אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב
בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד
וְגַם יְלִדֵי
הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.
(במדבר יג, כח)
אֶפֶס - היה להם לומר "ואולם עז
העם", אבל לשון "אפס" מורה על ההעדר, כמו באפס עצים, או על ביטול
הדברים שקדמו, כמו "הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארת" (שופטים ד, ט),
כלומר: ההליכה שאלך עמך תהיה לאפס ולשווא, כי אני לא אוכל לעזור אותך שתעשה לך שם
ותפארת במחמה זאת, שהרי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא, וכן כאן כוונת המרגלים לומר
מה יועילנו היותה ארץ זבת חלב ודבש, כל זה אפס ותוהו,
כי העם עז והערים בצורות וכו', ואם כן הוא מן הנמנא שנכבוש הארץ ההיא.
(רבי יצחק שמואל רג'יו
שם, שם)
וגם זבת חלב ודבש הוא. אמרו אל משה, כל הדברים הטובים אשר דברת בשם ה',
לא נפל מכולם דבר ארצה וכאשר שמענו כן ראינו וז"ש באנו
אל הארץ אשר שלחתנו. כי אילו היה בה שינוי באיזו דבר היה נראה כאלו לא זו הארץ אשר
שלחתנו לשם מאחר שחסרו בה התוארים ההם, ונוסף על דבריך הוא
שגם זבת חלב ודבש היא, אך בדבר אחד לא מצאנו כדבריך כי אמרת שסימן זה בדוק ומנוסה שבמקום
שהעם עז הם יושבים בערי הפרזות, על זה אמרו אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות
גדולות מאד. כי לשון אפס משמש כמו אך ורק. והבט ימין וראה כי המה אמרו 'ערים גדולים
ובצורות מאד'. ובפר' דברים (א כח) אמר משה שהמרגלים אמרו 'ערים גדולות ובצורות בשמים'.
ולא מצינו שאמרו בשמים, אלא שמשה הבין מדבריהם כפירה בהקב"ה כי אמרו חזק הוא ממנו.
כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, (סוטה לה ע"א) יאמרו שחוזק זה בא להם מכוכבי השמים וכסיליהם וזה"ש ובצורות בשמים. שמזלם שבשמים חזק ממנו כביכול, ומתחילה
לא אמרו כפירה זו בפירוש ואמרו סתם בצורות גדולות מאד וכאשר בא כלב והכחיש דבריהם אמרו
הכפירה בפירוש כי חזק הוא ממנו. ומסוף דבריהם ניכר שראש דבריהם היה ג"כ כפירה
וכאילו אמרו ובצורות בשמים.
(כלי יקר שם, שם)
"כי יכול נוכל לה"
אילון לנגבהיים
פרשת המרגלים היא מאותן הפרשיות שהפכו ללחם
חוקם של אנשי ארץ ישראל השלימה. פשט הפרשה לא מקשה על הפרשן הלאומני להפיק מסרים
התואמים את השקפת עולמו: עשרת המרגלים מתוארים כנרפים, פחדנים, ותככנים, המביאים
למורך לב בעם. הם הוציאו את דיבת הארץ רעה, ובשל כך גרמו לאבותינו להסתובב במדבר
במשך ארבעים שנים מייאשות ומיותרות. מנגד כלב בן יפונה ויהושע בן נון שהלכו כנגד
הזרם והפיחו בעם אמונה, אנשים שקורצו מחומר של מנהיגים ללא חת, מטובי בנינו. מהו
המסר הפוליטי שניתן ללמוד מפרשה זאת? לכאורה התשובה פשוטה מאד: עלינו להאמין
שהקב"ה יסייע בעדינו לכבוש את ארץ ישראל שהובטחה לנו למרות שהמשימה נראית
בלתי אפשרית. עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה...
