לְמַטֵּה אָשֵׁר
סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל.
(במדבר יג, יג)
וְאֵלֶּה
שְׁמוֹתָם, לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר - אָמַר
רַבִּי יִצְחָק: דָּבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, מְרַגְּלִים - עַל
שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶם נִקְרְאוּ, וְאָנוּ לֹא עָלָה בְיָדֵינוּ אֶלָּא אֶחָד, "סְתוּר
בֶּן מִיכָאֵל", "סְתוּר" - שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא, "מִיכָאֵל", שֶׁעָשָׂה שׂוֹנְאוֹ מָךְ. אָמַר רַבִּי
יוֹחָנָן: אַף אָנוּ נֹאמַר, "נַחְבִּי בֶּן
וָפְסִי". "נַחְבִּי" - שֶׁהֶחְבִּיא
דְבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. "וָפְסִי" - שֶׁפָּסַע עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
(בבלי סוטה
לד, ע"ב)
"סתור"
- שסתר מעשיו של הקב"ה. צריך לדעת איזה מעשים סתר. ונראה דאם לא היה חטא המרגלים היו לוקחין
כל ל"א מלכים במעשה שמים, כמו שעשה בימי חזקיהו המלך ע"ה במחנה אשור,
וזהו סתר מעשיו שעתה הוצרכו להלחם הם בעצמן. ומה שאמר שעשה שונאו של הקב"ה
מך, נראה לי בס"ד שהיה ראוי שתנתן להם הארץ בדרך
נס. ומה שאמר שהחביא דבריו של הקב"ה, שהחביא קצת מדבריו, שאמר אשר אני נותן
לבני ישראל (במדבר י"ג ב'), וכיון דאמר
אשר אני נותן משמע בדרך נס, ולא יעשו מלחמה, כדי שיהיה להם פחד מפלה, והוא לפי
דבריו שאומר שיפלו ישראל במלחמתה, נמצא בזה החביא דבריו שאמר 'אשר אני נותן',
כאילו לא אמר כן... ונמצא שדיבר דברים להפחיד את ישראל.
(רבי יוסף חיים מבגדד: בניהו בן יהוידע סוטה לד,
ע"ב)
על הזיכרון
משה מאיר
ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם, ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם
לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי
עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, והייתם
קדושים לאלוהיכם. אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים, אני ה' אלוהיכם.
הפרשה מעלה כמה קשיים
לשוניים.
א.
'ועשו להם ציצית... והיה לכם לציצית' אם עשו ציצית הרי היא כבר ציצית ולא
צריכה להיות לציצית?
ב.
'וראיתם אותו וזכרתם... למען תזכרו' אם כשרואים זוכרים מדוע יש להוסיף
'למען תזכרו'?
ג. 'אני ה' אלוהיכם אשר... אני ה' אלוהיכם' מדוע הכפילות? (ייתכן שזו
כפילות של יפי הסגנון, ובכל זאת השאלה מצטרפת לקודמותיה).
סגנון הכתיבה של התורה,
יוצר לעיתים שילוב של שתי פרשיות לאחת. אם נחלק את הפרשה על פי חלוקת הגופנים נקבל
שני סיפורים קוהרנטיים. הסיפור בגופן
הזה (פרנק-רוהל) מורה
לעשות ציצית על כנפי הבגדים, למען יזכרו כל המצוות ויהיו האנשים קדושים לאלוהים
אשר הוציא אותם ממצריים על מנת שיהיה להם לאלוהים. סיפור הגופן הזה (אהרוני) מורה
כי על הציצית יינתן פתיל תכלת והוא יהיה לציצית - ציצית שניה.
תכליתה של ציצית זו גם היא זכירת כל המצוות, ואף מניעת הפניה אחר הלב והעיניים
המזנים. שלושת הכפילויות עליהן הצבענו בשאלות, נובעות מכך שישנם שני סיפורים
שונים, בכל אחד מהם מופיעים שלושת המוטיבים: הציצית, הזכירה, והזהות: 'אני ה''.
מופיע כאן עקרון חשוב בתורת הזיכרון. לעולם הזיכרון הוא זיכרון בתוך זיכרון, כשם
שהשכחה היא שכחה בתוך שכחה. התודעה האנושית עשויה רבדים רבדים,
קפלים קפלים. דבר נשמט מעט מהזיכרון, ואחר כך נשמט
יותר. דבר חוזר מעט ואזי יכול לחזור עוד. הזכרה אלימה חד פעמית עלולה לגרום
להחצנה. הפנמה מתרחשת רק בזיכרון שאחרי הזיכרון.
