אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר
יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ,
תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה'
שִׁבְעַת יָמִים - בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי
שַׁבָּתוֹן.
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם
הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם
שִׁבְעַת יָמִים.
על השמחה - מתי, כמה ואיך?
... כל שבעת ימי
החג, אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון
ולילו, למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין
כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך',
ולמה כתב בה שמחה אחת? [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי
שמחות? לפי שפירות האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת,
שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות
דימוס (חנינה) ביום הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה
ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', והיית אך שמח'.
מהו 'אך שמח'? את מוצא אף על פי שאדם שמח
בעולם הזה, אין שמחתו שמחה שלמה. היאך? נולדו לו בנים הוא מיצר עליהן לומר שמא
אינן של קיימא. אבל לעתיד לבא, הקב"ה מבלע את המות לנצח. אותה השמחה תהיה
שלמה, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'.
(ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד)
מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם
שִׂמְחָה. (משלי יב, כ)
אמר רבי חמא בר חנינא: כל מי
שמדבר עם חברו ואוכל ושותה עמו ומדבר עליו לשון הרע, הקב"ה קורא לו רע, שנאמר
מרמה בלב חורשי רע, אבל אם מדבר עליו דברים טובים הקב"ה קורא לו שלום, שנאמר
'וליועצי שלום שמחה'.
(ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמט)
על הגירוש
לא בכדי גן עדן הוא מחוז חפצו של החי עם מותו.
שערי גן עדן ננעלו, ועל פתחם מוצבת החרב המתהפכת
המונעת כל אפשרות של כניסה מחודשת.
הסיפור המקראי מציב את חוויית גן העדן והגירוש ממנו
כחוויית יסוד המונחלת ומורשת לכל באי עולם. אנו נושאים בלבנו הן את זכרו של הגן
והן את צריבת הפרידה ממנו.
סיפור תולדות האדם הוא סיפורו של המגורש.
סיפור הבריאה, הפותח את המקרא, מציב לפנינו בניינו של עולם
אידיאלי. האדם הוא נזר הבריאה, ומטרת בריאתו היא להשגיח על הגן [העולם] שלא
יתקלקל. והאדם מחטיא את המטרה שלשמה הושם בגן עדן ואולי גם לשמה נברא - וחוטא.
עומקו של החטא בא לידי ביטוי בעונשו: האדם מגורש מן הגן.
וכשם שאת אשר לא יכול האדם לתקון בחייו הוא שואף להשלים
במותו, בשנתו הנצחית כך גם בכל החלומות: האדם חולם לשוב אל מקום ממנו החל המסע
האנושי. אך הגירוש הוא סופי ואין לו תיקון.
על ההגליה
בשונה מהגירוש שהוא סופי, בחינת "אל-חזור",
ההגליה היא אקט של עקירת האדם ממקומו כשהאופציה לשיבה פתוחה.
חוויית הגלות היא מהחוויות המעצבות את עמקי הזהות
היהודית.
במקביל לסיפור הגירוש מגן עדן, הטקסט המקראי גדוש
באזהרות מפני הגליה שהיא העונש החמור שמטיל האל על האומה הישראלית, במקרה שלא
תנהל את אורחות החיים שצוותה עליהם. כך גם מנמקים הנביאים, בשלב מאוחר יותר של
ההיסטוריה של עם ישראל, את נפילתה של הממלכה הישראלית ויציאתה לגלות בבל. וההנמקה
היא גם זו שנותנים חכמים בבואם להתמודד עם השאלה, על מה חרבה הארץ ובניה יצאו למסע
גלותם?
מכיוון שאנו עומדים בחג הסוכות, נדגים את מקומה של
חוויית הגלות כפי שהיא באה לידי ביטוי בחג זה.
מובא במדרש:
"אמר רבי אלעזר בר מריום: למה עושים אנו סוכה אחר יום
הכיפורים ? לומר לך שכן את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם
וביום הכיפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות, ועל ידי כן הן
עושין סןכה וגולין מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל, שנאמר {מיכה ד/10} "חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה
וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ
יְדֹוָד מִכַּף אֹיְבָיִךְ". [פסיקתא דרב כהנא/ פסקא אחריתא דסוכות /מהד' מנדלבאום
457-8].
