וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא
נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיּוֹצִיאוּ
דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ
אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָה, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם
אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים
בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים
'וכן היינו
בעיניהם' - שקר, דמיון פרוע או מציאות?
אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי הוו (היו
שקרנים), בשלמא 'ונהי בעינינו כחגבים' - לחיי (ניחא), אלא 'וכן היינו בעיניהם' מנא
הוו ידעי (מניין ידעו)? ולא היא (אין הדבר כך); כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו
מברי (כשהיו מאכילים את האבלים, היו עושים זאת מתחת לארזים), וכי חזינהו (וכאשר
ראו אותם), סלקו יתבי באילני (עלו המרגלים וישבו באילנות), שמעי דקאמרי: קחזינן
אינשי דדמו לקמצי באילני (והם שמעו אותם אומרים: ראינו אנשים הדומים לחגבים
באילנות).
(בבלי סוטה, לה ע"א)
בכי
נורא אחז בעם. המרגלים
חזרו
בוכים לביתם, וכל איש - מסביבו
בניו
ובנותיו, בניהם ובנותיהם -
גועים
בבכיה, והשכנות מתאספות
ובוכות,
ומשפחה שומעת ממשפחה, וחלון
מחלון,
והבכי עובר כאש בקוצים
וכל
השבט בוכה, וכן שכנו
ושאר
השבטים - ששים ריבוא בוכים...
"לשם
מה המכות? לשם מה ההפיכה האלימה?
לשם
מה כל הדרך הארוכה, בלהט ביום, בקרה
בלילה,
משאירים את החללים
מאחור
-
כדי
להידחק לארץ תפוסה?
לגרש,
להחריב, להוריש - ועל החרבות
לבנות
את אושרי?
האם
תמיד אצטרך לשמוע מתחת
את
בכי ילדי האמורי?
מוטב
לי למות במדבר, או לחזור
ולהיות
אלף פעמים עבד
מאשר
להתחיל את סיפור חיי
מחורבן,
מגירוש, מהרג"
...
חלומות
גדולים, גדולים מדי - האם להתגשם נועדו?
יצאנו
לגאול עולם ולא הצלחנו לתקן
אפילו
את עצמנו
ורק
ההבטחה העתיקה עוד מרחפת מעלינו
כעיט
ואנו
הולכים... נמשכים
ונדחים.
מסע רפאים בין גאולה לקללה...
(מתוך:
בדרך לארץ המובטחת / עלי אלון, 1989)
חטא
המרגלים שבפרשתנו מתואר כחטא נורא, אולי הקשה מבין חטאי ישראל במדבר. זה החטא
היחיד שאת עונשו לא הצליח משה לבטל, והוא שגרם לעיכוב של דור בנחלת הארץ. החטא - לפי פשט הכתוב - הוא חטא של מורך לב, של חוסר מוטיבציה ונכונות
למלא את הייעוד, ושל חולשת הביטחון באל.
בספרות החדשה יש היסטוריה ארוכה של ניסיונות לקשור את
חטאי דור המדבר להוויה הציונית. ביאליק, בפואמה "מתי מדבר", מתאר את
אנשי דור המדבר כמורדים באל (כנראה בעקבות יל"ג). מעשה המרד שמציב ביאליק
אינו מעשה המרגלים, אלא ההעפלה ההרה:
"הננו
ועלינו!
אם
אסף האל מעמנו את ידיו
וארונו
ממקומו לא ימוש -
נעל
נא אפוא בלעדיו...
הננו
ועלינו
ההרה!"
ביאליק
תיאר, לפי השקפתו, את המרד של דורו באל, שהתבטא בעליה הציונית ארצה בלי להזדקק
לברכת הדרך מצד רוב הרבנים. הציונות פורשה בשירו כמרד נגד האל, וכמעשה ההעפלה
הפתטי (שסופו, הן במקרא הן בשירו של ביאליק, הוא כישלון!). ביאליק מתעלם מהמסר
המקראי, שעיקר חטאם של אנשי דור המדבר היה ההתנגדות לעליה ארצה. התנגדות כזאת
פסולה היתה גם בעיניו, כאות של חולשה, ולכן לא היה יכול לראות בה את המרד הציוני כנגד
האל, החיובי בעיניו. למרד זה מצא תימוכין דווקא בסיפור השולי, במקרא, של ההעפלה.
עלי
אלון, איש עין שמר, כתב את שירו בשנות השמונים. אלון ממשיך את הקו של ביאליק,
הרואה את חטאי דור המדבר כמרד "חילוני" כנגד האל; אבל בניגוד לביאליק,
מצליח אלון לפרש את מעשה המרגלים כמרד בעל ערכים חיוביים. לפי השיר של אלון, הסיבה
לבכי ולסירוב העם להיכנס לארץ אינם חולשה וחוסר ביטחון ביכולתו לכבוש את הארץ, וגם
לא געגועים אנוכיים לסיר הבשר. אלון מתאר סירוב על רקע מוסרי, ומפרש את מעשה
המרגלים כמרד מוסרי כנגד צו הכיבוש.
