אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם

 אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת

לֹא תֹסֵף עָלָיו

 וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ. (דברים יג, א)

 

 

לֹא תֹסֵף עָלָיו - חמשה טוטפות בתפילין, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות בברכת כהנים.

 (רש"י דברים יג , א)

 

אֵת כָּל הַדָּבָר - נמשך למעלה - לא תעבוד את ה' בעבודות הגוים, אלא תשמור לעשות רק את המצוות ודרכי העבודות שציוויתי אתכם, בלי תוספת ומגרעת.

(הריש"ר רג'יו שם, שם)

 

לֹא תֹסֵף עָלָיו - מצוות אחֵרות לסגולת הארץ.

(העמק דבר שם, שם)

 

מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: 'לא תֹסֵף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים י"ג, א), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל. עם זאת הוא התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשׂות סייגים לדיני תורה אלה, כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): 'ועשֹו סְיָג לתורה'. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשׂי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה. בהנהגה זאת תתמיד התורה להיות אחת, ויונהג בכל זמן ובאשר לכל מאורע כפי שמתאים לו. אבל אילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו בני-אדם אובדים מרוב המחלוקת והסתעפות השיטות. לכן אסר יתעלה את העיסוק בזה לכל החכמים, למעט בית-הדין הגדול בלבד.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מא בתרגום מיכאל שוורץ)

 

 

למען תזכור: על עיצוב הזיכרון

יהודה פינצ'ובר

השעבוד במצרים והגאולה משם הינם ללא ספק מהמאורעות המכוננים של העם היהודי והוא צרוב עמוק בתודעתנו. סיפור השעבוד הוא קשה. התורה מספרת לנו בתמציתיות ובאובייקטיביות אך ללא מתן הסבר מוסרי, על הדיכוי, הסבל, וניסיון ההשמדה שעבר עמנו על ידי העם המצרי. המצרים מעבידים אותנו בפרך, הם ממררים את חיינו, מכים ונוגשים בנו. והחמוּר מכל, הם מצווים על המיילדות ועל המצרים להרוג את הבנים הנולדים. ובני-ישראל, נאנחים, נאנקים וזועקים אל ה' מִכּוּר הברזל ממצרים. והקב"ה שומע ופודה את עמו.

הסיפור מוזכר רבות במקרא, והתורה אף שוקדת להנציחו באמצעות מצוות שונות. אנו מצווים לזכור אותו תמיד, כמו שנאמר בפרשה כנימוק לחג המצות: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג).

הטעם הגלוי הניתן בתורה לאכילת מצה אכן קשור ליציאת מצרים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב,יז) ונימוק זה מוסבר ביתר פירוט בסמוך "וַיּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגת מַצּוֹת כִּי לא חָמֵץ: כִּי-גרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לא-עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב,לט).

בספרם "לא כך כתוב בתורה" תוהים הפרופסורים יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן מדוע דווקא סיפור ההצלה הוא הנימוק למצוות אכילת מצה שהתורה בוחרת להדגיש? הרי קיים במובלע בתורה נימוק נוסף המופיע בפרשתנו: "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז,ג). כלומר התורה אומרת כי המצה היא אותו לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים, ולכאורה המצה אמורה להזכיר את השעבוד והסבל שעברנו במצרים, כמו שאנו אומרים בהגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". אך אפילו בפסוק לעיל, הביטוי לחם עוני מובלע, והדגש בפסוק הוא על היציאה ממצרים - כלומר על ההצלה. מתקבל הרושם כי באוכלנו את המצה, התורה באופן מכוון משתדלת להשאיר בפינו את טעם הנס והגאולה ולא את טעם הסבל והעבדות.

ובדומה כתב בעל 'משך חכמה': "ולכך לא נזכר בפסח, חג-המצות - כי בו עשה ה' שפטים, רק [מוזכר] כי הוציא ה' את בני-ישראל ממצרים."

ונשאלת השאלה מדוע כך בחרה התורה? בעל 'המשך חוכמה' וכן זקוביץ ושנאן עונים על שאלה זו, אך ברצוני להביא תשובה אחרת. ברור, כי בדורשה מאיתנו לזכור את סיפור מצרים, התורה נתנה את דעתה על תוכן הזיכרון, כלומר מה וכיצד נזכור. כי תבנית הזיכרון הניתנת למאורע החשוב הזה, אמורה להשפיעה על זהותנו, על השקפת עולמנו, ועל דרכי פעולותינו.

