וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי
מִתּוֹךְ הֶעָנָן. (שמות
כד, טז)
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד
וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.
(שמות
מ, לד)
'כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר'
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן
על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) 'וישכן כבוד ה' על הר סיני', וכתיב
(דברים ה כא) 'הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת
גדלו', כן כתוב במשכן 'וכבוד ה' מלא את המשכן' (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים 'וכבוד ה'
מלא את המשכן', כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד
שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן
תורה (דברים
ד לו) 'מן
השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה', כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) 'וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל
הכפרת מבין שני הכרובים, וידבר אליו'. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו
בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה
מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך 'ודבריו שמעת מתוך האש' (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב
(להלן כט מב
מג) 'אשר
אועד לכם שמה' 'לדבר אליך שם' 'ונקדש בכבודי', כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש
בכבודי.
(רמב"ן שמות כה, ב)
כבוד ה' הוא להסתיר דבר גדולת רוממותו
כי אי אפשר לבוא עד התכלית ומוטב להמעיט מלהרבות וכמו שכתוב 'לך דומיה תהלה'
(תהלי' סה), אבל כבוד מלכים הוא לחקור דבר גדולת
רוממותם, הואיל ואפשר לבוא עד התכלית, אם כן, הממעיט יֵחשֵב כאילו כבר בא עד התכלית
ומוטב להרבות מלהמעיט.
(מצודת דוד משלי כה, ב)
בית
תפילה: פתוח - סגור - פתוח
רותי
לזר
בציווי לבניית המשכן מגיע המסע
הרוחני של עם ישראל לשיא נוסף, כל אותם רגשות דתיים של התלהבות והתפעמות כמו גם
ביטויי מצוקה, הולכים ונוצקים לתוך מסגרת פולחנית הקשורה בזמן ובמקום קבועים
ומוגדרים.
לכאורה בניית משכן לאלוהים היא
מעשה מנוגד להיגיון ובודאי זר לתפישה המונותיאיסטית, והלא האל חסר הגוף אינו זקוק
למקום לשכון בו. אמנם ידועות הדרכים לישוב קושי זה, על כך שהצַו על בניית הבית
ניתן בדיעבד ולא מלכתחילה, ועל שהיה בו משום מענה לחולשה הרוחנית שנתגלתה בחטא
העגל. ואולם יתכן כי המתח בין הרצון למסֵד את עבודת השם ולהגדירה בדקדקנות, ובין
המשיכה לשלב הקדם ממסדי בא לידי ביטוי דווקא בהוראות ליצירת אותו בית מיוחד
לאלוהים.
והנה מיד לאחר ההנחיה לבסס את
בניית המשכן על תרומתם ונדיבות לבם של בני ישראל, נאמר הפסוק התמציתי המופלא:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מכאן שהמעורבות האישית בעשייה, נדבת הלב וחכמת
הלב הם התנאי להשכנת אלוהים בתוך ליבו של האדם.
פרשות המשכן, ופרקי המקדש מבקשים
לחולל התמרה של מערכת הנחיות ורשימת חומרים ולהפוך אותם מחומר לרוח, מחול לקודש. במעשה
זה מעורבים ריאליה ומטאפיסיקה המתמודדים עם המתח שבין הגשמה והפשטה, בין תחושת
ריחוק ובין הרגשת קרבה אל האל, בין אלוהי לאנושי.
ניתן לקרוא חלק מפרטֵי התיאורים
של המשכן והמקדש (בהפטרה ממלכים א' פרק ו')
כניסיון לשמר את הפן האישי והספונטאני שבתפילה ובעבודת השם, גם בתוך הבית המקודש
שנבנה באופן ממושמע וקפדני.
סוגיית מהותה של עבודת השם
מתורגמת בימים שלאחר החורבן (ואף בתקופת הבית השני) לדיון בעבודה שבלב, בתפילה. חכמינו
דנו בעיצוב התפילה והתלבטו בין איכותה של התפילה הספונטאנית, האישית, המכונה בפיהם
"תחנונים" לבין חשיבות המיסוד והארגון של התפילה בכבלי הלכות ונורמות
אשר אותם הגדירו כ"קבע". קביעתו של מרכז אחד ובניית בית אלוהים, דומה
במובנים מסוימים ליצירת מבנה הדוק ומחייב של תפילה, לעומת המעמדים האישיים והלא
ממוסדים של עבודת השם.
