וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. (במדבר יד, א-ד)

 

 

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. (בראשית פרק לז)

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת. (בראשית פרק מב)

ויִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה. (שמות פרק טז)

וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. (מלכים ב פרק ז)

 

האם לביטוי "ויאמרו איש אל אחיו" המופיע במובאות אלו יש מכנה משותף משמעותי?

הקוראים או הקוראות שיאירו את עינינו יבואו על הברכה.

 

 

יושבי הארץ - בין הפחדה ומאבק לדו-קיום.

יעקב דויטש

 

במוקדה של הפרשה עומד סיפור המרגלים ותוצאותיו. שליחת המרגלים נועדה להכין את כניסתם של בני ישראל לארץ כנען, וכפי שאבקש להראות בדברי ניתן למצוא בפרשה רמזים גם לאופן בו יש לנהוג ביושבי הארץ. המרגלים, ואולי נכון יותר לכנותם תיירים, שכן בפרשתינו השרש ר.ג.ל כלל אינו מופיע, ממלאים את שליחותם ושבים כעבור ארבעים יום. הם פותחים בתיאור הארץ באופן התואם פחות או יותר את המשימות שהטיל עליהם משה: "עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה היא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין" (י"ג, י"ח-כ). לדבריהם הארץ טובה מאד "זבת חלב ודבש היא" (י"ג, כ"ז), יחד עם זאת העם היושב בארץ עז, הערים בצורות ובין יושביה גם ענקים. כאמור המרגלים מוסרים את המידע בהתאם לשאלות שנשאלו, והמידע שהם מוסרים מהימן, אך למרות זאת מתערב כלב ומכריז "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (י"ג, ל). דברים אלה מביאים את המרגלים להוציא את דבת הארץ, והם אלה שגורמים לעונש החמור שהוטל על כל דור המדבר. אך מדוע יצא הקצף על המרגלים, ומהי אותה דיבה שהוציאו המרגלים? על פי המסופר בתורה אומרים המרגלים: "הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, ל"ב-ל"ג). לכאורה יש אמנם מעט הגזמה באופן בו מתארים המרגלים את שראו עיניהם, אך האמנם מדובר בחטא כבד כל כך? הרמב"ן מתייחס לחטאם של המרגלים ומסביר שלהוציא דיבה במקרא פירושו לשקר, וחומרת הדברים נובעת מכך שהם שקרו כדי להפחיד את בני ישראל. עיון בדברי המרגלים בפעם השניה מצביע על כך שהם בוחרים להשתמש בהכללה גורפת על כל יושבי הארץ. אמנם על פי המסופר במהלך סיורם בארץ ראו המרגלים את ילידי הענק, ובדבריהם הראשונים הם אכן מדווחים על כך, אך לאחר הכרזתו של כלב הם אומרים "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות". בנוסף, גם האופן בו הם מתארים את ילידי הענק חורג ממה שדיווחו בראשונה, וכפי שמסביר רמב"ן: "כי מתחילה אמרו וגם ילידי הענק ראינו שם, ועכשיו הפליגו בהם לקרוא אותם נפילים, ואמרו להם ושם ראינו את הנפילים" (רמב"ן על י"ג, ל"ב). בדבריהם חוטאים המרגלים בכמה דברים. הם משתמשים בהכללה גורפת ביחס ליושבי הארץ כאשר הם מתארים את כולם כאנשי מידות, וזאת למרות שבפועל במהלך סיורם בארץ כנען הם פוגשים רק בשלושה ילידי ענק, ואילו את אותם ילידי ענק, ויש לשים לב לכך שביחס אליהם אפילו לא נאמר שהיו ענקים בעצמם, הם מתארים כנפילים. אמנם איננו יודעים בדיוק מה טיבם של נפילים אלו, אך דומני שבדבריהם אלה ביקשו המרגלים לומר שלא מדובר כאן בבני אדם אלא ביצורים על אנושיים, וכך מסביר גם רש"י וזאת בעקבות המדרש: הנפילים, שנפלו מן השמים (רש"י על י"ג, ל"ג). מהותו של החטא כאן היא אם כן הבחירה לתאר את יושבי הארץ, האויב העתידי, כיצורים לא אנושיים.

