וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר... לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

(במדבר פרק כז , א-ג)

 

 

"ותקרבנה בנות צלפחד": אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם " ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'" והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) "וישובו וילינו עליו את כל העדה" ועליהם נגזרה גזירה שאמרו "לא נוכל לעלות" אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

 (במדבר רבה פרשה כא)

 

שם (במ"ר פכ"א י') ותקרבנה בנות צלפחד (במדבר כז א). אותו הדור היו הנשים גודרות וכו'. בא לתרץ ותקרבנ"ה, דלא הוה ליה למימר רק ויאמר"ו בנות צלפחד ואמר ותקרבנ"ה. רצ"ל הנשים הקריבו מה שהאנשים ריחקו, היינו ארץ ישראל שהאנשים ריחקו והנשים חיבבו אותה והקריבו.

 (ספר אגרא דכלה (דפ"י) - דף רפה/א)

 

...מאמר אגדי זה מספר על מה שהיה בעבר הרחוק, אולם אין זה מן הנמנע שדבר זה יהיה בכל הדורות, ואנו עדים לכך שבמקרים רבים הגברים מקלקלים והנשים מתקנות.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 731)

 

 

פנחס והתקווה לברית של שלום

חנוך בן פזי

ברכת שלום ושמחה לבתנו גַיִל אילה

 עם הגיעה למצוות

לכתוב על נושא השלום בפרשת פנחס זהו אתגר לא קל, שהרי פרשה זו נפתחת בדברי השבח לפנחס בן אלעזר על אודות מעשה הקנאות אשר עשה, וממשיכה בציווי למשה לקראת מלחמת מדיין: "צרור את המדיינים והכיתם אותם". פנחס יהיה מעתה למודל המרכזי של הקנאות בעבור קנאי כל הדורות כולם. כאן זוכה הוא לאות, לברכתו של הקדוש ברוך הוא, ל"ברית כהונת עולם". וההפתעה הממתינה ללומד התורה היא המתנה המוענקת לפנחס על מעשה הקנאות, "ברית שלום". האם אפשר לראות בכך "אות גבורה" מסוג חדש-ישן הניתן לאנשי המלחמה על מעשים נועזים? אם כן, נצטרך ללמוד כי אות הברית הניתן "מפי הגבורה", לא בא לעודד להמשיך באותם מעשי הגבורה, אלא להֵפך, כהבטחה וכברכה להימנע מהם בעתיד.

אך האם יש דרך לקיים ולממש את ברית השלום? הפרשות הבאות מחייבות אותנו להרהר על כך, ולוותר על הנאיביות, ולחשוב אודות הצידוקים השונים למלחמה: מלחמה למען האומה, מלחמה למען האדמה, או מלחמת ה'. הפרשות הבאות גם יביאו אותנו לחשוב על השאלה, האם אפשר בכלל לצאת בטוב ובשלום ממלחמה? האם יש דרכים למנוע את המלחמה הבאה? ואם כן, האם נוכל למנוע את המלחמה שאחרי המלחמה הבאה?

בעקבות מלחמת העולם הראשונה שאלו רבים את עצמם, האם מלחמות הן הכרח אנושי? האם "לנצח תאכל חרב"? האם נגזר עלינו כאנושות לחיות את ההיסטוריה ותהליכי הקדמה רק כנקודות מעבר שבין מלחמה למלחמה? הוגים ואמנים ביקשו להרהר על יסודותיה של המלחמה והמלחמתיות, ועל האפשרות האנושית לבטלן. אולי אחד מן המפורסמים שבהם, היה פרנץ רוזנצוייג, שאת ספרו "כוכב הגאולה", כתב בהיותו בחזית הבלקן בזמן המלחמה. רוזנצוייג שפתח במילים "מן המוות, מאימת המוות", כלל בספרו גם כתב ביקורת חריף, כלפי אותן אומות ואותם עמים שמגדירים את זהותם העצמית, בברית מוות שהם כורתים עם האדמה.

עשר שנים מאוחר יותר, שולח אלברט איינשטיין מכתב פומבי לזיגמונד פרויד, ובו הוא שואל: "האם יש דרך לשחרר את בני האדם מפורענות המלחמה?" לכאורה, הפתרון גלוי ופשוט, שהרי יודעים אנו להקים רשויות ומוסדות לבירור ולשיפוט בסכסוכים, ויכולים אנו להקים מוסדות בינלאומיים לשיפוט במקום מלחמה. אך, האם נצליח להשכיל ולכוון את התפתחותם של בני האדם כך שיהיו עמידים יותר בפני פסיכוזות של שנאה? תשובתו הארוכה והמלומדת של פרויד לא מאחרת לבוא: "ההסתכלות בדברי ימי האנושות מגלה סדרה בלתי פוסקת של סכסוכים". הניסיון להתגבר על המלחמות הקטנות המרובות, הביא למלחמות גדולות, שהיקף ההרס שלהן גדל בהתאמה. כנראה שלאחר כל הפקפוקים וההתלבטויות, לא תהיה לנו ברירה אלא להכיר גם בסוג נוסף של יצריות, יצרים של הרס ומוות. "אין כאן, כפי שאתה רואה, אלא השגבה עיונית של הניגוד הנודע מאז ומקדם שבין אהבה לשנאה, ניגוד שאפשר יש בו כעין זיקה קמאית לקוטביות של כוח המשיכה וכוח ההדיפה, זו הממלאת תפקיד בתחומך שלך". האם חשב פרויד על סמיכות הפרשיות שבין בלק ופנחס, כאשר כתב על הזיקה והניגוד שבין שני היצרים, המביא בסופו של דבר למלחמות? האם אפשר לראות בכך פרשנות פסיכולוגית ל"ברית השלום" המוענקת כתגובה למעשה הקנאות?

