כִּי תָצוּר אֶל עִיר
יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ
לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל
וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה
לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. (דברים כ , יט)
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי האדם עץ השדה - והטעם: כי
חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו), כי חיי נפש הוא חובל.
ואותו לא תכרות. דבק עם לבא מפניך במצור. הנה לא תשחית עץ פרי שהוא
(אבן עזרא דברים
שם, שם)
כי ממנו תאכל
ואותו לא תכרות - קלעריקוס והכורם פירשו: אל תכריתהו, כי אולי
תצטרך לו, כי יארכו ימי המצור ויחסר הלחם לאנשי המלחמה ויצטרכו לפירות האילנות.
ודון יצחק ורבנו עובדיה ספורנו ובעל מנחה בלולה פירשו כי ממנו תאכל כשתלכוד העיר,
לכך לא טוב לך להשחיתו. ולדעתי לא לכך ניתנה תורה, כדי ללמד לבני אדם לעשות
חשבונות להנאת עצמם, אבל בהיפך לכך ניתנה, לחזק בליבותנו החמלה והחנינה
המתנגדות לתועלתנו. גם פילון וגם יוספוס פלאביוס פירשו המצה הזאת מצד החמלה
והרחמים והרחקת האכזריות. ואשר אני אחזה י הוא, כי עיקר המצווה הוא שלא יכרות העץ
אחר שאכל מפירקותיו, וזה אמנם כדי להרחיק את האדם ממידת כפוי טובה ולהרגילו שיאהב
את המיטיב לו ולא ישליכנו אחר גוו בזמן שלא יקווה ממנו עוד תועלת... והנה יש
לתמוה, למה במלחמת מואב (מלכים ב', ג, יט) אמר אלישע: 'והכיתם כל עיר מבצר וכל
עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו' - ואף אם היה מנהגם לעשות כן במלחמות, לא היה לו
לאלישע לחזק ידי עוברי עברה והיה לו להזהירם שלא יעשו כן. אבל לפי מה שפירשתי, אין
כאן תמיהה, כי לא נאסרה ההשחתה אלא לאחר האכילה, כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים
ותאכל מפרי העץ אשר בארץ אויביך, לא תכרתהו אחר שאכלת מפריו.
(שד"ל
שם, שם)
לזכרו של
אבי מורי מיכאל בן רות ומקס מרקס
"ה' הוא נחלתו"
דליה מרקס
בסמוך למשפט המלך, נידון
בפרשתנו מעמדם של הלווים. אלה לא מקבלים נחלה בארץ כשאר השבטים אלא "אִשֵּׁי
ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן" (דברים יח, 1). הלוי ישכון במקדש ויתכלכל בו, ועל כן, "ה' הוּא
נַחֲלָתוֹ" (פס' 2).
הרעיון של האל כנחלה בא ליצור מצב שבו הלווים שלא יקבלו פיסת אדמה מתחת לרגליהם,
יזכו בתמורה לסוג אחר של שייכות. התורה אינה אומרת שהלוי ישכון עם האל, או בביתו אלא
שהאל עצמו הוא נחלתו. במילים אחרות, הלוי גר כביכול בתוך הקב"ה. לשון זו אינה
יוצאת מידי פשוטה.
לעומת מה שקראנו בספר
במדבר על נוכחותו של האל בארץ: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
ישְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ
בְּנֵי יִשְרָאֵל" (לה, 34), בספר דברים דימוי האל
הוא לרוב טרנצנדנטי, האל מביט בעולם מבחוץ: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד
אַחֲרִית שָנָה" (יא, 12).
על המתח הזה נאמר בשם ר' אמי: "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו
'מקום' שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט). על כן, הקביעה שה' הוא נחלתו של הלוי, של זה
שנקרא לשרת בקודש ואין לו נחלה פיזית משלו, מרתקת ומעוררת מחשבה.
דומה שבגלל הציוריות
המיוחדת של הביטוי "ה' הוא נחלתו" ובגלל הנחמה והעדנה הגנוזות בו, הוא
נבחר לתאר את תקוותיהם של החיים לגורלם של המתים ומצא את מקומו בתפילת 'אל מלא
רחמים'.
את השורות הבאות אבקש
להקדיש למטבעות לשון אחדים מן המקרא ומן המדרש בתפילת 'אל מלא רחמים', תפילה האשכבה
האשכנזית, שחוברה, ככל הנראה, בעקבות פרעות ת"ח ות"ט (אוקראינה,
1648-9). אחר כך אדגים כיצד בְּתורה מזינה לשון התפילה את היצירה היהודית והעברית
החדשה. בבחינת "דברי תורה פרים ורבים".
