כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה

 וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. (ויקרא יד, לד)

 

 

...צרעת הבית היא מאותם דברים המפורטים בתורה ללא התייחסות לכך במציאות הריאלית, ודווקא מפני זה שנגעי הבתים הם דבר מוזר ביותר וניתן אף לומר תופעה על-טבעית, משמשים הפרטים המוזכרים בנגעי בית סמלים, ופרשה זו מהווה עילה לאלגוריזציה ולהצגתה כדבר המתייחס למציאות האנושית הטבעית ואף ההיסטורית...

במדרש (ילקוט שמעוני ויקרא יד, רמז תקסג) קוראים אנו על כך: "אומר אדם לחברו: השאילני קו חיטין; ואמר לו: אין לי; קו שעורין - ואומר לו: אין לי; קו תמרים - והוא אומר אין לי; וכן אישה אומרת לחברתה: "השאילני נפה אחת, והיא אומרת: אין לי; השאילני כבָרָה - והיא ואמרת: אין לי"; כלומר, בני אדם מתוך רוע לב נמנעים מלעשות גמילות-חסד עם חבריהם; והמדרש ממשיך: "מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריאות רואות ואומרות: הרי היה אומר אין לי כלום, ראו כמה חיטין יש כאן, כמה שעורין יש כאן, כמה תמרים יש כאן; ארור הבית הזה בגלל קללתו של האיש הזה ורוע לבו"; בדומה לנאמר (יד, לו) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע", והבעלים נאלצים להוציא את תכולת ביתם החוצה וקלונם מתגלה לעיני הרבים.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 493)

 

 

 

קן לציפור וכן לחיים!

דליה מרקס

כשחושבים על שוליוּת, חושבים בדרך כלל על דחיקה הצדה ועל הדרה, אבל בשוליות גלומות גם אפשרויות מרתקות והזדמנויות לא צפויות - מה שלא רואים מכאן רואים לעתים משם. במילים הבאות אבקש להציע קריאה מאפשרת במקרה אחד של שוליות.

פרשת תזריע פותחת בתיאור התהליך ההיטהרות שעוברת אישה שילדה. התהליך הוא דו-שלבי: הראשון ימי "נִדַּת דּוֹתָהּ" (ויקרא יב, 2), שבעה ימים במקרה של הולדת בן זכר ושבועיים במקרה שילדה בת; בשלב השני "תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה" (שם, 4), שלושים ושלושה ימים במקרה של הולדת בן וששים וששה ימים במקרה של הולדת בת. בזמן הזה היא מוּתרת לאישהּ אבל "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ" (שם). עם סיום ימי הטהרה היא צריכה לבוא לכהן ולהביא כבש לעולה ו"וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת" (שם, 6). הדרישה מן היולדת להביא קורבן חטאת היא מרתקת בפני עצמה אבל זוקקת דיון נפרד. המקרא מוסיף תכנית ב' במקרה שהאישה אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש כבש: "וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה, וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה" (שם, 8).

יש מקום לשער שנשים רבות לא השיגה ידן את קורבן הכבש והן נזקקו ל"תכנית ב'", היינו הבאת שני עופות. קורבן העוף הוא הקורבן הקטן והזול ביותר מבין קורבנות בעלי החיים, זהו הקורבן שמביא "כל זב ומצורע". אין בכוונתי להעליב את המקריבים, זהו אכן הקורבן של המצורע (שלא תמצא ידו להביא כבש) ושל הזב, הזבה, הנזיר שנטמא למת וכמובן היולדת.