לדעתי יש להבדיל בין זיכרון השעבוד לבין זיכרון יציאת מצרים שהיא סיפור ההיחלצות מהשעבוד. זיכרון יציאת מצרים מצוי במקומות רבים, וברצוני להתרכז בזיכרון השעבוד. השאלה היא האם וכיצד התורה רוצה שנזכור את הצרות שעברנו מבלי שנודע להן הסבר? בזיכרון הסבל והשעבוד טמונה סכנה, כי יתכן שהזיכרון יעודד שנאה, יעורר תביעה לנקמה, או לפחות יגרור החרמה והסתגרות. מצד שני, כשם שלא מומלץ ואולי גם אי אפשר לאדם להדחיק טראומות שעבר בחייו, לא בריא לעם להדחיק מאורעות קשים בהיסטוריה שלו.

כדי להתמקד בעיצוב שנתנה התורה לזיכרון הטראומתי הזה, יש לדעתי לבצע אלימינציה, ולבדוק היכן ובאיזה הקשר מבקשת אותנו התורה לזכור את השעבוד בלבד, ללא זיכרון הגאולה שהתרחשה אחר כך. כי בכל מקום שבד בבד עם השעבוד מוזכר גם סיפור הגאולה, הדגש מושם על גודלו וחוזקו של ה', ועל חסדיו בהצלתו את עמו. כלומר, בתודעתנו עולה אז בעיקר סיפור הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, ולכן מדובר בזיכרון חיובי של המאורע ולא בזיכרון מר. יתר על כן, על ידי הזכרת הסבל בכפיפה אחת עם ההצלה, הזיכרון הטראומתי יוצא נשכר כי הוא מוחלש ומפויס. כדוגמה ניקח את הפסוק הראשון בעשרת הדיברות: "אָנכִי ה' אֱלהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ,ב). בית העבדים אומנם מוזכר אך הדגש הוא על הצלתנו משם.

בנוסף לכך, יש להבדיל בין זיכרון סביל לפעיל. לכן נבדוק היכן ומתי אנו נדרשים רק להיזכר בחוויית העוני, העבדות וסבלות מצרים ללא פעולה אקטיבית? ולעומת זאת מתי וכיצד אנו נדרשים לפעול לפי הזיכרון של העשוי לנו בעוני מצרים?

אין בתורה ציווי על זכירת העוול והרִשעה המצרים (כמו אצל עמלק). אין גם שמחה על מפלת האויבים (כפי שמבהיר ה'משך חכמה'), ואין הבטחה או תקווה לנקמה ולעונש נוסף. לעומת זאת יש בתורה, בסוף בפרשת התוכחה, דרישה להחדיר לתודעתנו באופן פסיבי את הטראומות שעברנו במצרים: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ, לא-תסִיף עוֹד לִרְאתָהּ; וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קנֶה" (דברים כח,סח) התורה מצווה עלינו לזכור ולהפנים שתמיד קיימת סכנה לחזרה למצב של שעבוד, וכי אין הבטחה לגאולה נצחית וללא תנאי.

מצד שני, אנו נדרשים לפעולה מתוך זיכרון השעבוד (רק) כל אימת שאנו עוסקים במצוות המוקדשות לדאגה לחלש בחברה, וכדי לתת תוקף לדרישה זו. כמו למשל במצוות השמחה המופיעה בפרשה: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ - בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים טז,יא-יב)

גם מצוות אהבת הגר ושוויון הזכויות המלא המוענק לו, מבוססים על זיכרון השעבוד במצרים והיותנו בארץ נֵכָר: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ - כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט,לג-לד). מתוך זיכרונותינו הקשים אנו מבינים שהשעבוד הוא כואב, רע ובלתי מוסרי. ומתוך תודעה זו אנו מחויבים להזדהות עם מצוקות הגר, ולעשות הכול כדי שהגֵּר ירגיש כאחינו.

העם היהודי עבר טראומות רבות, אך נדמה כי לעיתים קרובות הלקח שהחברה בישראל בוחרת ללמוד מעברה הקשה הוא חלקי, פרטיקולארי, ואינו תואם את דרכה של תורה. במקום ליטול על עצמנו את הדאגה לכל חלש וסובל באשר הוא, נקודת המבט המצויה בישראל מתמקדת לעיתים קרובות בראיית עצמנו כקהילה נרדפת וכקורבן. כפועל יוצא אנו מחזיקים בדעה כי 'עלינו להיות חזקים', 'אין לנו אלא לסמוך על כוחנו' ומבטיחים אנו כי 'שנית מצדה לא תיפול'. דרכה של תורה בהתייחסה לטראומה לאומית מתבטא בפסוק "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם; וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ, אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה".