הנה נוסח התפילה (בלשון
זכר), הביטויים שיידונו (ללא יומרה למצותם) להלן מודגשים בה:
אֵל מָלֵא רַחֲמִים
שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים
הַמְצֵא מְנוּחָה
נְכוֹנָה [א]עַל (או תַּחַת) כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה
בְּמַעֲלוֹת
קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים [ב]כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים
לְנִשְׁמַת _____
שֶׁהָלַךְ לְעוֹלָמוֹ.
בַּעֲבוּר שֶׁבְּלִי
נֶדֶר אֶתֵּן צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ,
בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא
מְנוּחָתוֹ,
לָכֵן בַּעַל
הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ [ג]בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים
[ד]וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ
[ה]ה' הוּא נַחֲלָתו ֹוְיָנוּחַ בְּשָּׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ. וְנֹאמַר אָמֵן.
א - היות ו'אל מלא
רחמים' היא תפילה מאוחרת למדי ונפוצה בקהילות ישראל לפני שזכתה לגיבוש סופי, יש בה
כמה חילופי נוסח. המוכר שביניהם הוא בפתיחתהּ: "אל מלא רחמים שוכן במרומים,
המצא מנוחה נכונה על [נוסח אחר - תחת] כנפי השכינה". אף על פי שמדובר כאן
בחילוף פשוט של מילת יחס ('על' או 'תחת'), התמונה שנוצרת בשתי הקריאות שונה למדיי,
האם אנו מבקשים שהנפטר יינשא על כנפי השכינה, כבשירת האזינו: "יִפְרֹשׂ
כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (דברים כו, 11 וראו
רש"י שם), או שהייחול הוא
שהנפטר ימצא הגנה וחום תחת כנפי השכינה המגוננות.1 ביטוי זה
לקוח מן המדרש המתאר את פועלו של אברהם בקירוב נכרים: "שהיה אברהם מגיירן ומכניסן
תחת כנפי השכינה" (מדרש תנאים לדברים ו, 5). זו, אגב, הסיבה שהשל"ה הקדוש התנגד לנוסח "תחת
כנפי השכינה".2 הן בפסוק מדברים והן במדרש על אברהם מדובר על
שמירת החיים על ידי הקב"ה, ללא קשר למוות או לאבלוּת.
ב - הביטוי "כזוהר
הרקיע מזהירים" לקוח מספר דניאל: "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת
עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם:
וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (יב, 2 - 3). זו אולי הפעם היחידה שמדובר במקרא על מה
שנקרא מאוחר יותר "תחית המתים". כותב התפילה האלמוני מצא לנכון להכליל
את הפסוק בתפילה שעניינה הוא בקשת רחמים על הנפטר.
ג - התקווה לשמירתו של
הנפטר על ידי האל באה לידי ביטוי בלשון הציורית "יסתירהו בסתר כנפיו
לעולמים" הלקוחה ממזמור תהלים: "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה
בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה" (סה, 5). נראה שפשט
הפסוק מדבר על שמירה והגנה בעולם הזה דווקא, אבל רש"י הבין את התיבה "עולמים" כמדברת
על העולם הזה והבא, מה שהכשיר אותו להיכנס לתפילתנו זו.
ד - הביטוי "יצרור
בצרור החיים את נשמתו", מדבר מפורשות על עולם החיים. אביגיל מצליחה לשכנע
בחכמתה את דוד המלך שלא ישמיד אותה ואת ביתה ואומרת לו: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ
אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ
יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (מלכים א כה, 29). דומה, שבתודעת בעל התפילה לא עמד הפסוק
המקראי עצמו אלא השימוש המדרשי שנעשה בו. שכן, ר' אליעזר מביא אותו כאסמכתא לכך
ש"נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד" (בבלי שבת קנב,
ע"ב) ומכאן ואילך הביטוי
"צרור החיים" משמש בהוראה זו.3
ה - "ה' הוא
נחלתו" המופיע בפרשתנו, אף הוא עניינו בחיים בעולם הזה וברווחתם של
הלווים אבל גם בביטוי זה נעשה שימוש לתאר את מצבו של הנפטר. עתה, משאין לו נחלה
בעולם הזה, ה' הוא נחלתו. דימוי האל מלא הרחמים4 המגונן והמרחם, שהוא הוא
ביתו של המת, הנו ציור רב עוצמה ומאתגר מבחינה תיאולוגית.
