אֶפֶס
כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן
כִּי
בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה
לְרִשְׁתָּהּ. (דברים טו, ד)
כִּי
לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ
עַל
כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר:
פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ
וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ. (שם, שם, יא)
אפס כי לא יהיה בך אביון - מוסב למה שיאמר להלן 'כי יהיה בך אביון', ומילת 'אפס'
כמו 'ואולם'... ועניין הכתובים כך: ממה שציויתיך שלא תגוש את רעך, ימשך שכבר יהיו
בקרבך עניים הצריכים להלוואה, ויקשה לך זה, כי הלא הבטיח אותך ה' לברך כל מעשה
ידיך, לכן אמר בפסוק זה, דע כי באמת כפי הכוונה הראשונה אין ראוי שיהיה בך אביון
כלל, כי לתכלית זה 'יברכך ה' בארץ..., אבל כל זה לא יהיה רק 'אם שמוע תשמע וכו' (פסוק ה) שאז תתקיים בך הברכה שברכך ה', ואז 'והעבטת גוים רבים וכו'' (פסוק ו'), אולם אם יארע באחד הזמנים שלא יעשו ישראל רצונו של מקום, ואז יהיה
בך אביון מאחד אחיך... הנני מצוך שלא תאמץ את לבבך (פסוק ז), אלא 'פתוח תפתח', ואם תשוב ותשאל איך בא הציווי הזה על הספק כי
אפשר שישראל ישמרו חוקי ה' כל הימים ואז לא יהיו בהם אביונים כלל, לכן הוסיף 'כי
לא יחדל אביון מקרב הארץ'... 'על כן אנכי מצוך' (פסוק יא), כלומר כבר גלוי וידוע לפני ה' שעתידין ישראל לחטוא לפניו, זה המשך
הכתובים על נכון, וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל...
אביון - השם הזה הונח על התאב ומתאווה לכל ואינו מוצא, ואין כן העני שעל
הרוב הוא מוצא מה שמבקש, והנה אי אפשר לעולם בלי עניים, אף אם יהיו כולם צדיקים,
כי בזה תחסר מצות הצדקה וההענקה, וההלוואה וכיצא, אבל בכאן הבטיח שלא יהיה בך
אביון, 'אם שמוע תשמע וכו'. וכבר אפשר שיהיו בארץ ישראל עשירים ועניים, אבל ימצאו
העניים די צרכם, ויסתפקו בו ולא יהיו אביונים.
(רבי יצחק שמואל רג'יו טו, ד)
...המקבלים עליהם עול תורה ומצוות אינם רשאים לפטור עצמם
ולהסיר מעליהם חובות אלה ולגוללם על הפותח ידיו ומשביע לכל חי רצון, אלא משימה
גדולה מוטלת עלינו להתאמץ ולחתור תמיד לקראת מציאות, בה לא יימצאו אביונים ועניים
בקרב הארץ והעולם.
(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 836)
הדברים
מוקדשים
לזכר סבתי עדה בת נפתלי הרץ ובלומה ז"ל
שהלכה לעולמה בד' באב תשס"ו
"רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים"
דבורה גריינימן
צמד המילים "דם" ו"שפך"
מופיע בכל חמשת ספרי התורה. הופעתו הראשונה בספר בראשית (ט, ד-ז):
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ
דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה
אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם.1
הופעתו האחרונה בספרי
התורה הוא בפי זקני העיר הקרובה למקום מציאת חלל בשדה, בפרשת שופטים (דברים כא, ז): "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא
ראו". בתווך, מופיעה שפיכת הדמים בשני הקשרים נוספים: בויקרא פרק ד', בשפיכת
דם קורבן החטאת על יסוד מזבח העולה; ובס' במדבר ובס' דברים בהקשר של ערי המקלט:
"ולא ישפך דם נקי [של ההורג בבלי דעת] בקרב ארצך" (דברים יט, י). ודוק: המילה "שפך" מופיעה בספרי
התורה כמעט אך ורק בהקשר של שפיכת דמים - של אדם או של בהמה - אם כי ברור מההקשרים
שבהם היא מופיעה, ומהשימושים שלה בספרי מקרא אחרים, שאין היא מתייחסת רק לשפיכת
דם.
בפרשתנו, מופיעה מוטיב שפיכת הדמים בהקשר של
זבח בהמות שלא לצורך קורבן, אלא לצורך הנאת האדם באכילתן:
רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ
תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל
הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. (יב, טו-טז)
ושוב:
כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ
אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ
לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם
אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ
אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת
נַפְשֶׁךָ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ. רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי
הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל
הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ
אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. (יב, כ-כה)
כפי שמציין החוקר יעקב
מילגרום בערך "דם" ב"אנציקלופדיה יודאיקה", איסור זה מיוחד
הוא לעם ישראל; שלא כמו הקורבנות עצמם, הוא אינו מצוי בין עמי אזור המזרח הקדום.