שני עניינים עומדים ברקע מדרש זה: האחד, ראיית לוח השנה
העברי ובעיקר חגי המקרא:
יש זיקה של משמעות בין חגים סמוכים זה לזה. הזיקה בין
פסח לשבועות ידועה, שבעה שבועות נמנים בין החג האחד למשנהו והיום החמישים -
חג. ראש השנה ויום הכיפורים, שהמקרא מיעט במתן מהות ותוכן להם, מעוצבים על
ידי חז"ל כימי תשובה וסליחה, שעשרת ימי תשובה משמשים להם כמושג מסגרת. לאור
זאת, סמיכות החגים שבין יום הכיפורים לסוכות היא האומרת: דרשני! הדעת היתה
נותנת שבעקבות ההנמקה שנותנת התורה למהותו של חג הסוכות [ויקרא כג, מג] "כי
בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", חג הסוכות יהיה
בסמיכות זמן לחג הפסח המציין את יציאת מצרים.
המענה שנותן הדרשן לשאלה, מעניין; היציאה לסוכה יש בה
אלמנט סמלי של יציאה לגלות, של הינתקות האדם ממקום הקבע שלו למקום ארעי. ולא בכדי
בא הקשר הזה. יום הכיפורים הוא שיאו של המאמץ האישי והקולקטיבי לחזור בתשובה. עצם
העובדה שלא ניתן כל אות משמים שאכן שלם מעשה התשובה מחייבת תגובה. היציאה לסוכה
כמוה כמו כיציאה לגלות.
לגלות יש כפל פנים - האחד - זהו אקט ענישה על מעשים
ומחדלים, ומאידך - לגלות יש תפקיד משקם: "שם תנצלו..." שם
יגאלך..."
הדמייתה של חוויית היציאה לגלות בסוכה באה לידי ביטוי
גם בתפילת "יהי רצון" שנאמרת עם הכניסה לסוכה [שמקורה כנראה מחוגי
המקובלים] ובה נאמר : " ...בזכות צאתי מביתי החוצה יחשב לי כאילו הרחקתי
נדוד..."
סמיכות חג הסוכות ליום הכיפורים יש בה אלמנט טרגי. לא
בכדי מסתיימות תפילות יום הכיפורים באמירה: "לשנה הבאה בירושלים
הבנויה". באמירה זו מובעת אכזבה עמוקה, שכאילו אומרת: הנה אנו עומדים לאחר
מאמץ נפשי מרוכז, שראשיתו בראש חודש אלול, כולל ימי הסליחות, ואחריו ימי ראש השנה
ובעקבותיהם עשרת ימי תשובה ושיאם ביום הכיפורים, עד פסגתם בתפילת נעילה. וכל אותה
תקופה כולה מרוכזת במחשבת התשובה ופעולתה. ויודעים אנחנו את מאמר חז"ל
ש"כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו". ומכיוון שלא בא כל
אות משמים ולא ירד מקדש של אש ממנו, אות הוא לנו שלא שלמה עשיית התיקון ומלאכת
התשובה לא הושלמה. ולכן אנו אומרים "לשנה הבאה.." הואיל ובשנה זו לא
צלחה דרכנו ולא נשלמה משימתנו
- שיהא בשנה הבאה... ומכיוון שכך, עלינו לשוב ולצאת לגלות. ומיד במוצאי יום
הכיפורים אנו מעמידים את הסוכה...
נדמה שבשונה מהגירוש, שהוא על בסיס אינדיבידואלי,
הגלות, על אף שפגיעתה היא אישית, נסיבותיה הן קולקטיביות. הסיבה לגלות היא שקלול
סך מעשי הקולקטיב ובאותה מידה בסופה של הגלות. נמצאו הגולים, ברצונם ושלא ברצונם,
לטובתם ושלא לטובתם ערבים זה לזה.
רבי צדוק הכהן מלובלין שממימיו אנו שותים, בדרשת חג
הסוכות שלו [פרי
צדיק, סוכות, ח] הרחיב את תחומי האלמנט השיקומי של הגלות.
לטענתו אין זה מקרי כלל שמעשה מרכבה שראה יחזקאל היה על נהר כבר שבבבל, אין זה
מקרי כלל שעיקר היצירה היהודית, מהתלמוד הבבלי ואילך, היא "יצירת גלות",
היא סיכום המאמץ התרבותי היהודי לתקון במקום חיותו בגלות.