מסכת קינים במשנה עוסקת בקורבן העוף, וליתר דיוק, היא עוסקת במקרים של סיבוכים מיוחדים העלולים להיגרם בעת הבאת קורבן העוף. השוליות של מסכת קינים ניכרת בהקשרים רבים:

א. זוהי המסכת הקטנה ביותר, ועל כן האחרונה בסדר קדשים. היא יוצאת דופן בכך שלא רק התלמודים לא ייחדו לה מסכת, אלא גם תוספתא חיצונית לא חוברה לה;

ב. היא עוסקת בקורבן הקטן ביותר, וגם אז, רק בסיבוכים העלולים להתעורר בעת הבאתו, היינו בטעויות שעלולות לנבוע מכך שגוזלים המיועדים לחטאת יוקרבו כעולה וההפך ומכך שגוזלים עשוים לפרוח מקן אחד אל משנהו. למעשה ניתן לראות במסכת קינים מעין הערת שוליים לדיון בקורבן העוף במסכת זבחים (פרק ז);

ג. השוליות של המסכת ניכרת גם באנשים המביאים את קורבן העוף, אלה הם אנשים שנמצאים במצב של שוליות ביחס להווית בית המקדש (יולדות) או במצב סִפּי בחייהם (מצורע) או כאלה שבחרו להיות במצב של שוליות (נזיר);

ד. קורבן העוף מובא במקרה של היולדת ושל המצורע, כאמור, רק אם ידם לא תשיג לרכוש טלה כעולה, ולכן אפילו במקרים אלה אינו הקורבן העדיף;

ה. דיניה של המסכת מודגמים לכל אורכה כמעט תמיד על נשים, לדוגמה: "שתי נשים, לזו שתי קנים ולזו שתי קנים..." (ב, ב). אם נרצה, נוכל להגיד שה"ראובן" של המסכת שלנו הוא "דינה". רבים טענו שהסיבה לכך שהמקריב הסתמי במסכת הוא אישה היא שאת רוב קורבנות העוף הביאו נשים (יולדות או זבות), אבל בהמשך אבקש להראות שייתכן שיש לראות משהו נשי מהותי בקישור של הקורבן הזה.

על רקע שוליותה רבת הממדים של מסכת קינים תפתיע אולי קביעתו של רבי אליעזר בן חסמא:

קינין ופתחי נידה הן הן גופי הלכות;

תקופות וגימטריאות, פרפראות לחכמה (אבות ג, יח).

רבי אליעזר מסמן מנעד של תחומי הלימוד בין מה שהוא מכנה "גופי הלכות", עיקר הלימוד, ובין "פרפראות לחכמה"; העיסוק באסטרונומיה ובחישובים מתמטיים (וזו משמעות 'גימטריה' בספרות התנאים) הוא מענג, אבל אינו אלא בבחינת קינוח למנה העיקרית. במסגרת "גופי הלכות" מונה רבי אליעזר את ה"קינין", היינו קורבנות העוף ו"פתחי נידה". שני העניינים האלה קשורים באופן קרוב לענייני משפחה, ובאופן אינטימי אף יותר לנשים ולמצוות שהן מחויבות בהן, אבל בעוד ששאלות הקשורות בדיני טהרת המשפחה, היינו "פתחי נידה", הן שאלות רלבנטיות לקיום חיי משפחה בימיהם של החכמים, דינים הקשורים בקורבנות העוף נלמדים כלימוד תיאורטי. לימוד מסכת קינים הוא תיאורטי לא רק מפני שמאז חורבן המקדש אין להלכותיה ביטוי ממשי, אלא גם שרבות ממשניותיה דנות במצבים היפוטתיים (לדוגמה, מצב שבו אישה צריכה להביא מאה קינים, א, ג). מצב זה של ריבוי קינים התבטל מאז תקנתו של רבן שמעון בן גמליאל.

תקנתו של רבן שמעון בן גמליאל (חי בדור החורבן) באה להקל על הנשים בעת האמרת מחירי הקינים בירושלים. נשיא הסנהדרין יצא חוצץ ונשבע בשם המקדש לתקן את המצב המעוות: "המעון הזה, שלא אלין הלילה, עד שיהו [הקינין נמכרים] בדינרין" (כריתות א, ז). התקנה יוצאת מן ההנחה הרגישה שלא סביר שאישה תעזוב את ביתה ועיסוקיה ותעלה לירושלים אחרי כל לידה, ואיפשרה לנשים להביא קורבן אחד בלבד בכל עליה לרגל לירושלים - כשירד הביקוש, ירדו גם המחירים. פרופ' חנה ספראי ז"ל קבעה שהתקנה מלמדת שטובתן של הנשים נתפשה כטובתו של המקדש.¹