רבי מאיר אומר: מה
נשתנה תכלת מכל הצבעונין? מפני שתכלת
דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע, דומה לאבן ספיר
ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד דכתיב 'ויראו
את אלוהי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר' (שמות
כ"ד) וכתיב 'וממעל לרקיע אשר
על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה
אדם עליו מלמעלה' (יחזקאל א'). (חולין
פ"ט ע"א)
בעדינות מוביל
הזיכרון, מרובד לרובד, מגוון לגוון. חכמים עיצבו מציאות בה פוגשת הציצית את האדם
במעמקי עולם החומר, ומזכירה לו את ערכיו:
מעשה באדם אחד שהיה
זהיר במצוות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה,
שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה
ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה היא: יכנס.
נכנס. הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת סולם
של כסף ועליונה של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף
הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב
על גבי הקרקע. גפה של רומי (לשון שבועה רומאית) שאיני מניחתך
עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (לשון שבועה יהודית) שלא ראיתי אישה
יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלוהינו וציצית שמה, וכתוב בה 'אני ה'
אלוהיכם' שתי פעמים: אני הוא שעתיד ליפרע, ואני הוא
שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי (ארבע הציציות שבארבע כנפות הבגד) כארבעה עדים.
אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך, ומה שם רבך,
ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש
למלכות, ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות
ובאת לבית מדרשו של רבי חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי
ועשוני גיורת. אמר לה: ביתי, שמא עינייך נתת באחד התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה
לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות
שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, לעולם הבא - איני יודע
כמה. (מנחות מ"ד ע"א)
שבע המיטות מובילות
בעדינות מזו אל זו, עד למיטת הזהב. כך גם הציצית מובילה מגוון לגוון עד לשמים ועד
למעלה מהם. כך צריך אדם להוביל את תודעת עצמו ואת זכרונו, אל עבר ערכיו אותם הוא
מציב בעולמו - ממעל לשמים, על כסא הכבוד.
משה מאיר.
מחנך, מנחה קבוצות בית מדרש. דר' למחשבת ישראל. ספרו "שניים יחדיו",
פילוסופיה דתית-חילונית חדשה יצא לאור לפני כמה חודשים בהוצאת מאגנס.
"הארץ אשר עברנו בה
לתור אֹתה טובה הארץ מאד מאד"
אבל אונקלוס תרגם "העתירא
היא אם מסכנא" - כי יש ארצות אשר יושביהן עשירים מפני
הזול המצוי ביניהן ושכיניהם רוכליהם בכל הטוב הנמצא בהם, ויש ארצות צריכות לשכונותם ויושביהן קצרי יד, והן טובות לא רעות כלל.
(רמב"ן במדבר יג, יט)
"במקום שאין אנשים,
השתדל להיות איש"
"שלח לך אנשים" - זה שאמר הכתוב "אשתוללו
אבירי לב נמו שנתם ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם" (תהלים עו ו). "אשתוללו אבירי
לב" - אלו משה ואהרן, ששלחו המרגלים ובאו ואמרו לשון הרע על הארץ, ולא היו
יודעין מה לעשות, אלא אף משה ואהרן נתרשלו ידם. מיד עמד כלב ושתק כל אותן האוכלסין, שנאמר "ויהס כלב את
העם אל משה" - עמד לו על הספסל והיה משתקן, ואומר הסו הסו,
והם שותקין לשמוע ממנו. אמר להן: "טובה הארץ
מאד מאד". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: טובה
גדולה אני מחזיק לכלב, שנאמר "זולתי כלב בן יפונה" (דברים א לו). מהו 'זולתי'? זה לזה אותי יתר ויתר מששים
מכם. אתם לא מצאתם ידיכם, אלא נתרשלתם. לכן נאמר "אשתוללו
אבירי לב". כל כך למה? לפי שהיו שלוחים טפשין.
עליהם אמר שלמה: "מקצה רגלים חמס שותה, שולח דברים ביד כסיל" (משלי כו ו).