הגלות היא "החוויה הארכימדית הקולקטיבית"
שהיא מיצוי הכוחות המצויים ב"חוץ" וסופה שהם בונים את ה"פנים"
ר' צדוק אף מקרב את דבריו עד ימיו שלו ועד החוויה
הקיומית של שומעי ליקחו וכך הוא אומר :
"והנה פסוק זה ["ובאת עד בבל.." המובא
במדרש הפותח] אם הוא מדויק רק על גלות בבל שהיה לאחר החורבן הראשון, הלא כבר נשלם
זמן הפקידה לאחר שבעים שנה ומאז היה עוד המצווה לעלות? … אלא ודאי שלשון
"בבל" הוא שם מושאל לכל הגלויות מפני שהיה ראשית הגלויות וממילא גם
בגלות הזה הוא הצווי "שמה יהיה עד יום פקדי" וכמו כן בכל מיני
גלויות נפעל התקרבות הגאולה בפנימיות בכל נפשות ישראל, וכמו שנאמר "שם
תנצלו ושם יגאלך ה' מכף אויביך".
על הגעגוע
בשולי ספרו "עיר המזל" מביא אלי ויזל את
הדברים הבאים:
"האגדה מספרת כי באחד הימים אמר האדם לאלוהים:
"הבה נתחלף. אתה תהיה אדם, ואני אהיה אל. להרף עין
בלבד".
האלוהים הצטחק בנחת ושאל :
"אין אתה מפחד ? "
" לא. ואתה ? "
"אני מפחד" אמר האלוהים
ואף על פי כן נענה לו והיה לאדם.
ואילו הלה עלה על כסא הכבוד וניצל מיד את כוחו : הוא
סירב לחזור למצבו הקודם.
מעתה לא היו שניהם כמראיתם.
שנים חלפו, מאות שנים, ואולי נצחים.
לפתע נתחוללה הדרמה. משא כבד מנשוא היה ההווה לאחד,
והעבר לשני.
מכיוון ששחרורו של האחד תלוי בשחרורו של השני חידשו את
הדו-שיח, אשר הדיו מגיעים לאוזנינו בלילה, טעונים שנאה, חרטה ובעיקר געגועים לאין
קץ."
אכן האגדה מדברת על "האדם" - כל אדם
והאל ?? - מוגלה ? או מגורש ?
"הפוך על הפוך".
ואפשר שכך היא מציאות חיינו - המגורשים והגולים הופכים
למגרשים ומגלים.
היחלפו עוד שנים, מאות שנים ואולי נצחים עד שיתחדש
הדו-שיח ? גם אם ראשיתו תהיה טעונת שנאה מחד וחרטה, מאידך אפשר וגם יתעוררו
געגועים לימים אחרים.
ואולי
רק אז תושלם גלותם של המגלים.
הדברים נכתבו לאור זכרו המבורך של חותני יצחק
[סבא איצ'ה] גרינולד ז"ל שבמסכת חייו היה מגורש, מוגלה ומתגעגע
יוסי פניני הוא מנכ"ל "מיתרים"-
רשת לחינוך יהודי- דמוקרטי
עם פרסומה והפצתה של החוברת
"הר-הבית" - פשרה בעין הסערה בעריכת ד"ר מנחם קליין, בהוצאת עמותת
עיר שלם-ירושלים.
חוברת זו שהגיעה אלינו לפני
מספר ימים היא בבחינת "מעט המחזיק את המרובה" - היא מכילה כ- 05 עמודים
בלבד, אך מציגה בפני הקוראים מגוון עשיר של גישות העשויות לעורר שיח בונה בחברה
היהודית הישראלית בסוגיית הר הבית, שהיא במובנים רבים "סוגיה בוערת".
חברנו ד"ר מנחם קליין
שערך את החוברת כותב במבוא: " בין הכותבים אין תמימות דעים, למעט בנקודה אחת:
המציאות הרצויה של הסדר שלום אינה עומדת בקנה אחד עם המצב הנוכחי. מתוך נקודה זו
פותחים הכותבים לדיון שורה של שאלות לא פשוטות כגון: מי ראוי לנהל את המשא ומתן על
הר הבית - החילוני בעל העמדה הנייטרלית/ליברלית או הדתי בעל הרגישות והזיקה לאתר
הקדוש? האם האדם הדתי מסוגל להתפשר על מקום קדוש הטבוע בחותמו של המוחלט
והעל-אנושי? האין הפשרה אומנות הפוליטיקה הארצית, החילונית? ואולי להפך?"
