר [=פסוק] הזה כוונות [אלו]: ראשונה - שלא יחשבו שהנשיאים וראשי העדה בלבד, מאשר להם, יעשו מלאכת המשכן, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו, קטון וגדול שָם הוא, אם ידבנו לבו יקחו מאתו נדבה. ושנית - שלא יכריחו לשום אדם לתת בנדבה הזאת, אבל מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקחו מה שיתן ברצון נפשו, ולא באונס. והשלישית - שגם לא ישאלו לשום אדם שינדב דבר מה, אבל הם מעצמם יביאו תרומתם מבלי שאלה (שמות, תרומה, כה, א-ב).

מתן התרומה היה צריך להיעשות על טהרת השוויוניות, היה לו תוקף כללי ולא מגזרי או מעמדי: קטנים וגדולים נתבקשו לתרום ולא המנהיגים בלבד (ואפשר להוסיף: גברים ונשים, כפי שלומדים מפסוק שבפרשת "ויקהל": "ויבואו האנשים על [=עם] הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וכו' [שמות לה, כב])". זאת ועוד: אברבנאל מטעים שמתן התרומה היה ביטוי של חירות, של בחירה אישית, של נדיבות אמיתית הבוקעת ממעמקי הנפש, כי למעשה הציווי לא היה לפנות לאנשים ולהפציר בהם לתרום, אלא לסמוך על כך שיתרמו "בלי שאלה". לחירות מופלאה זו שבמעשה התרומה, כאשר הוא נעשה מתוך דחף פנימי אמיתי, רומז גם ה"שפת אמת" בדרושו על המשנה הראשונה ממסכת "שקלים": "באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים" (כידוע תרומת השקלים הנהוגה בימי הבית השני נועדה לצורך קורבנות הציבור, והיתה מעין המשך של התרומה להקמת המשכן, שמדובר בה בפרשתנו). קבלת מצוות התרומה, הנכונות האמיתית לתרום את השקלים למקדש - אומר ה"שפת אמת" - עושה את האדם לבן-חורין, דרכה "מתרחב האדם ממקום המיצר". שכן, את המילה "כלאיים" שבמשנה הוא דורש כגזורה מ"כֶלֶא": אדם משתחרר מבית-הכלא שהוא סגור בו על ידי נדבת-הלב שלו, על ידי הנכונות לתת (על פרשת "שקלים", תרל"ז ועוד).

אין ספק שחירות זו שבמתן-מרצון גם מעניקה לאדם תחושה של בגרות דתית ואנושית גדלה והולכת. מי שתרם מרצונו החופשי להקמת המשכן ולצורכי העבודה נטל אחריות אישית לחייו הרוחניים, בחר להשתתף בניהולם, יצא מהכלא של אנוכיותו ובדידותו כדי להצטרף לאחרים, במטרה לבנות את היסודות שעליהם תישען חברתם המשותפת. התרומה נועדה לגבוה, לקודש, אבל משמעותה היתה גם אנושית-חברתית: בני ישראל חברו יחד, התייחסו בהכרח זה לזה בזמן שניסו להשיג יעד ששום אינדיבידואל לא היה יכול להשיג לבדו.

מכל אלה יוצא שאכן נדבת-הלב ("אשר ידבנו לבו") היא הבסיס, התנאי המוקדם להשראת השכינה ("ושכנתי בתוכם"). כדי שהשכינה תהיה שורה בישראל, צריכים בני ישראל לפתוח את ליבותיהם זה לזה ולרצות לבנות את מקדשם יחד, וכמובן צריכים הם לפתוח את לבותיהם לאביהם שבשמיים. תורה יכולה להתקבל גם באונס, כדברי המדרש על כפיית "הר כגיגית", אבל שכינה, שמבחינת האדם היא תחושת קרבת האלוהים אליו עלי אדמות, יכולה לשרות רק אם האדם עצמו נפתח אל האלוהי מרצונו החופשי, רק אם "ידבנו לבו" להתכונן למפגש כזה. ויפים בהקשר זה דברי הגאון מווילנה בדרוש קצר שלו:

'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם': פירוש, בתוך ישראל, כמו שכתוב: 'תלפיות [=כינוי למקדש] - תל שכל פיות פונים אליו'. כי שריית השכינה היתה בתוך לב ישראל. רק שהם צריכים מקום מיוחד להתכנס כל הלבבות יחד. ולכן בחר מקום מובחר בארץ, שם הוא מוכן שתשרה השכינה בישראל (חומש הגר"א, תרומה, שמות כה, ב ).