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי 'נתיבות שלום'

 

 

אדם המעלָה אינו שמח בנפול אויבו, משום שהשמחה (הזו) רע בעיני ה', הלא הרע בעיני ה' צריך לשנאתו, ולכך לא נזכר בפסח, חג-המצות - כי בו עשה ה' שפטים, רק [מוזכר] כי הוציא ה' את בני-ישראל ממצרים. אבל על מפלת האויבים אין חג ויום-טוב לישראל.

('משך חכמה')

 

ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

(רמב"ם, מתנות עניים י, א)

 

"כי לא יהיה בך אביון" - "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ": הבטחה? תביעה?

בשמיטת כספים נאמר: "כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ.." ובמצות צדקה, בקשר ל"א תקפוץ את ידך...פתוח תפתח את ידך", נאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".

הסתירה בין שני פסוקים אלו היא מדומה. את "לא יהיה בך אביון" אין להבין כהבטחה, אלא כדרישה המכוונת לאדם. מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו על-ידי קיום מצוות שמיטת כספים וכל הדינים האחרים שמשמעותם היא סוציאלית. בלעדי סידורים אלו, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים הפסוק האחר: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". האביון איננו מתבטל מעצמו, ז.א.: משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, ואף אין להטיל את ביטולו על ה"פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון", אלא ה' דורש ממנו שנדאג שלא יהיה אביון בקרב הארץ.

 (מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

 

כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם.

(דברים יב, לא)

אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

 (דברים יג, א)

 

הקב"ה חפץ חיים ואינו מעוניין בהקרבת חיי אדם

"לא תסף עליו" - כי אולי תוסיף דבר נמאס אצלו יתברך, כמו שיהיה אם תרצה להוסיף מיני עבודות לאל יתברך, שלפעמים תהיה העבודה הנוספת דבר נמאס אצלו יתברך כמו שרֵפת הבנים.

 (ספורנו דברים שם, שם)

 

כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" וכתיב לעיל בסמוך "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם", אבל במצוות דעלמא לא הזהיר הקב"ה שלא להוסיף כיד לעשות סייג וגדר לתורה.

 (חזקוני דברים ד, ב)

 

...אין די שתימנע מלעבוד את אלוהיהם בדרכים אלה, אלא יהיה זה פשע אם תפנה עבודות אלה לאל היחיד, שהוא אלוהיך. שכן משמעות עבודת אלוהיהם היא הניגוד הגמור למה שרצוי לאלוהיך, כדרך שאלוהיך הוא השלילה הגמורה של אלוהיהם. אלוהיך הוא אלוהי החיים ואלוהי הבליהם הם אלוהי המוות. אלוהי הבליהם מתענגים על ההשמדה ורצון אלוהיך הוא ההתעלות וחידוש החיים.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

הקשר בין "הרחבת הגבולות" והתאווה לבשר

"כי ירחיב ה אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" הורה שאין האדם הומה אחר התאות, כי אם מתוך הרחבה יתירה " ואין ארי נוהם כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך אמר "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסוה הבושה מעל פניך עד שתאמר בפה מלא אוכלה בשר ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה' יש, עליו מורא מלכות שמים ביותר כמו שנאמר "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך מורא מלכות שמים, אמנם כי ירחק ממך המקום גורם לך שרחוק ה מכליותיך, על-כן כל היום תתאוה תאוה, גם בוש לא תבוש מלומר אכלה בשר, הנני מתיר לך הדבר וזבחת מבקרך וגו כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאוה.

 (כלי יקר דברים פרק יב פסוק כ)

 

"עם קדוש" ו"עם סגולה": גורל, ייעוד או אתגר?!

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך": קדש את עצמך במותר לך דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם.

(סיפרי פרשת ראה פיסקא קד)

 

כתב הרמב"ם ז"ל: אע"ג שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהם לכתחילה, שתי משפחות מתגרות זו בזו תמיד או משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד או איש שהוא מרבה מריבה תמיד עם הכל והוא עז פנים ביותר, חוששין להם וראוי להתרחק מהם שאלו הן סימני פסלות. וכן כל הפוסל אחרים תמיד כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהם ממזרים, חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד, חוששין לו שמא גבעוני הוא שסימני ישראל עם קדוש ביישנין רחמנים וגומלי חסד.

(טור אבן העזר סימן ב)

 

"קדשים תהיו כי קדוש אני..." "והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלוהיכם…" אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו - בשגגה, ולפעמים גם בזדון - כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמקנה לו משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל - זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים... אנחנו נצטווינו להיות עם קדוש - ולא היינו עם קדוש.

 (מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 77-78)