קשה מאד לנטרל נטיות פוליטיות ואידייואלוגיות בעת קריאה בפשט הפסוקים של פרשת השבוע, ומפתה
מאד להציג את חטא המרגלים באור אקטואלי-לאומני. אך כפי שכותב פרופ'
אוריאל סימון: "קריאה פוליטית-עכשווית במקרא המתבטאת בגיוס הכתובים ל'הוכחת' צדקתה של דרך פוליטית מסוימת, היא פסולה שאין בה
יראת הכבוד הראויה למקרא, ומשום שהיא מניפולטיבית, קצרת רוח ואצה לעשות
נפשות" (בקש שלום ורדפהו, עמ' 16). כיצד ניתן
להפוך את המקרא לאקטואלי בכל זאת? פרופ' סימון מציע
:"עלינו לשאוף ולהבין את הערכים המקראיים כמות שהם, ורק לאחר מכן
ליישם אותם על ענייני השעה, וגם זאת תוך מודעות מתמדת לדומה ולשונה בין אז
ועתה" (שם). אם נלך בדרכו של סימון, נמצא כי הערך המרכזי שעולה מפשט
הסיפור הוא אכן ערך האמונה והביטחון בה' אותו דרש ה' מהמרגלים בנסותו אותם, אך זה
לא הערך היחיד. מההצגה המגמתית של המרגלים, שתיארה את טוב הארץ ולאחר מכן ביטלה
אותו במילה "אפס" (יג' כח), ומהתגובה ההיסטרית
של העם שבאה בעקבותיה, ניתן ללמוד על על כוחן של
מניפולציות. ניתן להסיק מכאן ערך מקראי של חתירה לאובייקטיביות, הרלוונטי לימינו
למשל, בסיקור תקשורתי. לבסוף, ניתן גם ללמוד על החשיבות שמקנה התורה להתקוממות
המיעוט (יהושע וכלב), להשמעת קולו המוסרי והערכי אל מול מצג השווא של הרוב.
התקוממות זאת חשובה גם בשעה שאמירותיו של המיעוט אינן פופולאריות, כאשר ההמון נראה
דורסני ומאיים באלימות ("ויאמרו כל העם לרגום אותם באבנים" יד' י'). כל
הערכים הללו רלוונטיים לציבורים שונים, ואין בערכים
שמנינו בכדי להצדיק דרך פוליטית כזאת או אחרת.
גם אם בקריאת הפשט של הפרשה אנו נדרשים
לקריאה נטולת פניות, הרי שדרך הדרש מקנה לנו את האפשרות להביע את נטיותינו האישיות
והמוסריות ולא להישאר ברובד הנאמן ללשון הפסוק. כך למשל משתמש רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל פירוש 'משך חכמה' במדרש כדי לשזור את חטא
המרגלים במגמת ההתמודדות המקראית עם עבודה זרה. בניסיון לפרש את המילים "אל
משה" בפסוק "ויהס כלב את עם אל משה" (יג' ל') כותב ה'משך
חכמה': "העניין דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו אלדד
ומידד מתנבאים 'מת משה ויהושע מכניס' (ע"פ סנהדרין י"ז ע"א) וראו כי משה לא
מיחה בהם ולא גער עליהם. ואם כן להיכנס בארץ מבצר ולהלחם עם עמלק בלא משה, הלא
כולם יפלו לפי חרב!... וזהו שאמר ויהס כלב את העם במה
שמיחסים הכול אל משה, זה - לא תדברו ולא יעלה על לבבכם כי רק במשה תלוי הניצחון
והניסים." ה'משך חכמה' מסביר את שורש חוסר האמונה
לכאורה של העם, שהרי חוסר האמונה תמוה מאד לאור כל הניסים שראו במדבר. הוא טוען
שבני ישראל לא השתחררו עדיין מהאמונה במשה כאלוה, אמונה שהולידה בשעתה את העבודה
הזרה בחטא העגל. מעבר למוטיבציה הפרשנית לקושי במילים "אל משה" מתמודד
כאן המשך חכמה עם הקושי לטפול על המרגלים - נשיאי העם, חוסר אמון טוטלי.
המוטיבציה לפחד מפני הכניסה לארץ הרבה יותר מובנת בעיניו בהקשר הרחב של חטא העגל
וההידרדרות לעבודה זרה.
דרשנות מרחיקת לכת עוד יותר מציע הפילוסוף עמנואל
לוינס בהרצאתו "ארץ מובטחת או ארץ
מותרת". המבוססת על הגמרא במסכת סוטה דף ל"ד ע"א. הוא טוען
ש"אפשר להבין את מרגלים, אפשר להבין את התמרדות הטהורים. הם שאלו את עצמם: מה
זכותנו על הארץ הזאת? מה יתרוננו המוסרי על תושבי הארץ?" (תשע קריאות תלמודיות, עמ' 77). לוינס מתבסס על דברי הגמרא הדורשים את המילים "וחברון
שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" (יג' , כב'). הוא טוען שהמאמר
המוסגר בדבר הקדימות ההיסטורית של בניין חברון לבניית צוען, מעורר את שאלת זכותינו לנשל את יושבי הארץ מלשבת במקומם. תשובתו של כלב על פי
הגמרא: "אמר להן: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?.... הוציאנו ממצרים וקרע לנו
את הים והאכילנו את המן. אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע, לא נשמע לו?" לוינס דורש את האמירה של כלב כאמירה שבאה לנטוע אמונה בזכות המוסרית
של ישראל לרשת את הארץ: "משה הוציאנו ממצרים, ההיסטוריה שלנו מתחילה במעשה
שחרור. הוא קרע לנו את הים, התגבר על כוחות הטבע... האם יעלה על הדעת שבהנהגתו
נכבוש ארץ כפי שכובשים מושבה? האם מעשה הכיבוש שלנו יכול להיות אימפריאליסטי?