טעמים אחדים ניתנו לאיסור אכילת הדם. הרמב"ם מציין טעמים רפואיים (מורה
נבוכים, ג, מח). מפרשים אחרים
מצביעים על קשר בין אכילת דם לבין פולחן מאגי או עבודה זרה.2
הרש"ר הירש בפירושו לבראשית ט, ד מתייחס לפרשתנו בדיונו בטעם האיסור:
הדם כשמו כן ההוא,
אב-טיפוס לגוף (הן זו עיקר משמעות "דם": דמות, סמל, נציג); באמצעות הדם
משפיעה הנפש על הגוף, ומשום כך "בנפש יכפר" - לא בזכות עצמו, אלא בזכות
הנפש המיוצגת על ידו. רק במשנה תורה מצאנו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,
כג והלאה); שם הזהיר הכתוב על
אכילת הדם... "כי הדם הוא הנפש"; למען נזכור ונשים אל לבנו, אנחנו
ובנינו אחרינו, שאכילת הדם מגרה באדם תאוות ונטיות בהמיות.
סמוך לדברים אלה,
מדגיש הרב הירש שאין מקום להשוות בין הנפש - הרוח החיה - לבין הדם החומרי; אלא הדם
הוא "נציג גשמי של הנפש" בכך שהוא האמצעי לשליטת הנפש בגוף. לפיכך, אין
איסור אכילת דם חל על בני אדם באופן כללי, כי ככלל "גוף הבהמה יכול להפוך
לגוף אדם" (כפי שקורה באכילת בשר). איסור זה חל באופן מיוחד על בני ישראל - מחד
גיסא, בגלל תפקידו המכפר של הדם השפוך (או הזרוק או המותז) על המזבח, ומאידך גיסא
כדי להרחיק את בני ישראל מנטיות בהמיות.
בפרשתנו, בפירושו למילים "על הארץ תשפכנו
כמים," מוסיף הרב הירש:
כל דם שלא נועד לבוא
אל המזבח - דם שנפשך "על הארץ" - נידון כמים והוא מכשיר זרעים כמים.
דברים אלה הינם בהמשך לדבריו בפירושו לויקרא
יז, יג ("ושפך את דמו וכסהו עפר"):
אלא משנשתחרר [הדם]
מגוף בעלי החיים, הוא יכול לקבל תפקיד רק בתחום עולם הצומח: מקומו בעפר המגדל
צמחים.
נראה לי, שכיוון
שהרש"ר הירש היה בעצמו קשוב לתגליות המדעיות של זמנו ואף שרבב אותן, כפי
שניתן לראות בדיונו בתפקיד הדם בגוף, בתוך פירושיו, לא נחטא לו אם נצביע על קשרים
בין דבריו לבין המציאות של תקופתנו. הירש טורח להבחין אבחנה חדה בין נפש האדם,
שמקורה כדבריו ברוח ה', לבין נפש הבהמה, שמקורה באדמה. דווקא בגלל זה, הזהירות
המרבית הנהוגה בדמו של בעל החיים היא הערובה לשמירת הרוחניות של האדם; ובנוסף,
מצביע הירש על התפקיד האקולוגי שמקבל הדם השפוך באדמה, משם הוא חוזר למחזור החיים.
אמנם גם השחיטה של
ימינו אמורה לערוב לערכים אלה, אולם המציאות המודרנית מרחיקה אותנו (הן אוכלי הבשר
ואף הצמחונים כמוני) מהם, בכך שגידולם ושחיטתם של בעלי החיים המיועדים לאכילה
מתבצעים רחוק מעינינו. האם מי שקונה בשר מתאי ההקפאה בסופרמרקט שומר על תודעה לגבי
התהליכים המתועשים שעומדים מאחורי החבילה בעטיפת הצלופן - תהליכי עיבוד המתעלמים
מנפש הבהמה ומתפקידה האקולוגי, ואף מנפשות בני האדם הבאים איתה במגע תוך כדי
עבודתם? סיפורים כמו זה שהתגלה לאחרונה במפעל לשחיטה ואריזה של בשר כשר בעיירה
פוסטוויל במדינת איווה בארה"ב מראים עד כמה נשארים דברים אלה רחוקים מהעין
ומהלב.
