וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ:

 מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ. (מלכים ב, פרק ז - הפטרת פרשת מצורע)

 

 

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"

תנו רבנן: שלשה חלאין חלה אלישע; אחד, שגירה דובים בתינוקות ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים ואחד שמת בו, שנאמר (מלכים ב' יג) 'ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו'.

תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (במהדורת הרב שטיינזלץ: ישו הנוצרי) בשתי ידיו.

אלישע מאי היא? דכתיב (מלכים ב', ה) 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים' וכתיב 'ויאמר אליו: לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך, העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות' ומי שקיל כולי האי (האם לקח את כל הדברים האלו)? כסף ובגדים הוא דשקיל (הרי הוא לקח רק כסף בגדים)!

אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים. אמר לו (אלישע לגחזי): רשע, הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים 'וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם' (מלכים ב' ז).

'וארבעה אנשים היו מצורעים' - אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו (מלכים ב' ח)

 (בבלי סנהדרין קז, ע"ב )

 

 

 

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה,

וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"

פנחס לייזר

נגעי הבית העסיקו את פרשני המקרא החל מחז"ל שתהו על מוזרות התופעה. גם רש"י בוחר פירוש מדרשי ורואה בנגעי הבית ברכה מסוימת וכך לשונו:

"ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן."

החזקוני מביא את דברי התוספות שרואים את נגעי הבתים כסימן לכך שבבתים אלו עבדו עבודה זרה כדי שיוכלו לדעת אלו מקומות לאבד.

הפירוש הרדיקלי ביותר מופיע במסכת סנהדרין (עא, ע"א) בסוגיה המתייחסת למצוות הכתובות בתורה שאין להן משמעות "הלכה למעשה" אלא הן בבחינת "דרוש וקבל שכר" וכך נאמר בסוגיה זו לגבי הבית המנוגע:

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות - ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר."

אמנם, הגמרא מביאה גם פירושים אחרים ועדות רחוקה על קיומם של בתים מנוגעים, אך בעל הסוגיה נותן מקום נרחב לגישת הטוענים שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע "לא היו ולא עתידים להיות" ונכתבו בתורה רק כדי "לדרוש ולקבל שכר".

מה, אם כן, ניתן לדרוש בסוגיה זו?

אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות לכאורה בעניין אפשרות קיומם של בתים מנוגעים בירושלים:

הגמרא במסכת יומא (יב, ע"א) גורסת שירושלים - ומקום המקדש בוודאי - אינה מיטמאה בנגעים, מכיוון שהיא אינה נכללת במושג "אחוזתכם", בהתאם לגישה ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים" לעומת זאת, דורש הדרשן במדרש ויקרא רבה:

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" - זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם" (ויקרא רבה יז, ז)

ניתן כמובן ליישב את הסתירה בין שני המקורות בכך שהמאמר במסכת יומא הוא הלכתי לעומת המאמר במדרש האגדה שמביע רעיון. המדרש אף ממשיך במטפורה בה התחיל:

"ובא אשר לו הבית - זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב',

'והגיד לכהן' - זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א) 'מן הכהנים אשר בענתות'.

'כנגע נראה לי בבית' - זו טינופת עבודה זרה ויש אומרים: זה צלמו של מנשה ...(שם, שם)

נראה לי, אבל, שניתן לקרוא גם את המדרש וגם את המאמר התלמודי בדרך אחרת, מכיוון שבכל מקרה אין להלכה הזו כל יישום מעשי וגם ההלכה ניתנת להידרש במישור הרעיוני

הרש"ר הירש, בפירושו על הפסוק בויקרא מרחיב את הדיבור על כך שהנגעים נוהגים רק בארץ ישראל מחד גיסא אך, מאידך גיסא, רק "בארץ אחוזתכם", כלומר בית עם בעלות פרטית ידועה ולכן ברמה האידיאלית, ירושלים והמקדש "אינם מיטמאים בנגעים".

הנגע הוא אם כן נגע חברתי המתחבר להשלכותיה של הרכושנות היכולה לנבוע מבעלות פרטית.

יש, אם כן, סתירה מהותית בין קדושה לבעלות, ה"קודש" הוא נבדל ואיננו יכול להיכלל באף קטגוריה של בעלות נדל"נית או ריבונות.

הנגעים עלולים לפגוע גם ב"בבית המקדש", כאשר היחס אל המקדש הוא יחס רכושני ויחס רכושני בהכרח מביא לחילול הקודש. התיקון הוא בפינוי הבית, בהסגרתו, בהוצאת האבנים הנגועות (עבודה זרה), בהשלכתן אל מקום טמא ובהחלפת האבנים הנגועות באבנים אחרות.

אין צורך, דומני, להרבות בדברים, כדי להבין את משמעות הדברים לימינו; הקמת מדינת ישראל מציבה בפנינו אתגרים רבים וחשובים. יש ביכולתנו, אם נרצה בכך, לבנות בלבבנו ובחברתנו מקום למקדש, בו חיינו יהיו מקודשים והחברה תהיה בנויה על בסיס מוצק של אבני צדק; אין צורך לשם כך באבנים קונקרטיות אלא בבניית חברה השואפת לשלום, הדואגת לגר, ליתום ולאלמנה. יתכן שלצורך כך, יהיה צורך להחליף אבנים נגועות באבנים אחרות, אך כדי לשמור על קיום הבית, מצווה עלינו לדרוש את הלכות נגעי הבית ולמצוא את הדרך ליישמן.

שיהיה לכולנו חג עצמאות שמח

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות - ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.

(סנהדרין עא, ע"א)

 

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"

 זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם"

(ויקרא רבה יז, ז)

 

כי בהתחיל האדם להחזיק במידת לשון הרע, בא אשר לו הבית, כי "הבית" הוא האדם, ו"אשר לו הבית" היא הנשמה השוכנת בו, ובא והגיד לכהן - הוא הקדוש- ברוך- הוא, ואומר לו יתברך: "כנגע נראה לי בבית" , הוא האיש אשר אנוכי בקרבו (הנשמה) החל להינגע בעוון.

(אלשיך על התורה)

 

טהרת המצורע

האופי הבלתי סוציאלי המסומל על-ידי ציפור הדרור, שאינה מקבלת מרות, מתבלט כאן כניגוד לאופי הסוציאלי של מי שברצונו לשוב, להיכנס ולהיצמד לחברה האנושית המושתתת על יסודות סוציאליים; זהו הניגוד בין "בהמת השדה" לבין "אדם מן היישוב".

כניסה זו לחברה הסוציאלית מותנית בקיום הציווי: "ושחט את הצפור", פירושו של דבר, שעל האדם לשעבד בכל מאודו את בהמיותו הבלתי מרוסנת לקבלת הרצון האנושי התקיף במוסריותו.

(רש"ר הירש ויקרא)

 

 

העצמאות ומשמעותה הדתית?

בעיית עיצוב דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא בשממעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה שך הקמת מדיינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח - באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה...

מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכ סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

 

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם לאה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר...

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית... לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה - עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 - דברי הרב עמיטל)