וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ.

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ

בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

(בראשית ז, י-יב)

כִּי בָם יָדִין עַמִּים יִתֶּן אֹכֶל לְמַכְבִּיר. (איוב לו ,לא)

 

 

התנהגות החברה האנושית קובעת את מהותם של הגשמים

'ויהי הגשם על הארץ' - ולהלן הוא אומר (פסוק יז) 'ויהי המבול' - אלא כשהורידן, הורידן ברחמים,

שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול.

(רש"י בראשית ז, יב)

 

כי בם - כי המים הבאים מאוצר השמים אשר בהם היה דן את אנשי דור המבול, במים ההם עצמן יתן אוכל עד להרבות, ועושה שני הפכים בנושא אחד פעם שלחם למחות את כל היקום ופעם יתהפכו לגשמי ברכה עוד יותר ממי המטר הבא בטבע.

(מצודת דוד איוב לו , לא(

 

אמרו: אפילו שנים כשני אליהו וגשמים יורדין בערבי שבתות אינו אלא סימן קללה הא מה אני מקיים ונתתי גשמיכם בעתם? בלילי רביעיות; מעשה בימי הורדוס שהיו הגשמים יורדין בלילות, בשחרית נשבה הרוח וזרחה החמה ונתנגבה הארץ והפועלין יוצאין ועושין מלאכתן ויודעין שמעשיהם לשם שמים.

'ונתתי גשמיכם בעתם' - בלילי שבתות; אמרו: מעשה בימי שמעון בן שטח היו גשמים יורדין מלילי שבת ללילי שבת, עד שנעשו חיטין ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם חכמים והניחו דוגמא לדורות להודיע כמה חטא גורם.

(ילקוט שמעוני בחוקותי רמז תרעא)

 

 

כי יצר לב האדם רק רע כל היום':

 התגובה הפוסט-טראומתית של ה'

יופ מאיירס

בהתחלה הכל היה נראה מבטיח. הניסוי הצליח מעבר למצופה. תוך פחות משבוע נברא עולם ומלואו. נכון, לא הייתה וועדת 'רעים' כדי להעריך את טיב ומשמעות התוצאות. ונכון גם - כמו שאחר כך היו אומרים הבדחנים - שהניסוי לא פורסם באף כתב-עת יוקרתי בתחום , אך לעין כל היה ברור-כפי שעורך הניסוי בעצמו העיד - שמה שנוצר היה 'טוב מאד'. וכתר הניסוי, קרי האדם, אפילו הוכתר בתואר: צלם אלוקים. תקוות גדולות תלו באדם.

אך די מהר התגלו פגמי הניסוי: שקרים, רמאות, רצח, אלימות, זנות, אונס, הן רק היו חלק מתופעות הלוואי המזיקות. כמו שקורה בניסויים רבים, התוצאות המידיות תאמו את ציפיות הנסיין, אך בבדיקת מעקב נראו סדקים רציניים. כשתוצאות הניסוי התחילו לסתור את המטרות ששם לעצמו עורך הניסוי, הוא החליט לשים קץ לכל.

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית ו)

לכאורה הניסוי נכשל. האדם - 'צלם אלוקים', מתגלה כאכזבה מרה.

כמי שעומד מול אובדן, אלוקים עצוב גם הוא. זה לא שהאדם אך רע מטבעו. כי הרי אלוקים ברא אותו 'טוב' ו-בתור 'צלם אלוקים', כלומר, עם חופש מוחלט לפעול כרצונו, בדומה לאלוקים שיכול לפעול כראות עיניו. האדם נברא 'טוב מאד', זאת אומרת עם היכולת לטוב מאד, וממילא גם עם היכולת לרע מאד.

אלוקים נתן לו הברירה. הניסוי בא לבדוק איך האדם יפעל. אם אלוקים היה יודע את התוצאות מראש, הניסוי היה מיותר. אך הגולם קם על יוצרו ומשתמש ב 'יצר לב מחשבותיו' (לפי הרב שמשון רפאל הירש הם האידיאלים = ideios = הרעיונות המנחים אותו) כדי לגרום אך רע, בלי טוב.

בהווה שולטת 'רעת אדם רבה' ובאשר לעתיד, שואף האדם 'רק לרע' . המסקנה: הרס האנושות (מלבד נח שמצא חן בעיני ה'). נח מציל את כבודו של האדם. כשהוא, אחרי המבול, מביא קורבן תודה, חל מהפך בתפיסת הנסיין האלוקי:  

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. (בראשית פרק ח, כא)

המהפך הוא מפתיע ביותר ומעורר שאלות רבות. איך ייתכן שהנימוק למחיקת האנושות בפרק ו-'יצר מחשבות לבו רק רע כל' - הופך בפרק ח' - 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' - להיות הנימוק לא למחוק את האנושות (יותר)?