(תנחומא שלח סימן ב)
"אצבע
אלוקים" ואחריות האדם להכרעותיו
'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה
ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה
של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
(בבלי תענית כט, ע"א)
כמעט ולא
ניתן למצות את משמעות העובדה שהעם אשר זכה למה שלא זכה בו כל דור לפניו ושום דור
אחריו, שהרי מתן תורה הוא חד-פעמי ולא יחזור, ודווקא דור זה נכשל כשלון מוחלט, עד
כדי כך שהביא לידי ביטול הייעוד האלוהי אשר כלל את ההבטחה בדבר הבאת העם לארץ
היעודה.
מכאן משמע
שהאדם יכול במעשיו לקלקל את העולם, ואפילו כנגד התכנון האלוהי, וכל הקורות את דור
יוצאי מצרים המשופע באותות, מופתים וגילוי-שכינה, לא היה בכל אלה לשנות את טבע
האדם ולהביאו לידי אמונה, ובוודאי שלא לתקן האומה כולה, ומי שאינו מגיע להכיר מתוך
עצמו את עניין מעמדו בפני ה' ואת המתחייב מכך, לא יבוא לידי הכרה זו על-ידי שום
גורם מן החוץ. מסקנה זו נכונה לא רק לגבי העבר הרחוק, אלא גם לגבי ההווה והעתיד,
הוי אומר אין בכוחה של השגחת ה' ובכל מה שנתפס בתודעת האדם כ"אצבע
אלוהים" להביא בני אדם למצוא את דרכם אף לא בעניינים מדיניים, לאומיים או
חברתיים...הדרך הנכונה בהנהגת ענייני העולם, המדינה, החברה או קביעת מהלך
ההיסטוריה, כל זה נובע מהבנת האדם דברים אלה, תוך הגעה להחלטות והכרעות, אך לעולם
אין דרכי ההנהגה ניתנות לאדם כמענק, באמצעות התגלויות מופלאות ושלא כמנהגו של
עולם..
אנו שאיננו
דור המדבר שזכה לגילוי שכינה, אלא אנו דור מדבר שאין בו גילוי שכינה, ואין אנו
יודעים ואף איננו יכולים לדעת איזה אירוע או מעשה או מקרה, יש בהם משום "אצבע
אלוהים" במובן של אינטרוונציה אלוהית במהלך
ההיסטוריה, ואיזה מתופעות אלה נכללת בכלל הגדול של "עולם כמנהגו נוהג",
חייבים להישמר מפני הסכנה הגדולה והאיומה של ההיתלות במה שנראה כ"אצבע
אלוהים", סיטואציה שיש בה משום פריקת האחריות המוטלת על האדם ועל העם, לקבוע
את דרכם על פי הבנתם-הם ואחריותם-הם.
(י.ליבוביץ:
שבע שנים שיחות על פ' השובע, עמ' 665-666)
משמעותם
של היחס בין "ואהבת" ובין "והיו הדברים האלה" שבפרשת
"שמע" ושל היחס שבין פרשה זו ובין פרשת "והיה אם שמוע" מתבהרת
ע"י צירופה של הפרשה השלישית, פרשת ציצית, לשתי הפרשיות הללו. פרשה זו דנה
בזכירה ועשייה, ובפירוש היא מפנה את תודעתו של האדם לא לעניין "אלוהים
והאדם" אלא לעניין מצוות ואדם (...וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם...; ...למען
תזכרו ועשיתם את כל מצוותי...). זכירה היא מן הדברים שבלב, ולכאורה היה אפשר לכרוך
אותה יחד עם "אמונה" ו"אהבה" במובנם המופשט של מונחים אלה;
אולם הכתוב מפרש שאין משמעותה של הזכירה אלא עשיית המצוות. זכירת ה' קיימת בתודעתו
של המאמין על אחד משני המישורים: בחינת "שמע" האמונה "לשמה")
- ה' הוא האלוהים; בחינת "והיה אם שמוע" (אמונה "שלא לשמה") -
ה' הוא שר הכלכלה העילאי, שר הבריאות העילאי, שר הביטחון העילאי וכו'. אולם גם
האדם הזוכר את ה' על מישור של "שמע" וגם הזוכרו על מישור של "והיה
אם שמוע" - שניהם כאחד חייבים בעשיית המצוות.
בסיומה
של פרשת ציצית שהיא סיומה של קריאת-שמע עולה מושג שמשמעותו ספציפית דתית, מושג
הקדושה: "והייתם קדושים", שאין לו מובן מחוץ לעולמה של האמונה הדתית.