ניתן, אפוא להעמיד כמה צמדי
ניגודים זה בצד זה: התגלות ועבודת השם בכל מקום וזמן, לעומת עבודת השם בבית מיוחד
שנועד לכך ולטקסי פולחן. תפילה ממוסדת לעומת תפילה ספונטאנית, תפילה ציבורית
ותפילה אישית, וכך גם עמדה של יראה וריחוק לעומת קרבה אינטימית לאלוהים, המחשה לעומת
הפשטה.
יתכן כי הבית הנבנה לה' משרת את
הצורך בקרבה רבה יותר, ותחושת אינטימיות שלא כל אחד מסוגל להשיגה בכל עת ובכל
מקום, אך מחירה של מסגרת זאת הוא אובדן הספונטאניות, והיחלשות הביטוי האותנטי
והמידי של הרגש הדתי. קביעת גבולות וכללים אחידים הם בוודאי פשרה הנובעת מהכרה בכך
שרק יחידים מסוגלים להגיע להתעלות נפש ותחושת קרבה לאלוהים ללא אותם סייגים.
חז"ל ניסו להגדיר את מקום
התפילה שבו תֵעָשה עבודת השם במיטבה:
בתלמוד הירושלמי (ברכות,
לז ע"א פרק ה הלכה ה) מתאר רבי
יוחנן את המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפה אותו חומת ברזל, זהו תיאור הממחיש את הצורך
להתנתק מסביבת החול וליצור מציאות של קודש בתוך הביתיות היומיומית, אך מבין השיטין
עולה תפיסתו כי ראוי לה לתפילה שתהיה מנותקת מסביבתה, ושיוקצה לה מקום ייחודי.
בדומה לכך אף ההמלצה להתפלל מתוך
מעמקים (בבלי
ברכות דף י ע"ב) השואפת להתכנסות פנימית של האדם
כערובה לתפילה נכונה, ברוח הפסוק מתהילים "תפילה לעני כי יעטוף".
בהמשך הדיון התלמודי (במסכת ברכות ל"ד
ע"ב) מביע רב כהנא דעה קיצונית אף
יותר, ורואה את מי שמתפלל בשדה פתוח (=בקתא) כמעיז פנים (=חציף). "אמר רב כהנא חציף עלי
מאן דמצלי בבקתא".
מצב הנפש הרצוי לתפילה ולעבודת ה'
דורש, אם כן התכנסות בתוך בית, ריכוז ומשמעת. תפיסות אלה הולמות את הגישה שבסיס
הקמת המשכן, ואחר כך בניית המקדש, גישה המוותרת על מגע של האדם המתפלל עם סביבתו,
ואולי אף עם הרגש הטבעי והאישי שלו.
בהמשך הדיון על מבנה הבית בו רצוי
וראוי להתפלל, מובעת אפשרות ביניים, מעין פשרה בין הסגירוּת לפתיחוּת: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר
רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות... כנגד ירושלם" (שם).
רבי חייא אוסר על תפילה שאין בה
שום מגע עם החוץ. החלונות הן פתח בין הפנימי לחיצוני, בין הפרטי והלאומי (ירושלים)
בין הצדדי והמרכזי. לחוויה האישית מוכרח שיהיה קשר גם למה שמחוץ לה. ואכן שלמה
המלך קורע במקדש שהוא בונה פתחים מיוחדים: 'וַיַּעַשׂ לַבָּיִת, חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים
אֲטוּמִים' (מלכים א, ו- ד).
על מהותם של חלונות אלה רבו
הפרושים, יש שראו בהם אות לכך שהמקדש מפיק אור כלפי חוץ, אך אינו קולט אור מבחוץ,
משום שהוא מקור האור. כדברי המדרש על הפסוק חזון המקדש של יחזקאל (מ', ט"ז): 'וְחַלּוֹנוֹת
אֲטֻמוֹת אֶל-הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָה לִפְנִימָה לַשַּׁעַר, סָבִיב סָבִיב
וְכֵן, לָאֵלַמּוֹת וְחַלּוֹנוֹת סָבִיב סָבִיב לִפְנִימָה'
...שיהיו רחבות מבחוץ וצרות מבפנים, כדי שיהיו מוציאין אורה לחוץ.
תדע, כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, כדי שיהא האור נכנס
מבחוץ ומאיר מבפנים, ושלמה שבנה בהמ"ק לא עשה כך, אלא עשה חלונות צרות מבפנים
ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, שנאמר (מלכים א ו): ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, להודיעך שכולו אור ואין צריך
לאורם (מדרש
תנחומא לפרשת בהעלותך).