במשך הדורות ניתנו פירושים שונים למהפך זה, אך מכנה משותף אחד בולט בחלק ניכר מהם: למרות הסכנה של הפיכת תכונות האלוקים לתכונות האדם, רוב המפרשים מעיזים להציע שאלוקים באמת שינה את דעתו או יותר נכון את זווית הראייה שלו. האם זה נועז מדי להניח שאלוקים 'בהלם' ממה שקרה? רק אחרי שהוא חווה 'על בשרו' כביכול את השואה שהוא בעצמו חולל ורואה במו עיניו את ההרס, מתעוררת אצלו המוטיבציה והמוכנות הנפשית לחשוב אחרת על האדם שבטבעו לא השתנה ולא ישתנה. המפרשים מסבירים שעכשיו, ורק עכשיו, אלוקים מלמד זכות על האדם ושינוי תפיסתו מאפשרת לו להישבע שלא יביא עוד הרס על פני האדמה. וזו לשון רמב"ן:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו - מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה, ואם כן אין להכות את כל חי... וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו (ב"ר לד יב) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע. או יאמר כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו. (רמב"ן בראשית פרק ח)

אלוקים מוכן לקחת אחריות על כך שהוא יצר את האדם 'רע' - כפי שמייסד הפסיכואנאליזה , זיגמונד פרויד יטען הרבה אחרי רמב"ן - ואז הרע הוא חלק מהביולוגיה של האדם. או: אין הרע קבוע ויציב באדם, שלא נולד עם הרע. אלא הרע היא פונקציה של 'נעורים' של מה שקורה לאדם בשלב זה או אחר בחיים. הרע היא תולדה של תרבות, חינוך, תהליכי למידה למיניהם (כפי שהביהביורסטים יטענו). בשני המקרים יש מקום לדון את האדם לכף זכות.

אם אלוקים יכול לשנות את דעתו ('להנחם על הרעה') מובן שהאדם, שנברא בצלם, יכול לשנות את הפרספקטיבה שלו. לאלוקים הייתה תוכנית מראש , הוא בודק את תוכניתו דרך ניסוי וטעייה, וכאשר נוכח לדעת את התוצאות ההרסניות של ניסויו, הוא מוכן לבדוק את עצמו מחדש ולשנות את דעתו ביחס למציאות שלא השתנתה. וכאשר אלוקים משנה את דעתו ביחס למציאות, התייחסותו למציאות גם כן משתנה, ובעקבות כך גם המציאות עצמה!

אלוקים משנה את זווית הראייה שלו וכך הוא גם קורא לנו להיות גמישים ולבדוק מחדש הנחות מושרשות בכל מיני תחומים. גם אם המציאות לא משתנה, אנחנו יכולים לשנות את תפיסתנו ביחס למציאות.

גם אם נבין שה' שינה את תפיסתו לגבי ה 'רע' באדם, עדיין נשאלת השאלה איך להבין את ההנמקה לאי-חיסול מחדש של היקום. מה טיב הזכות שה' לומד על האדם המאופיין על ידי 'יצר לב רע' ? מה נאמר? שה' לא יוסיף עוד לקלל את האדמה ... כי יצר לב האדם רע מנעוריו? 

ראינו את פירוש הרמב"ן שהמלה 'כי' מתייחס לכך שהאדם רע ואין לבוא אליו בטענות שהוא עושה את מה שהוא, ביולוגית, מיועד לעשות. או שאין לבוא אליו בטענות כי משחר ילדותו, הוא הורגל לעשות את הרע.

אך קשה לקבל תפיסה דטרמיניסטית זו. היא נוגדת הרעיון שהאדם אחראי למעשיו ובלי אחראיות וחופש בחירה בין טוב לרע, האדם מאבד את ייחודיותו ואת 'הצלם אלוקים' שבו.

בין הפרשנים המודרניים בולט הרב שמשון רפאל הירש בגישתו הייחודית, אשר בניגוד לרמב"ן מוצא תקווה בכך שיצר לב האדם רע מנעוריו.

לפני המבול, ה' מנמק את החלטתו למחות האדם בכך שיצר לבו 'רק רע כל היום'. עכשיו מדובר בכך שהוא 'רע מנעוריו'. הירש מקשר בין 'נעוריו' ו הפועל 'לנער' במובן של 'להשליך מעליך' (ראו למשל שופטים טז, ב) ובדומה לכך: נעורת = פסולת של פשתן.

צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם. רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם בדרך קבע... שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול ובשאיפתם לעצמאות ,,ינערו'' עול זה מעליהם. (שמשון רפאל הירש, פירוש על ספר בראשית. הוצאת מוסד יצחק ברויר. פרק ח, כא. עמוד קד.)

