וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה:

יַעֲקֹב וּבָנָיו

 בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן. (בראשית מו, ח)

 

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב

אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (שמות א, א)

 

 

 

ואלה שמות - מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו' הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים ואחד מות דור ההוא פרו וישרצו.

(רשב"ם שמות א, א)

 

טעם 'ואלה שמות' כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק 'וכל זרעו הביא אתו מצרימה' (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו'', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים 'ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש וגו'', 'כה אמר כורש מלך פרס וגו'', ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות.

(רמב"ן, שם שם)

 

עיבוי האירוניה הנשית

גיל נתיב

יש אירוניה דקה בסיפור הפתיחה של ספר שמות (א1- ב10). מלך מצרי חדש "אשר לא ידע את יוסף" מגייס את דעת הקהל בארצו להיערך לקראת סיכון ביטחוני עתידי למצרים, הנובע מן המאזן הדמוגרפי ההולך ומתערער בין הרוב המצרי למיעוט העברי: "פן ירבה ונוסף גם הוא על שונאינו" רק הגברים בעם ישראל נחשבים בעיניו כסכנה: הם עלולים לאחוז בנשק ולהיות 'גייס חמישי' בארצו. לכן הוא מצווה את המיילדות להמית את הבנים מיד בצאתם לאוויר העולם, וכשאינן משתפות פעולה, הוא מצווה על כל עמו להשליך את התינוקות הזכרים של בני ישראל היאורה (א 22).

מי הם הנאבקים בגזירות פרעה ומונעים ממנו לבצע את זממו?

בתחילה שפרה ופועה המיילדות (יש מפרשים שהמיילדות מצריות ולא עבריות). אח"כ יוכבד המצליחה להצפין את התינוק, אחותו מרים, ואחרונה חביבה: בת פרעה, היודעת שהתינוק הוא "מילדי העברים" אך מחייה אותו בניגוד לגזירת האב-המלך. כל הגיבורים החיוביים בסיפור הפתיחה בפרשה הם נשים! זו אירוניה פרו-נשית סמויה: מאז ומעולם מעריך השליט העריץ רק כח צבאי: השיקול הקובע הוא כמה כלי נשק ודיביזיות של גברים לוחמים יש לאויב אמיתי או פוטנציאלי. מי העלה בדעתו שבריה"מ מרובת הדיביזיות תתמוטט מבפנים, לא מחולשת כח צבאי ולא כתוצאה ממלחמה. פרעה לא העלה בדעתו מה היא עוצמת הנשים החומלות על תינוקות ומצליחות לסכל את רצונו ופקודותיו.

מדרשי חז"ל עיבו את הקו האירוני-פמיניסטי והעניקו לנשים תפקיד מרכזי בהישרדות עם העבדים העברי ובחיזוק אמונתו בגאולה הקרובה: מרים, הבת שנולדה לפני משה, היתה "מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" (שמות רבה, א' כב). המדרש מסביר כך את התואר 'נביאה' שיוענק למרים שנים רבות אח"כ, אחרי חציית ים סוף (שמות טו 20). מדרש אחר מתאר את עמרם, מנהיג בני דורו (הנחה סמויה שמעשי הבן סימן לאב?) מדריך את בני ישראל לגרש את נשותיהם בעקבות גזירת פרעה, כי חבל שהנשים יסבלו את צער ההריון והלידה לשווא. דווקא בתו מרים משכנעת אותו לחזור בו מהוראה מטופשת זו: "אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים - ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... פרעה רשע - ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת" בעקבות הטענות המשכנעות של מרים "עמד עמרם והחזיר את אשתו, עמדו כולם (הגברים) והחזירו את נשותיהם" (סוטה יב ע"א) הבסיס הטקסטואלי למדרש זה הוא המקרא "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן..." היוצר רושם שהתינוק, שאח"כ יקרא בשם משה, היה הבן הבכור של אותו זוג הורים משבט לוי. באמצעות האגדה אנו מבינים ש'איש מבית לוי' (עמרם) הלך רק להחזיר את אשתו שהורחקה מביתו על מנת שלא תיכנס שוב להריון, או בלשון המדרש "הלך בעצת בתו". על פי מדרש זה, מרים היא לא רק נבונה יותר מאביה, אלא גם זו המשוכנעת שאסור להשלים עם גזירת המלך העריץ, אלא יש להיאבק ולסכל אותה עד כמה שאפשר. יתכן שהדמיון הצלילי בשמות האב ובתו (עמרם - מרים) רומז כי הם מייצגים צדדים שונים ביכולת ההנהגה של עמם.