תקנתו של רשב"ג הזקן מייתרת רבים מן הדיונים במסכת דנן והופכות אותם לתיאורטיים גרידא. חלק מההלכות במסכת קינים נראות כחידות חשיבה מאתגרות, ואכן פרופ' משה קופל, שכתב פירוש חדש למסכת, כינה אותה "המסכת המתמטית".² העיסוק במסכת זו בימי חז"ל ולימודה היה בבחינת תענוג אינטלקטואלי שלא היו לו השלכות מעשיות לחייהם (וכמובן גם לא לחיינו אנו). זאת בניגוד ל"פתחי נידה", המקצוע השני שעליו נאמר שהוא מ"גופי הלכות", גם תחום זה מאופין בחישובים מתמטיים אבל הוא קשור לחיים דהאידנא.

האם נוכל לזהות ממד מהותי בקישור של קורבן העוף לנשים ובעיקר ליולדות? דומני שכן. אישה שילדה זכתה שהעובר שהיה עד אז מוסתר ועלוּם בתוכה הפך לבר קיימא, ליצור בעולם. קורבן העוף -ובעיקר אם מדובר בגוזלים - הגוזלים הספונים בקן מזכירים עובר ברחם אמו.³ האם נקראת להקריב בתמורה לתינוקהּ שלה כפרה "תינוקות" אחרים,⁴ פרקטיקה זו מוכרת לנו גם מתרבויות אחרות.

המשנה מעניקה לאישה שהביאה קורבן קן סמכות רבה, היא רשאית לקבוע איזה מהגוזלים יוקרב כעולה ואיזה כחטאת, וזאת יש להזכיר שכל אחד מהקורבנות הוקרב בדרך אחרת (משנה זבחים פרק ז). קן כזו נקראה "קן מפורשת". קן שגוזליו לא יועדו נקרא "קן סתומה" והכהן והוא זה שקבע מי מן הגוזלים יוקרב כחטאת ומי כעולה. קן סתומה הייתה קלה יותר לטיפול, נוכל לראות בעיני רוחנו את המציאות הקדחתנית בבית המקדש, נשים הביאו עוד ועוד קינים וההמולה הייתה בוודאי רבה. הבאת קן שגוזליה לא יועדו מלכתחילה מנעה תקלות ובלבולים. דומה שהמסכת כומסת בתוכה המלצה שאינה נאמרת בפירוש, והיא שהאישה תניח לכהן לקבוע את זהות הקורבנות, ובכל זאת זו אין במשנה כל ערעור על זכותה האישה לפרש את קינהּ.

דבר זה בולט על רקע העובדה שלגברים לא היה קורבן דומה הקשור בהקמת משפחתם. גברים היו מצווים לקיים את מצוות ראייה ולהגיע לבית המקדש בּרְגלים, היינו בצמוד לאירועי מעגל השנה, ואילו נשים הופיעו בו בהקשר בחוויות אישיות הקשורות במעגל החיים. האב היה חייב למול את בנו, אבל לא לציין את לידתו בבית המקדש. הנפשות הפועלות בהקרבת קורבן היולדת הן האישה והכהן, היא זו שצריכה להביא את הקורבן אל הכהן והיא זו שמורה לו כיצד לנהוג בו. האישה היא זו שמביאה את הקינים ומטפלת בהן. על הפסוק הקורבן: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן" (יב, 6) נאמר במדרש: "מלמד שהיא מיטפלת בהם ומביאה אותם אל פתח אהל מועד אל הכהן" (ספרא תזריע, ג, ד).

אנחנו מוצאים לפחות מקום אחד שבו ניכר חוסר נחת ממצב עניינים זה ומהקשרים האפשריים בין כהנים לנשים. במהלך דיון בטהרת כלי המקדש, מספר רבי בון בר חייא על מקרה שארע: "אני אומר, שהיה שם אחד מן הכהנים שיצא לדבר עם האשה על עיסקי קינה ונתזה צינורה של רוק מתוך פיה על בגדיו וטימתו" (ירושלמי חגיגה ג, ח; עט, ע"ד). האישה ששוחחה עם הכהן על "עיסקי קינה" טימאה מבלי משים ברוקהּ את בגדיו. המפגש בין האישה והכהן, הוא אם כן, מפגש שעשויה להיות בו סכנה ואיום ובכל זאת חז"ל אינם מנסים להימנע ממנו ולעוקפו.