אנחנו הולכים - אין מקום לספק בטקסט - אל הארץ הזאת כדי לגלות בה את החיים
השמימיים. 'נעלה לרקיע!' לא נחזיק בארץ הזאת כפי שמחזיקים בה בדרך כלל, נבנה בארץ
הזאת חברה צודקת" (שם, עמ' 79-80).
הגם שמדרשו של לוינס
מרחיק לכת, כמעט על גבול האוואנגרד, הוא הופך את הויכוח בין כלב והמרגלים לויכוח
אקטואלי ועמוק. החשש של המרגלים אינו מהכיבוש עצמו, בזה אין להם ספק שיצליחו. הפחד
הוא מחוסר יכולתם להתמודד עם האתגר המוסרי שצפוי בעקבותיו. לוינס
מאיר לנו פן דמיוני בויכוח הפנימי שהתחולל בין המרגלים הנוגע בזכות המוסרית לכיבוש
הארץ והמצפן הערכי שאמור להתוות את החיים בתוכה. ההרצאה "ארץ מובטחת או ארץ
מותרת" ניתנה בשנת 1965 בשלהי ימיו של האידיאל החברתי והערכי שניסחו והדגימו
חלוצי ההתיישבות העובדת. מאז, האידיאל אבד. הדברים ששם לוינס
בפיו של כלב בן יפונה המאמין ביכולתו של עם ישראל לכבוש את הארץ ולהקים בה חברה
צודקת - נדמו. את מקומם תפסה קריאת פשט רדודה של הפסוקים: "עלה נעלה וירשנו
אותה, כי יכול נוכל לה". איך נוכל לה? באלימות, ואם צריך ברמאות ובקומבינות. בקיץ
שעבר התחילה כאן תנועה חברתית, ספונטנית, שהפיחה בנו תקווה לאפשרות של חזרה
לאידיאלים, לחזון של יצירת חברת מופת, שיתופית וצודקת. אל נא נלך בעצת המרגלים שלא
ניתן לעשות זאת, אל נא ניתנה ראש ונשובה מצריימה. " כי יכול נוכל לה".
אילון לנגבהיים הוא
דוקטורנט ומורה לפיסיקה
יחס
של כבוד לארץ מחייב יחס של כבוד לבני-אדם
תניא, אמר רבי אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כחו של לשון
הרע ממרגלים. ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על
חברו, על אחת כמה וכמה!! דכתיב: "וימותו האנשים
מוציאי דבת הארץ רעה" על דבת
הארץ שהוציאו.
(ילקוט שמעוני ויקרא יד, סימן תקנט)
"מוציא דבה" ו"מביא דבה"
ודע כי מוציא דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל
המגיד אמת יקרא "מביא דבה", כמו שנאמר (בראשית לז ב) 'ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם', ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר (להלן יד לז) 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה''.
( רמב"ן במדבר יג , לב)
"ארץ
אוכלת יושביה": יחסי גומלין בין אדם לאדמה
"ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות": ארץ כשהיא רעה והמים דלים ורעים
והארץ משכלת לא תגדל אנשי מדות, רק יהיו אנשיה דלים ונפוחים שפלי קומה חסירי הכח, אבל דבת המרגלים לאמר, כי הארץ ההיא
חזקת האויר כבדת הטבע, ומימיה ופירותיה עבים וכבדים
ויגדלו גדול רב מאד, ולא יסבלו אותם מזגי בני אדם הבינונים,
זולתי הענקים ואנשי מדות שהם בעלי כח החזקים בטבעם אשר הם
עצומים בגבהם וקומתם, ולכן תגדל אנשים גדולים מאד ותמית
שאר בני אדם כולם, כמנהג במאכלים הגסים.