על כגון דא אמר ישעיהו ליבוביץ, בשמו של אדוארד גיבון, ההיסטוריון האנגלי, שההיסטוריה האנושית, היא "דברי הימים של הפשעים, הטירופים והאסונות של המין האנושי". אך הוסיף ליבוביץ, כי אף שגיבון אמר אמת, הוא לא אמר את כל האמת, משום שההיסטוריה היא גם "דברי הימים של מאבקי אדם נגד הפשעים, נגד הטירופים ונגד האסונות". הטירופים והיצרים המלחמתיים "מקורם בטבע העולם ובטבע האדם עצמו; ולפיכך המאבק נגדם מחייב מאמץ עצום של האדם - הפרט והקולקטיב - להתגבר על טבע זה; לשון אחר - זהו מאבק האדם עם עצמו" (ליבוביץ, אמונה, היסטוריה וערכים, עמ' 165).

אולי אפשר להציע אופק אחר של מחשבה, פוליטי-משיחי, שבא לידי ביטוי במילים ידועות של הרב קוק, שאף הן נכתבו בזמן אותה המלחמה העולמית: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי" (הרב קוק, אורות, עמ' יד). עם ישראל יצא מן ההיסטוריה האנושית, משום שזו המוכרת לנו, מתנהלת כהיסטוריה של מלחמות ודם, כספר תולדות השחיתות והרשע. על כן, השאיר את התקווה לעידן אחר, לזמנים שבהם יוכל לשוב כעם אל ההיסטוריה. "אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה". וברוח זו פירש הרב צבי טאו דברים אלו בטענה, כי מגמתו של עם ישראל איננה המלחמה, אלא ניהול מאבק ארוך ומתמשך כנגד עצם האפשרות של מלחמה. מרבית המלחמות בעולם הן תוצאה של "מדות רעות, חוליים וקצפונות" שנצברו בקרב בני האדם. המלחמתיות והמלחמה מאפשרות לבני האדם להביא לידי ביטוי את היצרים האפלים שלהם "רבות הדמים וגדולות האכזריות". ובתוך התמונה האנושית הזו, לעם ישראל יש תפקיד היסטורי רב חשיבות: "מלחמה אחת ארוכה וקשה, מנהלים אנו כנגד המלחמה עצמה, כנגד הטומאה והרשעות המשפילות את האנושות לאחוז בחרב ולשפוך דמים. מלחמותינו באות לטהר את העולם ולשחרר אותו מהכרח המלחמה" (הרב טאו, אוזר ישראל בגבורה, ד, י"ג). ואולי באותה הרוח קרא הרב הנזיר את הקריאה הנרגשת "לא תרצח", כולל לא 'רצח המוני', שהרי אין המלחמה אלא "רצח האדם בהמון". הוא ביקש לפנות לכולם: "לעמים, להמוני העם ובחיריהם, במאמרים, ובספרים, לעורר תנועת השלום, בהתנגדות מוחלטת לרציחה המונית, המלחמה. וגם למנהיגי העמים, השרים והיועצים בבתי המחוקקים, לחוקק חק 'לא תרצח'... לאיסור המלחמה, ולא לאסור מלחמה" (הרב דוד הכהן, מגילת מלחמה ושלום).

אך השאלה הגדולה מכל, איך עושים זאת? ובאופן תיאולוגי, כיצד עם ישראל משחרר את עצמו מן הצורך היצרי במלחמות? וכיצד יוכל ללמד את האנושות את "תורת השלום" הזו? ואנו הלומדים פרשה זו, תחת הרושם העז של ההיסטוריה של המאה העשרים, הקמת ישראל, מלחמותיה ומעשי הקנאות שפגשה, שואלים את עצמנו שוב, האם אפשר? כיצד אפשר?

הקריאה בתורה בפרשת פנחס, מחזירה אותנו לאחת מן האופציות המרתקות יותר שהתעוררה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסיון ל"טיפול בהלם". כך למשל, מפרסם ארנסט פרידריך אלבום תמונות תחת הכותרת "מלחמה נגד המלחמה!". האלבום כלל כמאה ושמונים תצלומים שנלקחו בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואשר נשתמרו בארכיונים צבאיים ורפואיים. הצילומים באלבום נועדו לריפוי בהלם, כאשר המסע שעבר הקורא או המעיין באלבום הוביל אותו דרך מראות של הרס, והשפלה, תמונות של טירות שנחרבו וכפרים שנמחקו, עד לעבר בתי העלמין הצבאיים. מיותר לומר שהספר זכה לגינויים מטעם ממשלות וארגונים חברתיים שונים. התקווה הגדולה הייתה שהזעזוע העמוק שהותירה מלחמת העולם הראשונה בקרב רבים, תהפוך אותה למלחמה האחרונה, או "למלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". כן, אנו בוגרי המאה העשרים, כבר יודעים שזה לא מה שקרה בפועל.