תפילות ישראל בדרך כלל
אינן עוסקות בשאלות של מה שמתרחש לאחר המוות, בעולם הבא, בגן עדן ובמה שמאחורי
הפרגוד. עניינן של תפילותינו הוא החיים בעולם הזה. 'אל מלא רחמים' יוצא מן הכלל
בעניין זה. נראה שהרצון לספק נחמה (ולוּ נחמה פורתא) לאבלים, גרם ליוצריה לעסוק
במציאות שלאחר המוות. דרך ארוכה עשה הביטוי "ה' הוא נחלתו" מתיאור של
חלקם של הלווים בעולם הזה לתיאור התקווה למנת חלקם של הנפטרים לעולם הבא.
כשם שהביטוי המקראי "ה'
הוא נחלתו" נשמר אבל משמעותו עברה מעתק סמנטי מהקשרו המקורי להקשרו הליטורגי,
כך קרה בדורות האחרונים, שבהם מועתקים ביטויים ליטורגיים רבים להקשרים פואטיים
מודרנים. הבה נבחן שני מקרים שבהם מטבעות לשון שנטבעו בתפילת "אל מלא
רחמים" (או שהפכו נוכחות בתודעה בזכותה) באות לידי ביטוי בשירה העברית החדשה,
באופן כזה שמשמעותם נשתנתה אבל חיותן נשתמרה.
ראשית, שירו הידוע של
חיים נחמן ביאליק, שאותו חיבר באודסה בשנת תרס"ה הפותח במילים:
הַכְנִיסִינִי תַּחַת
כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם
וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ
מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי
הַנִּדָּחוֹת.
לשורות השיר היפות
הללו ניתנו פירושים רבים, כאן אדרש לפירוש העומד על היאוש ועל קוצר ידה של האהבה. הדובר
אינו יכול לקוות שהנמענת תהיה אהובתו במלוא מובן המילה, היא יכולה לכל היותר להיות
"אם ואחות". הוא מבקש את חסותהּ "הכניסיני תחת כנפך" (על
פי הלשון בתפילתנו) אך אינו יכול לקוות לשותפות הדדית. יתר על כן, הגשמת האהבה
אינה יכולה להתממש אלא במוות, שהרי אז נכנס האדם תחת כנפי השכינה. ניתן אמנם לטעון
שביאליק לא התייחס לתמונה שבתפילה אלא לזו שבמדרש, דהיינו שהגרים נכנסים ומסתופפים
תחת כנפי השכינה אבל גם מפירוש זה עולה תחושת זרוּת ויתמוּת שהאהבה אינה יכולה לה.
המשורר הישראלי יהודה
עמיחי, השתמש במילות תפילת האשכבה באופן מתריס כלפי מעלה, והנה חלקו הראשון של
השיר:
אל מלא רחמים
אלמלא האל מלא רחמים
היו הרחמים בעולם, ולא
רק בו.
אני שקטפתי פרחים בהר
והסתכלתי אל כל
העמקים,
אני שהבאתי גויות מן
הגבעות,
יודע לספר שהעולם ריק
מרחמים.
הביטוי הליטורגי הופך
בשירו של עמיחי לביטוי שיש בו קריאת תיגר כלפי האל, שהוא "מלא רחמים",
כלומר, נוצר את רחמיו לעצמו ואינו מגלה אותם בעולמו. שירו של עמיחי המתאר חוויה
מאד ישראלית, חייל המספר על תוצאות קרב קטלני שהשתתף בו, משקף בה בשעה ריחוק
וקרבה, ניכור מן המסורת וגעגוע אליה ומוכיח מעל הכל, שגם כשאדם מישראל רוצה להביע
כעס ואולי חוסר אמונה, הוא נזקק לשפה יהודית פנימית. חוקר הספרות ד"ר אריאל
הירשפלד כותב בעניין זה:
[העניין הדתי] הוא
אחד מענייניה המרכזיים [של הספרות העברית], אם לא העניין המרכזי שלה בה"א הידיעה.
האמונה, תכניה והלבטים שבה, נוכחות האל, דרכי המגע עמו וצורות התגלותו בעולם, בחיי היחיד והכלל,
החוויה הדתית, המיסטית והלא-מיסטית, אהבת האל, הם ענייניהם של הדפים הגדולים, המכריעים ביותר,
בכתביהם של ביאליק, עגנון, גרינברג, אלתרמן, בת-מרים, יזהר, גלבע, עמיחי, גורי,
זך, הורביץ, וולך, לסקלי, לאור, קפלון, פדיה. 5
זכינו לחיות בדור שבו
שפת אבותינו ואמותינו חיה בפינו. ללא יחס חי לעברית, לא היו יכולים ביאליק ועמיחי
לכתוב את שיריהם. היותה של העברית שפה חיה ובועטת, דורשת מאיתנו, הישראלים,
התמודדויות מיוחדות בבואם אל מסורת עמנו, התמודדות שנחסכה (או נחשֹכה) מן הדורות
הקודמים, שהשפה לא הייתה שגורה בפיהם כשפת דיבור.