הפרשנות
של אלון מעמידה אותנו מול הדילמה של הישראליות בת זמננו, הנוטה לראות בכיבוש כורח
של חיים מחד גיסא, ובעיה מוסרית מאידך גיסא. אנשי דור המדבר של אלון בחרו לברוח,
להישאר במדבר או לחזור למצרים, כדי לא להגיע למבחן של מימוש החלום. אלון משגר כאן
רמז אירוני כלפי גיבוריו (העשויים בצלמנו כדמותנו), שאינם מסוגלים לעולם לגאול את
עצמם, ונידונים להישאר במדבר דווקא בשל רגישותם המוסרית ומעלתם הרוחנית.
חולשה
זו אינה נזקפת לחובתם של אנשי המדבר. אלון מלמד אותנו, בחכמתו הקפקאית, כי מטבעו
של כל חלום גאולה גדול - שאי אפשר לממשו ולהישאר שלמים. הן מימוש החלום והן הבריחה
מהמימוש, שתיהן דרכי חתחתים, ובשתיהן קיים יסוד של קללה. עם ישראל, לפי המיתוס של
אלון, נידון לנדוד לנצח בין ההבטחה לקללה, בין אם יבחר במדבר ובין אם יבחר בארץ.
ואנו,
היכן אנו עומדים? כל החלטה היא קשה, אבל האם אפשר שלא להחליט? האם נמרוד ונשָאֵר
במדבר, כגיבוריו של אלון - או נשָאֵר נאמנים למצוות החיים?
האם ניאבק כדי למצוא מקום בארץ, או נימלט מפחד הילדים האומללים של האמורי?
רונן אחיטוב, ממצפה נטופה
שבגליל התחתון, הוא חבר המדרשה באורנים
'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא'. -
אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם
הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
(בבלי תענית כט, ע"א)
כמעט ולא ניתן למצות את
משמעות העובדה שהעם אשר שכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור אחריו, שהרי מתן
תורנה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד כדי כך שהביא
לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ היעודה.
מכאן משמע שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו
כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים
וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא
לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת
המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק
לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד, הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל
מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא
בעניינים מדיניים, לאומיים או חברתיים...הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה,
החברה או קביעת מהלך ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה
להחלטות והכרעות, אך לעולם אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות
מופלאות ושלא כמנהגו של עולם..
אנו שאיננו דור המדבר שזכה שלגילוי שכינה, אלא אנו דור
מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או
מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית
במהלך ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו
נוהג", חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה
כ"אצבע אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל
העם, לקבוע את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.
(י.ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)
"ולא תתורו אחרי
לבבכם" - טבע האדם נוטה לטוב, או לרע?
"וראיתם אותו וזכרתם את
כל מצות ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו באלה ובשבועה וזה
בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור אחרי לבבכם, להשיג
שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל.
(ספורנו
במדבר טו, לט)
נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר,
וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים.
ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי לבבכם", שאם היה הולך כפי
מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים וישרים.
(המלבי"ם
על במדבר ט"ו, לט)
על תורה
ו"מוסר טבעי"
המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו
וכוחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של
תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם הוא עניין שהשכל
והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור
המוטבע באדם.
התורה ניתנה לישראל כדי ששערי
אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה
הטבעית ושל רוח המוסר הטבעית אשר לאדם - יפתחו לנו, ועל ידינו לכל
העולם כולו.
(
מתוך "אורת התורה" לראי"ה קוק זצ"ל, ס"ט-עא)
משמעותם של היחס בין "ואהבת" ובין
"והיו הדברים האלה" שבפרשת "שמע" ושל היחס שבין פרשה זו ובין
פרשת "והיה אם שמוע" מתבהרת ע"י צירופה של הפרשה השלישית, פרשת
ציצית, לשתי הפרשיות הללו. פרשה זו דנה בזכירה ועשייה, ובפירוש היא מפנה את תודעתו
של האדם לא לעניין "אלוהים והאדם" אלא לעניין מצוות ואדם (...וזכרתם את
כל מצוות ה' ועשיתם אותם...; ...למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי ...). זכירה היא
מן הדברים שבלב, ולכאורה היה אפשר לכרוך אותה יחד עם "אמונה"
ו"אהבה" במובנם המופשט של מונחים אלה; אולם הכתוב מפרש שאין משמעותה של
הזכירה אלא עשיית המצוות. זכירת ה' קיימת בתודעתו של המאמין על אחד משני המישורים:
בחינת "שמע" האמונה "לשמה" ) - ה' הוא האלוהים; בחינת
"והיה אם שמוע" (אמונה "שלא לשמה" ) - ה' הוא שר הכלכלה
העילאי, שר הבריאות העילאי, שר הביטחון העילאי וכו'. אולם גם האדם הזוכר את ה' על
מישור של "שמע" וגם הזוכרו על מישור של "והיה אם שמוע" -
שניהם כאחד חייבים בעשיית המצוות.