(רמב"ן שם, שם)
ואם משה היה
שולח נשים לתור את הארץ?
לכך פרט אנשים לפי שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני פנחס
תשעג, כז) האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש
ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה
לנו אחזה' (שם כז
ד) ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה
יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך לדעתך שאתה סבור
שכשרים המה ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים וזהו שלח "לך" לדעתך אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור.
(כלי יקר במדבר יג
,ב)
'וכן היינו בעיניהם' - שקר, דמיון
פרוע או מציאות?
אמר רב משרשיא: מרגלים שקרי
הוו (היו שקרנים), בשלמא 'ונהי בעינינו כחגבים' - לחיי
(ניחא), אלא 'וכן היינו בעיניהם' מנא הוו ידעי (מניין ידעו)? ולא היא (אין הדבר
כך); כי הוו מברי אבילי, תותי ארזי הוו מברי (כשהיו
מאכילים את האבלים, היו עושים זאת מתחת לארזים), וכי חזינהו
(וכאשר ראו אותם), סלקו יתבי באילני (עלו המרגלים וישבו
באילנות), שמעי דקאמרי: קחזינן
אינשי דדמו לקמצי באילני (והם שמעו אותם אומרים: ראינו אנשים הדומים
לחגבים באילנות).
(בבלי סוטה, לה ע"א)
ארץ ישראל יכולה להצמיח גיבורי כוח או
ענקי רוח
...בארץ
ישראל נשתיירו אפוא שרידים של הנפילים מלפני המבול, ועובדה זו מתאימה יפה לשיטה (זבחים קי"ג, ע"א) שלא ירד מבול בארץ
ישראל ונשתמר בה אפוא הכוח השרשי-מקורי של הארץ. בהיותה
תחת אוכלוסייה כנענית נתגלה כוח זה רק בגידול ענקים, בעלי שיעור קומה
גופנית. אך באותה מידה יש בכוח זה כדי להכשיר את הארץ להיות קרקע לעם ה', שהרי עם
זה ישמור בה את תורת ה' וכך ישוב העולם לימי נעוריו והארץ תהיה כגן עדן. ואל נשכח
את מאמר חז"ל שבריאות וכוח גופני הם מתנאי ההתפתחות הרוחנית העליונה (שבת צב, ע"א). ואולי לא נטעה אם נאמר שזה היחס שבין
כוח הארץ לבין תכונת יושביה: במקום שעבודת הרוח שובתת, יפה כוח הארץ לגדל ענקים
בעלי שיעור קומה גופנית; אולם אם שוכנים בה אנשים שמגמתם היא רוחנית, ינוצל כוח
הארץ לפעילות רוחנית ולא לקומת ענק של הגוף.
(הרש"ר
הירש במדבר י"ג, ל"ג)
"ולא
תתורו אחרי לבבכם": שתי פרספקטיבות על טבע האדם
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות
ה'": תזכרו שאתם עבדים לאל יתברך ושקבלתם מצותיו
באלה ובשבועה וזה בראותם הציצית, שהוא כחותם המלך בעבדיו ובזה תחדלו מתור
אחרי לבבכם להשיג שרירות לבכם בעושר וכבוד אפילו בגזל.
(ספורנו במדבר טו, לט)
נפש האדם וכוחותיה נבראו באורח ישר,
וטבע הלב נוטה אל הטוב, רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים.
ועל-כן לא יכול לומר: "ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה
שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו, היו דרכיו טובים וישרים.
(המלבי"ם על במדבר ט"ו, לט)
על
תורה ו"מוסר טבעי"
המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכוחו
האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות
הגדולות הבאות מכוחה של תורה. כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו. אם
הוא עניין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך הישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע באדם.
התורה ניתנה לישראל כדי ששערי אורה יותר
בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח
המוסר הטבעית אשר לאדם - יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו.
("אורת התורה" לראי"ה
קוק זצ"ל, ס"ט-עא)
אדם
נוטה לחטוא בעיקר לא בשעת תפילתו...
והנה מצוה על
כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים, שיתכסה בו ביום תמיד
ולא יסירנו מעליו למען יזכרו. והמתפללים בטלית בשעת התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת
שמע "והיה לכם לציצית, ועשו להם ציצית" רק לפי דעתי, יותר הוא
חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפילה למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל
שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה.
(אבן עזרא במדבר טו, לט)