דר' אריאל רטהאוז, חוקר ספרות ומתרגם, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

נתינה מתוך שוויון וענווה

והנה קרוב לשמוע טעם אחר על מה שייחס שני תרומות ראשונות אל ה' ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה בין התחתונים, שם חביון עוזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש נדנוד גאוה, אין הקב"ה רוצה לייחד שמו יתברך שם, לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה יד כל אדם שוה בהם, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ואין מקום לשום אחד להתפאר על חבירו לומר "תרומתי גדולה מתרומתך" אותן ייחס ה' יתברך אליו, כי בראשונה נאמר "ויקחו לי" - לשמי, כי כבר בארנו למעלה תחילת פרשת מקץ ובפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה . ובשניה אמר "תרומתי", וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו, דומה אל התרומה עצמה, כי כשם שכולן היו שוים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו, כך נעשה מתרומה אחת האדנים כי כל האדנים היו שוים, אחד כמו חבירו, והיו תחתונים לכל הבנין כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין, כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים הנדבה ההיא היו שוין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים אלו, המורים על גדר הענוה, כי הענוה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל נכון. ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה, יען כי כל מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה, נעשה אדון מלמעלה, כי כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו, שהיו יסוד ונושא לכל הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים כי כולם נשענים עליו.

 (כלי יקר שמות פרק כה, פסוק א)

 

'כרבים': דמות פרצוף תינוק להם.

(רש"י שמות כה , יח)

 

'שנים כרבים וגו' ופניהם איש אל אחיו', כמו שני חברים שנושאין ונותנין בדברי תורה.

(בעל הטורים שמות כה, יח)

 

 

החיים, המוות והקדושה ביד הלשון

חטא הלשון הוא בדיבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה, כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" כי לשון הרע תלתא קטיל (הורגת שלושה) (ערכין טו) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז 'מאן בעי למזבן סם חיי וכו'...' (מי רוצה לקנות סם החיים?).

 (כלי יקר שמות כח , לא)

 

 

קיים קשר בין חכמה לשלום

'וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה'.

(מתוך הפטרת פרשת תרומה במלכים א; ה, כ"ו)

 

מגיד שרוב חכמת שלמה היה סבה אל שהיה שלום בין חירם ובין שלמה, כי מפני חכמתו אהב אותו חירם.

(רלב"ג מלכים א; ה, כ"ו)

 

 

גדולה צדקה מכל הקרבנות

מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת ידו ומאד מאד צריך אדם ליזהר בה יותר מכל מצות עשה כי איפשר שיבא לידי שפיכות דמים שימות העני המבקש אם לא יתן לו מיד כההיא עובדא דבן זומא וכמה פעמים נצטוינו בה בעשה ועוד יש לא תעשה למעלים עיניו ממנה שנאמר (דברים טו) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאילו עובד עבודה זרה וכל הזהיר בה מעידה עליו כי הוא זרע ברך ה' דכתיב 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט' ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנא' (ישעיה נד) 'בצדקה תכונני' ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' ואומר 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות' וגדולה מכל הקרבנות, דאמר רבי אלעזר: 'גדולה הצדקה מכל הקרבנות', דכתיב 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. אמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט כאילו מלאו לכל העולם חסד, שנאמר 'אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ'.

(טור יורה דעה סימן רמז)

 

 

הלימוד כתחליף מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית

ולא יעלה בלבבך, שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם - עתה שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם?

כי הנה התשובה בזה היא שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל: (ספרי ראה) "ושמרתם" - זו משנה, "ועשיתם" - כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".

 (מתוך פירוש אברבנאל, סוף פ' תרומה, מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 368-369)

 

 

 

 

תיקון טעות: בגיליון פרשת יתרו, מתחת למאמר של פרופ' שיפמן, הושמטו בטעות פרטים בקשר לספרו חדש והנוסח המדויק הוא: פנחס שיפמן הוא פרופסור לדיני משפחה. ספרו "שפה אחת ודברים אחדים - עיונים במשפט, הלכה וחברה", יצא לאחרונה בהוצאת מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר-ספרים.