ר' יצחק אברבנאל אף הוא מציע
פתרון טכני ורעיוני לאותו תיאור תמוה:
שקופים אינם פתוחים, כי אם מענין
השקפה והיא הראיה. וידמה ששלמה צוה לעשות חלונים מזכוכית להשים בבית כדי שיכנס בהם
האור, ולא יראה אדם בהם דבר... שקופים... נהירים ובהירים בעצמם... והיו אטומים כי
לא היו פתוחים, כי אם סתומים, להיות מזכוכית... ונקראים בלעז וידריאדש [ויטראז'],
וגם היום ינהגו בבנינים הגדולים לשום אותם בקירות הבתים.
מתברר אם כן שחלונותיו של שלמה לא
היה בהם בכדי לבטל לחלוטין את הנתק שבין עבודת האלוהים ובין הסביבה, כך שהמתפלל
יהיה מחובר למציאות שמחוץ לקדושה ולרוח, אך בניגוד לפירוש המדרשי, מתאר אברבנאל
כיצד מנצלים חלונות הזכוכית הצבעוניים את האור שמבחוץ על מנת ליפות, להאיר ולהאדיר
את חלל בית התפילה.
המהפכה החסידית על גווניה השונים,
אשר ביקשה לבטל את הנתק שבין חיי הרוח וחיי המעשה, וראתה כל מעשה יומיומי כחלק
מעבודת השם, הביאה גם רוח חדשה לשאלת מקום התפילה. הסיפור החסידי הבא ממחיש תפיסה
זאת בקשר לסוגית מקום התפילה:
פעם אחת נסע אחד על יום הכיפורים
להבעש"ט, והנה יום קודם ערב יום כפור נסע האיש כל היום וכל הלילה, בכדי למהר
נסיעתו לשם, ובא לאור הבוקר של ערב יום כיפור א' פרסה סמוך לעיר מזיבוז. אז אמר
בנפשו, הנה הוא סמוך לעיר, והסוס נתייגע מאוד כי נסע כל הלילה - אעמוד בכאן להתפלל
ובין כך ירעה הסוס. אחר התפילה גברה עליו השינה, אמר בלבו מה בכך אם אישן בכאן
שעות שתים. הנה הסוס ינוח מיגיעו, ואז אחר כך אסע במהירות ואיך שיהיה בוודאי אבוא
קודם חצות היום לעיר. ושכב על העגלה, ונרדם בשינה מאוד. וכשניעור משנתו, ראה שהוא
בין השמשות של יום הכיפורים. ונצטער הרבה מאוד, כי אחרי כל היגיעות שיגע ליסע להבעש"ט
על יום כיפור, מוכרח הוא להיום יום כיפור על פני השדה בעצמו, סמוך לעיר. ומתוך
הכרת חטאו צעק ובכה במר לבו כל הלילה וכל היום. ובמוצאי יום כיפור נסע במהירות
להבעש"ט במר נפשו, וכשבא להבעש"ט, עשה צחוק ממנו. והעניין היה שהוא היה
צריך להעלות בתפילת ותפילת עם שבשדות. ומן השמים הכריחו אותו לכך.
הבעל שם טוב אמנם מקיים כנראה
מניין תפילה בתוך בית, אך אין בכך בכדי לבטל את ערכה הרב של תפילה בשדה המחוברת
לטבע, לחי ולצומח, ולאדם שלא מוצא את מקומו בבית הכנסת על חלונותיו האטומים. חלונותיו
של החסיד המתפלל מפיקים אור, אך גם קולטים אור מבחוץ. מקום התפילה ראוי לו שלא
יהיה מוקף בחומת ברזל אלא שפתחיו יאפשרו התבוננות פנימה והחוצה, יחדירו מבחוץ לתוכם
דינאמיות וחיוניות, ויפיצו אור לסביבתם.
מהם החלונות שיש לפתוח או לאטום
בימינו אלה? רמז לתשובה אפשר אולי לשאול מדבריו של בארי צמירמן המגדיר את עצמו
במשחק מילים על הכינוי "חילוני", כ"יהודי חֲלוֹני" (במאמרו
"אבינו מלכנו" בתוך תרבות יהודית בעין הסערה" ספר היובל ליוסף
אחיטוב, עמ' 762), וכך הוא מסביר כינוי זה:
מי הוא היהודי החַלוני? מי
שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש
גם חלונות אחרים שמהם מביטים בו.