אמנם המושג חדר גם אל תוך עולמה של השפה המדוברת היום-יומית ומשמש שם במשמעות של
חול, כגון: "זכרה של אמי המנוחה קדוש לי" - אולם כאן אין אלא מליצה
בלבד, בעלת תוכן רגשי. במקורו ובמשמעו המהותי - "קדוש" מוסב על ה':
לפיכך לא ניתן לפרשו באמצעות מושגים מן החשיבה האנושית או במונחים אחרים מן השפה
האנושית, ולא ניתן להחיל אותם על שום דבר המצוי בעולם. במציאות האנושית לא ניתן
להשתמש בקטגוריה "קדושה" אלא כציון של פעילות המכוונת אל
ה"קדוש" - ציון של עבודת ה' של קיום המצוות. הוא מציין תכלית ומטרה
שאליה יש לחתור, וגם את החתירה עצמה, אך אין הוא מציין שום דבר נתון וקיים.
במציאות האנושית אין אלא קדושה פונקציונאלית; הקדושה המהותית היא לשי"ת לבדו.
כל המחיל את המושג קדושה על אחד מנתוני המציאות הטבעית או המלאכותית - על האדם, על
הארץ, על מוסד, על מבנה, על חפץ - עובד עבודה זרה: הוא מעלה את הנתון ההוא לדרגת
אלוהות. זוהי המשמעות הגדולה המוצגת לאדם ע"י מצות ציצית: "למען תזכרו
ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים..."; ז.א. - אין אתם קדושים מבחינת
מהותכם, קדושתכם אינה משהו הקיים וגלום בכם, אלא עליכם מוטל להשיג אותה. והמשימה
הזו היא נצחית, משום שהיא קשורה בתנאי שאינו מקויים אלא במאמץ נצחי.
כאן
יש להביא את דבריו של אחד מגדולי התורה והיראה ומגדולי הוגי האמונה בדורות
האחרונים, של רבי מאיר שמחה כהן מדווינסק, בעל "משך חכמה". פעמים הרבה,
ובהטעמה רבה, הוא חוזר בספרו על ההסבר ש"אין שום ענין קדוש בעולם... רק
השי"ת הוא קדוש, ולו נאוה תהלה ועבודה"; אין קדושה בשום נברא, רק לבורא
ית'" ; "כל הקדושות - א"י, ירושלים, הר-הבית, המקדש, הלוחות - אין
בהם קדושה בעצמם ולא נתקדשו אלא במעשה המצוות". לפיכך, כשמבטלים ישראל את
התורה ומפרים את המצוות - נטלה מכל העניינים ההם כל קדושה, והם נעשים חולין. והוא
חוזר על כך עוד ועוד: "שלא תדמו כי ההר הוא עניין קדוש..."; "...ואל
תדמו כי המשכן והמקדש הוא עניינים קדושים בעצמם", והרבה כיו"ב. במקום
אחד הוא מוסיף את ההערה "וזה רעיון נכבד" - כאילו צפה שעתידים יהודים
"דתיים", 50 שנה לאחר מותו, לבזות ולחלל את מושג "הקדושה"
ע"י ניצולו כחיפוי לסיפוק צרכים ואינטרסים אנושיים - פרטיים או קיבוציים.
והנה,
כאילו רצתה התורה להטעימנו את המשמעות האמונית העמוקה של "קדושה",
ולפיכך הסמיכה לפרשת ציצית בחומש במדבר את פרשת קורח. רק רווח של שלושה פסוקים
בלבד מפריד בין ההכרזה הפרוגרמטית הגדולה של האמונה מפיו של משה רבנו
("והייתם קדושים") ובין ההכרזה הפרוגרמטית של האמונה מפיו של קורח:
"כל העדה כולם קדושים" - הקדושה אינה תכלית שהשגתה מוטלת על עם ישראל
אלא היא כבר נתונה וקיימת ועומדת בעם כמות- שהוא. המושג האמוני הגדול
"קדושה" מתחלל ונעשה מושג אלילי.
(מתוך י. ליבוביץ: דרכים לאמונה
ביהדות בתוך "אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 18-19)
חבל על דאבדין
בערב חג השבועות הלך לעולמו
פרופ' מיכאל (מייק) רוזנק
איש הגות, מורה, מחנך
אנו משתתפים בצער המשפחה ושולחים תנחומינו
לדר' אבינועם רוזנק
ולכל המשפחה