לאחר שמשה מודיע לעם על עונשם בעקבות הליכתם שבי אחרי דברי המרגלים בוחרים בני ישראל בגישה הפוכה ומנוגדת לזו בעטיה נענשו. אם קודם לכן היתה מהות החטא הנסיון להפחיד מפני יושב הארץ, עתה באה גישה הפוכה והיא מלחמה ביושב הארץ. כדי לכפר על החטא בוחרים בני ישראל לעלות "אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" (י"ד, מ). אולם כפי שאומר משה לבני ישראל, גם דרך המלחמה לא תצלח, ואכן בני ישראל העולים להלחם בעמלקי ובכנעני מוכים שוק על ירך. שתי האפשרויות אם כן, הפחדה מפני יושבי הארץ עד כדי דמוניזציה שלהם מחד, ולחימה בבני הארץ מאידך אינן הדרך בה יש לנהוג כאשר באים במגע עם יושבי הארץ

כאמור פרשת שלח לך עוסקת במידה רבה בהכנות לקראת הכניסה לארץ, אך מהו הלקח שעל בני ישראל ללמוד מתוך חטא המרגלים ומתוך הנסיון הכושל להלחם ביושב הארץ? מה עליהם לעשות כאשר ההפחדה מפני יושב הארץ, והמלחמה ביושב הארץ אינן מביאות לפתרון הרצוי? דומני שניתן למצוא רמז לפתרון הרצוי בפסוקים הבאים מיד לאחר תיאור המלחמה בכנעני. פסוקים אלה מהווים המשך של ההכנות לכניסה לארץ (אף כי זו נדחתה בארבעים שנה), והם פותחים בדברי ה' אל משה: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל ארץ מושבתיכם אשר אני נותן לכם" (ט"ו, ב). פסוקים אלה מדברים על הקרבת קרבנות לאחר הכניסה לארץ כנען, אך לאחר הפירוט של הדינים השונים ולאחר הצווי "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחח לה'" (ט"ו, י"ג), מופיעים שלושה פסוקים נוספים: "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה או ריח ניחח לה' כאשר תעשו כן יעשה. הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (ט"ו, י"ד-ט"ז). דומני שאין זה מקרה שבהמשך הפרשה חוזרים ומופיעים הדברים שוב: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" (ט"ו, כ"ט).

עולה מכאן שעבור הקב"ה, תושבי הארץ, כמוהם כבני ישראל, חיים תחת חוקה אחת ומשפט אחד.

יעקב דויטש הוא דוקטוקנט בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

יחס של כבוד לארץ מחייב יחס של כבוד לבני-אדם

תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע ממרגלים. ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על חברו, על אחת כמה וכמה!! דכתיב: "וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה" על דבת הארץ שהוציאו.

(ילקוט שמעוני ויקרא יד, סימן תקנט)

 

על תורה ו"מוסר טבעי"

המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו האיתן, מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.

התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם - יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.

 (מתוך "אורת התורה" לראי"ה קוק זצ"ל, ס"ט-עא)

 

 ואם משה היה שולח נשים לתור את הארץ?

לכך פרט אנשים, לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס תשעג, כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחזה' (שם כז ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל 'לך' - לדעתך שאתה סבור שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים, כאמור.

(כלי יקר במדבר יג ,ב)

 

ארץ ישראל יכולה להצמיח גיבורי כוח או ענקי רוח.

...בארץ ישראל נשתיירו אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה תחת אוכלוסייה כנענית נתגלה כוח זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה כדי להכשיר את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב העולם לימי נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח את מאמר חז"ל שבריאות וכוח גופני הם מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת צב, ע"א). ואולי לא נטעה אם נאמר שזה היחס שבין כוח הארץ לבין תכונת יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת, יפה כוח הארץ לגדל ענקים בעלי שיעור קומה גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם היא רוחנית, ינוצל כוח הארץ לפעילות רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על במדבר י"ג, ל"ג)

 

"ועשו להם ציצית" - השלמת הבגד כמטאפורה לשותפות האדם עם הקב"ה בתיקון עולם.

...הבריאה היא כמו מעטה להמאציל, עד כי איש בער לא ידע ונבל יחשוב בלבו אין אלוהים. ולכן נקרא כללות הבריאה בשם בגד. ולפי הקדמתנו קודם, כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבורא יתברך להבחירי, שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה... ולכן העיר הבורא אותנו במצות ציצית ולהורות, כי המציאות היא בגד, שמשני צדדיו יש עדיין חוטים שלא נארגו, ולכן צריך גדיל וענף, והיינו להורות, שגם בפעולות שהאדם יעשה בבחירתו בחיים ובטוב ולהלוך בדרכי ה', גם בזה עזר ממרום תסעדהו...ואתה בן אדם, אם תארוג את הבריאה תעשה שותף להשי"ת במעשה בראשית, וכמאמרם "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו... מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", וזהו שאמרו בסנהדרין צ"ט "כל העוסק בתורה לשמה ...כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה, שנאמר לנטוע שמים וליסד ארץ, ואולי יש לומר על הך "ועשיתם אֹתָם" - ועשיתם אֲתֶּם, שהוא כאילו עשאו לעצמו.

(מתוך פירוש "משך חכמה במדבר טו, מ)