העיון הקצר בעיסקי קורבן הקן מלמד אותנו שגם אם נשים היו שוליות בהווית בית המקדש, וגם אם נוכל לזהות יחס דו-ערכי למעורבותן, הן היו שייכות אליו, עלו אליו והשתתפו בפולחן באופן אקטיבי. וגם אם הייתה מידה של הסתייגות מדעתנותן בקביעת ייעוד הגוזלים, דעתן (אם בחרו להביע אותה) היא שקבעה לגבי קורבנןּ, ואם הכהן לא עמד בהוראותיהן, נפסל הקורבן. למעשה, זוהי המסכת הנשית ביותר במשנה. מסכתות אחרות (נידה, למשל) עוסקות בעניינים שהם נשיים במהותם, ואילו כאן בחרו חז"ל להדגים את ענייני קורבן העוף (שנשים וגברים חייבים בו בהקשרים שונים) באופן כמעט בלעדי על נשים!

מסכת קינים, על אף שוליותהּ ואופיה התיאורטי בחלקו, פותחת פתח להעצמת נשים, להבאתן למרחב הציבורי ולהשמעת קולן.

1. חנה ספראי, פרשת תזריע, אתר "קולך". אני מודה לרב שלמה פוקס ולפרופ' משה קופל על הערותיהם החשובות למאמר זה

2.  משה קופל, ביאור חדש למסכת קנים ע"פ תורת החשבון, ירושלים 1998. מעניין לציין שעל אף שלמסכת קינים אין תוספתא ותלמוד, מפרשים רבים לאורך הדורות בחרו לכתוב דווקא לה פירוש מיוחד, נזכיר ביניהם את פירושיהם של הראב"ד, הרא"ש ורבי זרחיה הלוי.

3. פרופ' זוהר עמר מעריך שרוב קרבנות העוף היו גוזלי יונה (זוהר עמר, מסורת העוף, תל אביב תשס"ד, עמ' 213-191).

4. הניסוח של מצוות שילוח הקן, מעידה על התייחסות מפורשת לאמהותה של הציפור (דברים כב, 7-6).

ספרהּ של דליה מרקס "בעת אישן ואעירה: התפילות העוטפות את הלילה" עתיד לראות אור בקרוב. הכותבת עוסקת עתה בפרשנות פמיניסטית של מסכת קינים ותשמח להערות והארות.

 

בין שואה לעצמאות

בעבר נאמרו דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: היו שטענו כי השואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

(מתוך הרב י. עמיטל: 'אף על פי שמיצר ומימר לי', מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)

 

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה שיכולים לשמש פיצוי על שריפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר הזה על תקומת המדינה בעקבות השואה - הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמידי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית, שבחזון 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה.

(הרצאת הרב עמיטל ביום הקדשי הכללי - אות ועד, פרקי עיון ומידע , מובא בתוך: מ. מיה: 'עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 64)

 

ודאי שאנחנו רואים במדינת ישראל תהליך של ריפוי. אינני יכול לתאר לעצמי את שהיה קורה לעם ישראל אילמלא באה תקומת המדינה. כמה זה היה דרוש לשיקומם של השרידים! אם אני רואה את שרידי החרב, אם אלה היו צריכים להמשיך ולהתגלגל מחוף אל חוף ולא היו מוצאים חוף מבטחים בארץ ישראל, מה היה קורה לעם ישראל? מבחינה זו, בוודאי שיש קשר...

הביטוי הראשון של עצמאות היה "מושיב יחידים ביתה". אין דבר גדול מבית... לא רק יחידים שבאו ומצאו בית אחרי שנים במחנות הסגר והשמדה.

(מתוך: י. מיה - עולם בנוי, חרב ובנוי, עמ' 68 - דברי הרב עמיטל)