כך יתכן כי אף בית התפילה שלנו
שוב לא יכול להסתפק ביריעות וקרסים, אמות ואדנים, ועליו להרחיב את חלונותיו,
ולהרים את תריסיו אל יהודים אחרים ואל דרכים נוספות.
רותי
לזר עוסקת בחינוך והוראה.
נתינה מתוך שוויון וענווה
והנה קרוב לשמוע טעם אחר על
מה שייחס שני תרומות ראשונות אל ה' ולא השלישית, לפי שבכל מקום שיש שם גדר ענוה והכנעה
בין התחתונים, שם חביון עוזו של הקב"ה השוכן את דכא ושפל רוח, אבל בכל מקום שיש
נדנוד גאווה, אין הקב"ה רוצה לייחד שמו יתברך שם, לפיכך שני תרומות ראשונים שהיה
יד כל אדם שוה בהם, כי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ואין מקום לשום
אחד להתפאר על חבירו לומר "תרומתי גדולה מתרומתך" אותן ייחס ה' יתברך
אליו, כי בראשונה נאמר "ויקחו לי" - לשמי, כי כבר בארנו למעלה
תחילת פרשת מקץ ובפסוק "בכל המקום אשר אזכיר את שמי" (שמות
כ כא) שכל אותיות השם הגדול מורים על גדר הענוה . ובשניה
אמר "תרומתי", וכן הדבר הנעשה מן שני תרומות אלו, דומה אל התרומה
עצמה, כי כשם שכולן היו שווים בה ולא היה בה שום התנשאות לאחד על חבירו, כך נעשה מתרומה
אחת האדנים כי כל האדנים היו שווים, אחד כמו חבירו, והיו תחתונים לכל הבנין
כאסקופה הנדרסת והיו יסודות לכל הבנין, כי כמוהם יהיו עושיהם, כי כמו שהעושים
הנדבה ההיא היו שווין בנתינה ולא היה לשום אחד מהם התנשאות על חבירו, כך נעשו מהם אדנים
אלו, המורים על גדר הענווה, כי הענווה היא יסוד הבנין אשר עליו כל בית ישראל
נכון. ונקראו בשם אדנים שיש במשמעותו לשון אדנות ושררה, יען כי כל
מי שעושה את עצמו כאסקופה הנדרסת מלמטה, נעשה אדון מלמעלה, כי כל המשפיל עצמו -
הקב"ה מגביהו ועושה אותו יסוד ונושא לכל הבנין כאדנים אלו, שהיו יסוד ונושא לכל
הבנין, וכן מלת נשיא פירושו שהוא נושא את אחרים, כי כולם נשענים
עליו.
(כלי יקר שמות כה, א)
גם בעבודת הקודש מוותרים
מעט על פאר למען האדם
"וצפית אתו זהב": ראוי היה הארון להיות
כולו של זהב, אלא שלא יהא כבד לנשאו, ודינו להנשא בכתף כדכתיב - ככתוב
-" כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו", וכן מצינו במזבח שהיה נבוב לֻחות,
כדי שלא יהא כבד.
(חזקוני שמות כה, יא)
הלימוד כתחליף מעודן ועדכני לעשייה קונקרטית
ולא יעלה בלבבך,
שהסיפורים האלה ממעשה המשכן וכליו וסדר הקמתו והקרבנות וענייני והנשיאים ובגדי
הכוהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם - עתה שאנחנו בגלות, אין לנו תועלת בידיעתם.
וכן המצוות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכוהנים וטומאתם, מה התועלת שיש לנו
עתה בידיעתם?
כי הנה התשובה בזה היא
שכל העניינים שבאו בתורה מאיזה מין שהיו, הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה
עליונה ולימוד אלוהי, בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות
ההמה, וכמו שאמר (דברים כט, ח) "ושמרתם את
דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". ואמרו חז"ל (ספרי ראה): "ושמרתם" - זו משנה, "ועשיתם" -
כמשמעו. ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו לימוד וחכמה התייחדו היחידים והחכמים בשלמות.
ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בענייני המשכן
וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כמעשה עצמו, ועל זה האופן באמת לא בטלה
עבודת הקרבנות, אף שהמעשה בפועל בהם בטל, כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם
בזכרונם תמיד ההכנע לפניו יתברך, וכמו שאמר (תהלים נא, יט): "זבחי אלהים רוח נשברה".
(מתוך פירוש אברבנאל,
סוף פ' תרומה, מובא בעיונים בספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 369-368)