בסיומה של פרשת ציצית שהיא סיומה של קריאת-שמע עולה
מושג שמשמעותו ספציפית דתית, מושג הקדושה: "והייתם קדושים ", שאין לו
מובן מחוץ לעולמה של האמונה הדתית. אמנם המושג חדר גם אל תוך עולמה של השפה
המדוברת היום-יומית ומשמש שם במשמעות של חול, כגון: "זכרה של אמי המנוחה קדוש
לי" - אולם כאן אין אלא מליצה בלבד, בעלת תוכן רגשי. במקורו ובמשמעו המהותי -
"קדוש" מוסב על ה': לפיכך לא ניתן לפרשו באמצעות מושגים מן החשיבה
האנושית או במונחים אחרים מן השפה האנושית, ולא ניתן להחיל אותם על שום דבר המצוי
בעולם. במציאות האנושית לא ניתן להשתמש בקטגוריה "קדושה" אלא כציון של
פעילות המכוונת אל ה"קדוש" - ציון של עבודת ה' של קיום המצוות. הוא
מציין תכלית ומטרה שאליה יש לחתור, וגם את החתירה עצמה, אך אין הוא מציין שום דבר
נתון וקיים. במציאות האנושית אין אלא קדושה פונקציונאלית; הקדושה המהותית היא
לשי"ת לבדו. כל המחיל את המושג קדושה על אחד מנתוני המציאות הטבעית או
המלאכותית - על האדם, על הארץ, על מוסד, על מבנה, על חפץ - עובד עבודה זרה: הוא
מעלה את הנתון ההוא לדרגת אלוהות. זוהי המשמעות הגדולה המוצגת לאדם ע"י מצות
ציצית: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים ..."; ז.א. - אין
אתם קדושים מבחינת מהותכם, קדושתכם אינה משהו הקיים וגלום בכם, אלא עליכם מוטל
להשיג אותה. והמשימה הזו היא נצחית, משום שהיא קשורה בתנאי שאינו מקויים אלא במאמץ
נצחי.
כאן יש להביא את דבריו של אחד מגדולי התורה והיראה
ומגדולי הוגי האמונה בדורות האחרונים, של רבי מאיר שמחה כהן מדווינסק, בעל
"משך חכמה". פעמים הרבה, ובהטעמה רבה, הוא חוזר בספרו על ההסבר
ש"אין שום ענין קדוש בעולם... רק השי"ת הוא קדוש, ולו נאוה תהלה
ועבודה"; אין קדושה בשום נברא, רק לבורא ית' " ; "כל הקדושות -
א"י, ירושלים, הר-הבית, המקדש, הלוחות - אין בהם קדושה בעצמם ולא נתקדשו אלא
במעשה המצוות". לפיכך, כשמבטלים ישראל את התורה ומפרים את המצוות - נטלה מכל
העניינים ההם כל קדושה, והם נעשים חולין. והוא חוזר על כך עוד ועוד: "שלא
תדמו כי ההר הוא עניין קדוש..."; "... ואל תדמו כי המשכן והמקדש הוא
עניינים קדושים בעצמם", והרבה כיו"ב. במקום אחד הוא מוסיף את ההערה
"וזה רעיון נכבד" - כאילו צפה שעתידים יהודים "דתיים", 50 שנה
לאחר מותו, לבזות ולחלל את מושג "הקדושה" ע"י ניצולו כחיפוי לסיפוק
צרכים ואינטרסים אנושיים - פרטיים או קיבוציים.
והנה, כאילו רצתה התורה להטעימנו את המשמעות האמונית
העמוקה של "קדושה", ולפיכך הסמיכה לפרשת ציצית בחומש במדבר את פרשת
קורח. רק רווח של שלושה פסוקים בלבד מפריד בין ההכרזה הפרוגרמטית הגדולה של האמונה
מפיו של משה רבנו ("והייתם קדושים") ובין ההכרזה הפרוגרמטית של האמונה
מפיו של קורח: "כל העדה כולם קדושים" - הקדושה אינה תכלית שהשגתה מוטלת
על עם ישראל אלא היא כבר נתונה וקיימת ועומדת בעם כמות- שהוא. המושג האמוני הגדול "קדושה"
מתחלל ונעשה מושג אלילי.
(מתוך י. ליבוביץ: דרכים לאמונה ביהדות בתוך
"אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 18-19)