מדרש אחר פותח בהצהרה: "בזכות נשים צדקניות באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים (סוטה יא ע"ב) הנחת היסוד של מדרש זה היא שהריבוי של בנ"י היה בסכנה לא בגלל גזירת פרעה על הבנים הנולדים, אלא כי הגברים היו תשושים מעבודת פרך, מגיעים לביתם אחרי יום עבודה ארוך, ואין להם כח וחשק לכלום. הנשים הן ה'יוזמות', הן מבשלות דגים (סמל לפריה ורביה במקרא: "וידגו לרוב בקרב הארץ") מביאות את המאכל המעורר אל בני זוגן למקומות עבודתם, מחזקות אותם במאכל ומשקה, "נזקקות להם ומתעברות בין השפתיים" (גדרות אבנים בשדה). בהמשך טוען המדרש שהנשים העבריות היו גם יולדות בשדה על מנת להתחמק מן השוטרים המצריים.

המקרא נקט בקו אירוני-פרו נשי דק ומרומז והמדרשים מעבים את הקו הזה ע"י שהם מציגים בהבלטה את הנחישות של מרים ושל הנשים באותו דור, שאינן משלימות עם מזימת פרעה להחליש את כוחם של בני ישראל. התבנית הפמיניסטית מוצאת ביטוי גם בתיאור חיי משה בסוף הפרשה: הוא נתון בסכנה ע"י גברים וניצול מן הסכנה ע"י נשים. ציפורה אשתו תציל אותו ממוות כאשר היא מקיימת את מצוות המילה בערלת בנם (ד 24-26). משה היה בדרכו לגאול את בני ישראל, אך גאולתו האישית היא בזכות אשתו.

האם אישיותו של משה הושפעה מן הנשים שסבבו אותו בינקותו-ילדותו? האם 'ירש' מהן שילוב של רוך וחמלה עם נחישות ועצמאות? משה גדל כמנהיג פוטנציאלי בבית פרעה, לא בבית עבדים. חוש הצדק שלו איננו יוצא דופן לאדם שגדל כבן-חורין: גם אחרים היו ודאי מזהים עוול במראה המצרי המכה איש עברי, או לנוכח רשע אלים בתוך עם ישראל (כן, גם בתוכנו יש רשעים!), או במצב בו רועים גברים מגרשים מהבאר נערות המבקשות להשקות הצאן, אך כמה אנשים היו מסכנים עצמם להתערב ולהציל את החלש מידי התקיף והתוקפן? המאפיין את משה: הוא מוכן לקחת סיכון ולהתערב בעניינים אשר לכאורה 'אינם עניינו'... מאידך, כאשר אלהים מתגלה למשה ומטיל עליו את המשימה להוציא את בנ"י ממצרים, הוא איננו עונה מיד: הנני! יש משא ומתן ארוך ומייגע שמטרתו לשכנע אותו לקבל על עצמו את השליחות... ההוגה אנדרה נהר כתב שכך הם פני ההיסטוריה של יחסי אלהים ואדם. אלהים איננו שולח בני אדם למשימה ומשימתו מתקבלת מיד, אלא יש מרחב אוטונומי לאדם לסרב ולהתכחש לקול זה. או לקבל את כל הסיכון הכרוך בקבלת השליחות האלהית. האם הצטנעות/התחמקות זו היא פרי חינוך נשי?

משה יזכור את חסד ינקותו, ילדותו ונעוריו לנשים שהחיו אותו, וכשיבוא להציע את התורה, הוא יפנה קודם אל הנשים "כה תאמר לבית יעקב" ורק אח"כ אל הגברים "ותגיד לבני ישראל" (שמות יט 3)

הרב ד"ר גיל נתיב הוא רב קהילת 'מגן אברהם' בעומר

אני מודה לפרופ' אילנה רוזן (אוניברסיטת בן גוריון) ולחתני, דביר זלצר, על הערות חשובות לדרשה זו

 

 

"וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו"

חרה להם מיתת המלך אף על פי שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו .

 (רבינו בחיי שמות ב, כג)

 

כל זמן שאותו מלך חי, היו מצפין שמא כשימות זה יתבטלו גזרותיו מעלינו, שכן מנהג כשמלך מת, מיד מתירים כל החבושים שבכל עיר ועיר. וכשמת זה, לא נתבטלו גזרותיו אמרו: מעתה אין לדבר סוף, לפיכך 'ויאנחו'.

(חזקוני שמות ב , כג)

 

מניסיון ההיסטוריה האנושית מכירים אנו את הסיטואציה, לפיה השמחה על נפילת שלטון כושל הופכת לתוגה ומגינת-לב, כאשר מגלים מה טיב האופוזיציה שירשה את מקום השלטון הקודם, והרבה חילופי שלטון ומהפכות מדיניות, אשר מגמתם היתה מלכתחילה לתקן עיוותים ולבער מן העולם רשע ועוולות, סופם היה שנוספה רעה על רעה, ומבחינה זו לא נשתנה הרבה בעולמנו באותן 3500 השנים מאז חילופי פרעה הראשון בפרעה השני.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 198)

 

 

התנהגות מוסרית היא אבן בוחן ליראת אלוקים

וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים?