בהמשך לפירושו הארוך, הרש"ר הירש מסביר שהרע הוא רק רע לכאורה. העצמאות שהנוער רוכש בנעוריו, בשלב התפתחותי בו הוא מנער מעצמו את עול הקונפורמיזם לעולם המבוגרים, היא היא הערבות הטובה ביותר שבבגרותו הוא יעמוד על דעתו העצמאית, 'קשיות עורף' העוזרת לו להיות מחוסן מפני השפעות חיצוניות זרות לזהותו. במבט שטחי, 'הנעורים', התקופה של המרדנות, נראית רע. אך לאמיתו של דבר הרע בנעורים, המרדנות, השלכת עול, מבטיחה עמידה איתנה וזקיפות קומה מאוחר יותר.

כמו בדור של הרש"ר הירש, גם אנו מסתכלים מסביבינו ורואים לא פעם צעירים מתוכנו אשר- לכאורה - מתנערים ממה שלנו נראה כקודש הקדשים. בפירושו, הרש"ר הירש מלמד זכות על אותם צעירים: מה שנראה 'רע' כולל בתוכו טוב, שיבוא לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר של החיים. בל נדון צעירים על כך שהם מתנערים מהאלימות, שחיתות, זלזול בערכים חברתיים בסיסיים, אשר לעתים מאפיינים את עולם המבוגרים. התקווה לעתיד נמצאת דווקא בכך שהצעירים מעיזים להתנער מהסדר הקיים, כדי לגבש זהות חדשה משל עצמם.

אלוקים צדק שהפעם, אחרי המבול - ובניגוד לעבר - החליט לתת הזדמנות נוספת לדור חדש על אף שיצר לבו של דור זה - לכאורה - רע מנעוריו, ואולי דווקא בגלל זה.

יופ מאיירס הוא ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד וחבר קהלת ידידיה 

 

מגדל וראשו בשמים כמפעל המתעלם מבני אדם

שבע מעלות היו לו למגדל ממזרחו ושבע ממערבו.מעלים את הלבנים מכאן ויורדים מכאן. אם נפל אדם ומת, לא היו שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת, היו יושבים ובוכים ואומרים: אוי לנו, אימתי תעלה אחרת תחתיה.

(פרקי דרבי אליעזר,כ"ד )

 

מוסר שבטי עומד בניגוד למוסר מוחלט

אם יגמרו המגדל, יבואו למחשבה שניה למנוע בל כרחם האנשים שנבדלים מדעתם זו, וזהו דבר רצח ושוד המשחית את הישוב לגמרי, ולזה לא מועיל מה שכעת המה מתאחדים בדעה, וזה שצעק ירמיה הנביא (פרק ב) "מה תיטיבי דרכך לבקש אהבה... גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים, לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה" - פירוש שהו בימיו אגודות והיו מתפארים שהמה באהבה ושלום יותר מכל מבני אדם, ואמר הנביא כי לא כן, שהרי גם בכנפייך נמצאו דם נפשות נקיים, ולא משום איזה גניבה וכדומה, אלא משום שלא היו באגודתכם, נמצא באה אגודתכם לרציחה, ואין בזה שבח של שלום, אלא באופן שיהיו נזהרים גם מלעשות רעה עם מי שאינו באגודתכם.

 (העמק דבר והרחב דבר בראשית יא,ו)

 

שפה אחת? דברים אחדים?

...אמנם באמרם דבר זה ('נעשה לנו שם') ירד ה' לסוף דעתם, כי יהיה הכל בהפך ממה שחשבו ואדרבה ישנו עם אחד מפוזר ומפורד שאין לשום אחד עסק עם חברו, אז יהיו לעם אחד אבל אם יתקבצו כולם למקום אחד לברוח מן המלחמה של אומה באומה, אזי יפלו במלחמה גדולה מזו והיא מלחמה פנימית חרב איש ברעהו, כי כינוס לרשעים רע להם, ומאחר שאמרו "ונעשה לנו שם", אם כן כל אחד ירצה להשתרר על חברו ולהיות גבוה ממנו, כי זה מצוי בין הכיתות העושים כל מעשיהם למען ספר שמם, על כן טוב לפזרם ולמונעם מבניין זה.

("כלי יקר" על בראשית,י"א,א)

 

...דומני, שגזרה זו (של פיזור דור הפלגה) לא היתה ענישה, אלא דווקא תיקון גדול לטובת האנושות. עיקר משמעותה של פרשת מגדל בבל אינה כלל בניסיון להקים את המגדל, אלא היא מתייחסת למה שנאמר לפני זה: שהיתה "כל הארץ" - האנושות המחודשת שלאחר המבול - "שפה אחת ודברים אחדים". לאחר כשלון הבניה קמו לשונות שונות וממילא גם דברים שונים. דומני שיסוד המשגה, או החטא, של דור הפלגה איננו בבניית העיר והמגדל, אלא במגמה לקיים באמצעים מלאכותיים אלה את המצב של "שפה אחת ודברים אחדים" - של ריכוזיות, שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטריות.

 (מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 14-15)