כביכול שואלת פרשת פנחס את פרשת בלק: כיצד הפכו הברכות הנפלאות ביותר שזכה עם ישראל לתקופת השפל הנוראה ביותר של קיומו במדבר? האם אפשר להתחקות אחר כוונתו האמיתית של פנחס? מה שעמד על הפרק במעשה פנחס היה מעשה הקנאות, ומה שעומד לדיון בלימוד פרשת פנחס, זו התקווה של "מצווה הבאה בעבירה". הייתכן והייתה זו תקווה נלווית למעשה הקנאות ההירואי? התקווה כי די יהיה במעשה קיצוני אחד, מעשה מזעזע גלוי וברור, בכדי לשנות את התרבות האנושית. אלא, שמלמדת אותנו הפרשה, כי אחרי המעשה הזה, באה המלחמה האחת, ואחריה המלחמה האחרת, וכי אין בכוחו של מעשה הקנאות כשלעצמו לבשר את בשורת הגאולה. ואם הוסיפו חכמים ולימדונו כי פנחס הוא אליהו, הרי שגילו לנו, שהמעשה החד פעמי יהפוך למעשה רב פעמי. ואולי, עד שיבוא אליהו ויפתור גם את הקושיה הזו. מה שהיה אמור להיות אירוע הירואי חד-פעמי ונשאר כפצע, ואולי אף כפצע פתוח. קנאתו של פנחס, תמשיך הלאה לציווי למשה לצרור את המדיינים, ואזי, להיאסף אל עמיו. המלחמה שתתחיל בפרשה זו, תכה בכל עוז בפרשות הקרובות, ותעמיד את עם ישראל בפני השאלות של המלחמה ובפני השאלות של תוצאות המלחמה.

כשנה לפני מלחמת העולם השנייה כתבה וירג'יניה וולף את ספרה "שלוש גיניאות", ושאלה, האם ניתן למנוע מלחמות? הספר נפתח בתגובה למכתב שקיבלה מפרקליט בריטי נכבד, ומבהיר בלשונה, כי תהום עמוקה פעורה ביניהם בשאלת המלחמות, שכן הוא גבר והיא אישה. לגברים יש חיבה מסוימת למלחמתיות מפני שהם חשים תהילה וסיפוק מן המלחמתיות. ורובן של הנשים, היא אומרת, אינן שותפות לתחושות אלו.

ובהרהור זה נבקש לסיים, ייתכן וזהו גם ההסבר למיקומה של פרשת בנות צלפחד בפרשה זו. משום שפרשתנו כוללת בתוכה, גם את האופציה האלטרנטיבית שמתחילה את דרכה בצעדים מהוססים, האופציה הנשית. האופציה של מחלה, נעה, חגלה מלכה ותרצה בנות צלפחד, שמרשות לעצמן לערער על "המובן מאליו", לשאול על הסדר "הטבעי" כביכול, שהוא הסדר הגברי. ומעלות את האפשרות לפנות מחדש אל הקב"ה ולבקש תיקון, ואולי אפילו 'תיקון עולם'.

דר' חנוך בן פזי מלמד באוניברסיטת בר אילן ובסמינר הקיבוצים.

 

 

הקנאות היא דבר מורכב והקנאי זקוק לברכת ה' שתשמור עליו

כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן". תני:  שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"

(תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין פרק ט, הלכה ז)

 

דכיון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן מי יודע אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחוייב מיתה מצד הדין ממש...

("תורה תמימה" לרבי ברוך אפשטיין)

 

 

מנהיגות מכילה, מוסרית ומובילה

יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

(במדבר כז)

 

אלהי הרוחות - למה נאמר אמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י במדבר כז , טז)

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.

(במדבר כז, יח)

 

אשר רוח בו - כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

(רש"י במדבר כז יח)

 

אשר יצא לפניהם - לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) 'אל תירא אותו'. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו''. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) 'כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש'...

ואשר יביאם - ...דבר אחר 'ואשר יביאם' - שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ.

(רש"י במדבר כז , יז)

 

 

הקרבנות - שחיטת "פרות קדושות" במסגרת המאבק נגד עבודת אלילים

אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.

 (במדבר כח, -ד)

 

כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: 'הן נזבח את תועבת מצרים' (שמות ח', 22) ונאמר: 'כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן' (בראשית מ"ו, 34). כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השֵדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עִזִּים. לכן קראו לשדים שֹעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשֹעירים [אשר הם זֹנים אחריהם]' (ויקרא י"ז, 7). לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.
כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (שם, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני.

(מורה נבוכים ג, מו - בתרגום מיכאל שוורץ)

 

'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' - ...לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'' וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

(עולת ראי"ה עמ' רצב)