(שמות א, טו-יח)

 

...מי שעומד בניסיון כזה, ומשליך נפשו מנגד ומוכן ליהרג ולא לעבור, בידוע שיש אלוקים בלבו, אלוקי אמת..."יראת אלוקים" במקרא היא דרישה הנדרשת מכל אדם שנברא בצלם, ואם אין יראת אלוקים בלבו, בלב הנכרי, מונה אותו הכתוב בכך, ונחשב לו הדבר כבגידה בכל חובותיו. הנה אברהם אומר: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי".

משמע, שלעולם יראת אלוקים ישנה בין אומות העולם, ומי שחשוד על כך שאיננה בלבו, חשוד גם על כל המעשים הרעים. וכן נאמר בעמלק: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך - ואתה עיף ויגע - ולא ירא אלהים." ויושם לב לכך, שבכל ארבעת המקומות אשר בהם הנכרי (וביניהם יוסף המשחק תפקיד של נכרי) ישובח, על כי יש בלבו יראת אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת אלהים" מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי היחס אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן - אם יש יראת אלוקים בלב או אין. לכן גם בגלל הביטוי הזה "ותראנה המיילדות את האלוקים" נראה שעדיף הפירוש האומר: מצריות היו.

(נ. ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 32-33)

 

 

יש להציל עשוק מיד עושקו, ללא קשר להשתייכות הלאומית

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ? וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.

(שמות ב, יג-יד)

 

'שני אנשים עברים' - דתן ואבירם הם שהותירו מן המן.

(רש"י שמות ב, יג)

 

'עברים נצים' - בא בבינוני, הבא במקום שם התואר, המורה על מצה תמידית ולא בפועל עבר כדרך לשון הקודש, אלא לרמז שהיו שניהם מתוארים לנצים תמיד, ומזה יצא הדרש שהיו דתן ואבירם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין, שם, שם)

 

'שני אנשים עברים' - להגיד שבחו של משה, שלא הרג תמול את המצרי בעבור היותו מצרי ולפי שנפשו קשורה בנפש אחיו, אלא להציל העשוק מיד עושקו, והראיה כי ביום השני גער באיש אחד שעורר מדנים את רעהו, אף על פי שהיו שניהם עברים והיה ראוי לחמול גם על המעול בהיותו מאחיו.

(רבי יצחק שמואל ריג'יו, איטליה שם, שם)

 

 

אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה - רק מי שיכול להחיות, רשאי להמית

אמר לו הקב"ה למשה:" משה, בן מי אתה ?" אמר לו: "בן עמרם".

"ועמרם בן מי הוא?" אמר לו : " בן קהת"...

אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי ? "אמר לו: "כולם מתו".

אמר לו הקב"ה:"ואתה רוצה לחיות?!" אמר לו: "רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית וקנסת עליו מיתה, ואני - גנבתי כלום לפניך?! וכבר כתבת עלי "עבדי משה בכל ביתי נאמן" - ואיך אמות?...

אמר לו:" כלום אתה גדול מאברהם שניסיתי אותו בעשרה נסיונות?" אמר לו:"אברהם - יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך".

 אמר לו: "האתה גדול מיצחק?" אמר לו: " יצחק - ייצא מחלציו מי שיחריב את ביתך ובניו יהרגו את בניך".

אמר לו הקב"ה: "כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי ?!". אמר לו משה:"ואתה הרגת כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: " ואתה דומה אלי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?"

(מתוך המדרש "פטירת משה", "בית המדרש" מובא בנ. ליבוביץ: עיונים לספר שמות עמ' 39)

 

 

המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קֹדש הוא": מהו 'מקום'?

גם בפירוש "המקום" הוא משל, והנמשל הוא ערכו של משה גבוה מאד, וכאמור "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב".

("העמק דבר" שמות ג, ה)

 

"ואברהם שב למקומו": לאנשותו, שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל, אף על גב שאפשר להתבודד ולהתפלל גם בלא גלוי שכינה, מכל מקום הסיר עליו עיון האלהות אחר שהבין רצון ה' ושב למקומו.

("העמק דבר" בראשית יח, לג)

 

"ואלכה אל מקומי ולארצי": לערכי, שלא אהיה עובד לאחרים, וכך פירושו בבראשית רבה, על הפסוק "וישב לבן למקומו" - לסורו.

("העמק דבר" בראשית ל, כה)

 

...ועל דרך השאלה זו נאמר "ברוך ה' ממקומו", כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר מקום כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה אשר אין לה משל ולא דמוי.

(מורה הנבוכים לרמב"ם, חלק א', ח)