ומה עם הקשר הרמוז
בניסוחים הנקוטים בדברי התורה בין שפיכת דם הבהמה לבין שפיכת דם האדם? וראו בעניין
זה במיוחד ספר ויקרא (יז, ג-ד):
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ
לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי
מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא
מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
גם את שפיכת הדם
האנושי אנחנו מנסים להרחיק מהעין - לעתים אפילו של הלוחמים שלנו - כאשר היא מתבצעת
על ידי הפצצה מרחוק, ממטוסים, מטילים ומתותחים ארוכי טווח, כך שניתן אף להתעלם
מתופעות כגון השימוש בפצצות מצרר באזורים מאוכלסים. השימוש באמצעים אלה, שיש להם
תפקיד חשוב בשמירה על חיי החיילים שלנו, דורש מאתנו אף הוא ערנות לשפיכות הדמים המתרחשת
רחוק מהעין ויכולה בנקל להיעלם מהלב. דווקא אנחנו, שומרי איסור, חייבים להיזהר
בשפיכת דם נקי בקרב ארצנו.
1. נ.ב.: צירוף הפסוקים עם הפסוק הבא אחריהם: "ואתם פרו
ורבו שרצו בארץ ורבו בה" מהווה הופעה ראשונה של המוטו: Make love
not war.
2. ראו הערך "דם" באנציקלופדיה ההלכתית רפואית בעריכת
פרופ' אברהם שטינברג.
דבורה
גריינימן עורכת את כתב העת "נשים" ללימודי האישה והמגדר ביהדות. היא
ורכת באקדמיה הלאומית למדעים ועוסקת בתרגום ובכתיבה.
הקשר בין "הרחבת הגבולות" , הרחקת
"המקום" והתאווה לבשר
"כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר" - הורה שאין האדם הומה אחר התאוות, כי אם מתוך הרחבה יתירה
"ואין ארי נוהם, כי אם מתוך קופה של בשר" (ברכות לב), לכך
אמר: "כי ירחיב ה' את גבולך" וזה יביאך לידי הסרת מסווה הבושה מעל פניך,
עד שתאמר בפה מלא "אוכלה בשר" ודומה זה קצת לפריקת עול מלכות שמים
ולחקור איזהו מקומן של זבחים והסבה לכל זה הוא "כי ירחק ממך המקום" אשר יבחר
ה' כי כל הקרב הקרב ביותר אל מקדש ה', יש עליו מורא מלכות שמים ביותר, כמו שנאמר
"ומקדשי תיראו" (ויקרא יט
כט) רצונו לומר מן המקדש נמשך שיהיה עליך
מורא מלכות שמים, אמנם "כי ירחק ממך המקום" גורם לך שרחוק ה' מכליותיך, על-כן
כל היום תתאווה תאווה, גם בוש לא תבוש מלומר 'אֹכלה בשר', הנני מתיר לך הדבר וזבחת
מבקרך... כאשר צויתיך, לא בכל עת כי אם לפרקים בעת התגברות התאווה.
(כלי
יקר דברים יב, כ)
למה לא הגדירה התורה
את מקום המקדש?
...אין ספק לדעתי כי אותו המקום אשר קידש אברהם אבינו בחזון היה ידוע אצל משה
רבנו ואצל רבים, כי אברהם כבר ציווה אותם שיהא זה בית עבודה (כמו שבאר המתרגם
ואמר: ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא - אונקלוס), אבל מדוע לא הזכירו בפירוש
בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו ונאמר "אשר יבחר ה'" יש בכך לדעתי שלוש
חוכמות (סיבות):
האחת: כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה
מטרת התורה מכל העולם.
והשנית: שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם.
והשלישית, והיא היותר חשובה: כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו,
ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה, ולפיכך בא הציווי שלא יבנה
בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות.
(מורה
נבוכים לרמב"ם ג, מה)
...ואמנם, כידוע רק לאחר הקמת המלוכה בישראל, וכיבוש ירושלים מידי היבוסי בידי
דויד המלך, החליט הוא לפי שיקול דעתו לקובעה כמקום הנבחר, ולהורות לבנות בה את בית
המקדש.
מה שהכריע במקרה זה היה צו המלך, ואילו נאמר היה בתורה מלכתחילה כי המקדש
ייבנה בחלקו של שבט מסוים, עלול היה הדבר להביא מן הסתם לידי מריבות ושפיכות דמים
בגלל קינאת השבטים, ולפיכך נמנעה התורה מלקבוע ולפרש מי יהיה אותו השבט שהמקדש
ייבנה בנחלתו.
(י.ליבוביץ:
שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 829-828)
ואכן , מלחמות דת
מסוכנות ועקובות מדם
'ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה" - על מה היו מדיינים?
אמרו: בואו ונחלוק את העולם - אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, אמר האחד
שאתה עומד עליה שלי היא , והשני אמר מה שאתה לובש, זה אמר: חלוץ, וזה אמר: פרח,
מתוך כך: 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר:
שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהן נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר
בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, שנאמר: "ויהי בהיותם
בשדה, ואין שדה אלא בית המקדש, כפי שנאמר (מיכה
ג) "ציון שדה תחרש", ומתוך כך
(בראשית ד) "ויקם קין אל הבל אחיו וגו'"...
(בראשית
רבה פרשה כב)