יש לציין שבנוסף לתיאור זה,
התמודדו כל הכותבים בחוברת - שהם בחלקם הגדול יהודים שומרי מצוות - עם המורכבות של
הבעיה, כל אחד מהם על פי השקפתו.
שני המאמרים הראשונים בחוברת
נכתבו על ידי הראשון לציון, הרב הראשי אליהו בקשי דורון שליט"א: המאמר
הראשון - שפורסם לקראת חג הרמדאן בכ"ג כסלו תש"ס - הוא קריאה אל כל
המנהיגים הדתיים המאמינים בשלום לעשות כל מאמץ העשוי לקדם את השלום.
בין היתר, כותב הרב:
"עלינו לפעול כדי להבטיח
שכל הוויכוחים המדיניים שבינינו ייושבו במשא ומתן הוגן מתוך הבנה וכבוד הדדיים,
צדק ושוויון, ובהכרה בצורך לשמור על זכויות של כל אדם ועם...יש להשתדל שאתרים אשר
יקרים וקדושים למוסלמים, נוצרים ויהודים לא יגרמו למחלוקות ולסכסוכים ולא ישמשו
ככלי נשק בידי הלוחמים נגד השלום. עלינו לשמור על המצב הקיים ולכבד את קדושת הר
הבית, הידוע גם כאזור מסגד אל אקצה, עלינו להיזהר מכל שינוי במצב הקיים, פן יבוזה
המקום ותיגרם לשפיכות דמים אשר לה מתנגדת כל דת וכל חברה תרבותית."
המאמר השני מופנה אל רבני ישראל ובו
כותב הרב, בשם הרבנות הראשית לקראת ט' באב תשס"א, בין היתר:
"...אמנם חשוב להבהיר,
כי אמונתנו היא: כי בורא עולם, מנהיגו של כל העולם, הוא אשר הבטיח להביא גאולה
לעולם וישלח משיחו, משיח צדק אשר יעשה שלום בין העמים, כיד שיקוים: "לא ישא
גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", רק הוא יגלה לנו איך נוכל לחזור לעבודתנו
המקורית בבניין בית המקדש. אנחנו מאמינים כי בית מקדש שלישי יבנה על ידי
הקב"ה בעצמו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך" - 'ומקדש העתיד שאנו מצפים
בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' (לשון רש"י במסכת סוכה מ"א, ע"א)"
חשוב שדברים אלו מפי הרב
הראשי יקבלו תהודה ראויה ושקולו, קול תורני שפוי המקדֵש שם שמים, יישמע ברבים.
לצד דברים אלו, מכילה החוברת
מאמרים מעניינים על היבטיו הארכאולוגיים של ההר (מגן ברושי), על חשיבותו הסמלית
(מנחם קליין). פרופ' שלום רוזנברג מציע ברית בין המאמינים על ידי חלוקת הריבונות
בהר, לעומת הרב שמואל ריינר , פרופ' משה הלברטל, גרשום גורנברג, אלחנן ריינר והרב
מנחם פרומן הרואים סתירה בין קדושתו של הר הבית לבין מושג הריבונות. בנוסף למאמרים
אלו, מכילה החוברת מאמרים של אביעד קליינברג (הר הבית בידינו), ואהרון קליימן
(שלטון מיוחד לירושלים) ושל מנחם קליין (טעמי המשכן והקרבנות)
רוב המאמרים פורסמו בעבר
במסגרות שונות, שניים מהם ב"שבת שלום" ( ד"ר אלחנן ריינר וד"ר
מנחם קליין)
אין באפשרותנו, מפאת קוצר
היריעה , אף לסכם את העושר הרב הטמון בחוברת זו, אך אני מקווה שהעברנו את התחושה
שיש כאן ניסיון אמיץ ורציני להתמודד עם סוגיה מורכבת מתוך כבוד והערכה לכל עובדי
ה'.
רש"י (דברים יא, יח), בעקבות חז"ל, מפרש את המילים
"ושמתם את דברי" - אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות - הניחו תפילין, עשו מזוזות
(יש הגורסים: הרימו תרומות והפרישו מעשרות) כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו.
וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) 'הציבי לך ציונים'.
במובן זה, אף אם
לצערנו, בעת הזאת אין השלכה מעשית להצעות השונות שהועלו בחוברת, יש לברך על כל
ניסיון של חשיבה העשויה בבוא היום להוות בסיס לפתרון. את החוברת ניתן להזמין בעמותת
עיר שלם-ירושלים, ת.ד. 8159 ירושלים 91081.