אשרינו שה' הוא נחלתנו,
ושדבריו, שנאמרו בדיבור אחד, חיים ונשמעים בריבבות קולות ונימים. מי ייתן שימתקו
מילות התורה והתפילה שבפיותינו, שיִפרו וירבו ויעשו פירות טובים וראוים.
[1] ועלינו לזכור הן את הקרבה הלשונית בין 'רחמים' ובין
'רֶחֶם' והן את העובדה שרחם לעתים נקרא בספרות חז"ל 'קֶבֶר' ואולי גם דבר זה
זימן את הלשון הזה לתפילתנו, אני מודה לפנחס לייזר, עורך 'שבת שלום' על הערה זו.
2 וזו לשונו של השל"ה: "נמצא מעלת הגרים הם
תחת כנפי השכינה וישראל נשואים על כנפים. על כן אותן החזנים שעושין הזכרות לאנשים
חשובים ואומרים, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה למעלת כו', טוב שתיקתם מדיבורם,
כי הם מורידים אותם למטה" (שני לוחות הברית, הגהות למסכת שבועות, תורה אור צו
הגוים).
3 ראו למשל, הלכות תשובה לרמב"ם פרק ח' הלכה ז.
4 תיאור האל כרחמן בא כבר במקרא (למשל, "ה' ה'
אל רחום וחנון..." שמות לד, 6) והמטבע "מלא רחמים" מצויה במדרש,
לדוגמה: "נגלה [הקב"ה] על הר סיני כזקן מלא רחמים" (מכילתא בחודש
ה).
5 א' הירשפלד, 'השירה העברית והיצר הרע', מוסף
תרבות וספרות, הארץ, 5.6.2004 וראו גם מאמרו: "על
מקומו של אלהים בשירה העברית בדור האחרון", י' ברטל (עורך), העגלה המלאה,
ירושלים תשס"ב, עמ' 165 - 176.
דר' דליה
מרקס מלמדת באוניברסיטה העברית ובהיברו יוניון קולג' בירושלים.
'שופטים ושוטרים תתן
לך בכל שעריך' - בכל עיר ועיר.
'לשבטך' - אפילו עיר
שכולה משפחה אחת, מנֵה לה דיינין.
'ושפטו את העם משפט צדק' - ללמדך שצדקה
עושין עם שניהם; עם הזכאי שנוטל את שלו ועם החייב שמוציאין גזל מתחת ידו.
דבר אחר: 'משפט צדק' - בזמן שעוסקין
ודנין בצדק הן עושין צדקה עם הבריות ומצילין אותן מן הפורעניות, שנאמר (תהלים פה) 'אמת מארץ תצמח...'
בזמן שדין אמת מארץ תצמח, אז צדק משמים נשקף, הקדוש ברוך הוא עושה צדקה עם הבריות ומציל
אותן מפורעניות ומיסורין וטובה באה לעולם.
(תנחומא שופטים סימן ו)
'צדק צדק תרדף' - אחד לדין
ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות,
בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה,
אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה
- תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה.
היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות - הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו.
(בבלי
סנהדרין לב ע"ב)
כִּי יִמָּצֵא
חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא
נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר
סְבִיבֹת הֶחָלָל... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ
אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא
<שפכה> שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ.
(דברים כא)
ידינו לא שפכו את הדם
הזה וגו': וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן? אלא, שלא בא
לידינו ופטרנוהו לא ראינוהו והנחנוהו."
(משנה סוטה ט,
ו)
רבנין דהכא
(חכמי ארץ ישראל) פתרין קרייא (מפרשים את הפסוק -ואת דרשת התנאים במשנה) בהורג.
ורבנין דתמן (חכמי בבל) פתרין קרייא בנהרג.
רבנין דהכא
פתרין קרייא בהורג - שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו
על דינו.
ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג
- לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה."
(ירושלמי
סוטה פרק ט, הלכה ו גמרא)
התדרדרות מוסרית מסלקת השכינה מישראל
רבי יוחנן בן
זכאי אומר: משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה - לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק,
עכשיו רבו ההורגין בגלוי.
משרבו המנאפין , פסקו מי מרים, לפי שאין מי מרים
באין אלא על הספק, עכשיו כבר רבו הרואין בגלוי...
משרבו לוחשי
לחישות בבית דין, נתעותו המעשים ונתקלקלו הדינין ופסקה השכינה מישראל.
משרבו רואין
לפנים, בטל (דברים א) 'לא תכירו פנים במשפט ולא תגורו מפני איש'
ופרקו מהן עול שמים והמליכו עליהם עול בשר ודם...
(תוספתא סוטה
יד, א)