כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ,

עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כג, ה)

 

 

"...כי תפגע, כי תראה" - מחוץ לבית הדין, חובה עליך להציל אפילו את שור אויבך ואת חמור שונאך ולבוא לעזרתו... אף על פי שבעל השור כבר הסב לך נזק, חובה עליך למנוע נזק ממנו. כנגד זה, חמור רֹבץ תחת משאו - הרי אין זה אלא מקרה של שעת-דחק, ולגבי זה נאמר "שנאך", הווה אומר: בעל החמור אינו רוצה בטובתך וישמח אם יראה אותך במצב דומה, ואף בלבך עולה הרגשה כלשהי של שמחה לאיד - "וחדלת": אל לך לתת מקום בלבך להרגשה שכזאת... ויש להעיר עוד שבחובת הפריקה רואה ההלכה לא רק מצווה כלפי האדם המנוע מעשיית מלאכתו, אלא גם כלפי הבהמה הסובלת: "צער בעלי חיים דאורייתא". לאדם הא חייב לעזור רק "עמו": כשזה עצמו טורח בכל כוחו. אולם כדי למנוע צער מן הבהמה הוא חייב להגיש עזרה - אפילו בעל הבהמה יושב בטל, בניגוד לחוק, ומשאיר לו לבדו את כל העבודה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

כבוד הורים ומורים*

דבורה גריינימן

"מכה אביו ואמו מות יומת... ומקלל אביו ואמו מות יומת." (שמות כא: טו, יז)

המקום המובלט של מצוות כיבוד אב ואם בעשרת הדברות ובפרשת "קדושים" בס' ויקרא אינו מותיר מקום לספק שחובת כיבוד אב ואם נמצאת בראש מעייניה של החוקה המקראית. בפרשתנו, המהווה הרחבה נורמטיבית של המצוות הנמנות בעשרת הדברות, היא מופיעה בשלילה, באיסור הכאת ההורים וקיללתם, בתוך מקבץ קטן של חוקים אשר דין המפר אותם מוות. איסור זה נמנה עם האיסור ברצח ועם איסור השעבוד הבלתי חוקי - כלומר, עם האיסורים החמורים ביותר בחוק האזרחי.

לאור החשיבות העליונה המיוחסת לחיוב זה, מעניין לשים לב לכך שהוא אינו מבדיל בין האב והאם מבחינת הכבוד הראוי להם; רש"י אף מציין שהלשון הסתמית של המצווה בפרשתנו, "מקלל אביו ואמו", באה להדגיש שהחוק גם אינו מבדיל בין מחויבות הבנים וזו של הבנות כלפי הוריהם. בניסוח המצווה בס' ויקרא אף מקדימה הזכרת האם להזכרת האב. האם יש קשר בין עליונות הנורמה של כיבוד ההורים והשוויון בתחולתה?

יש בלשון החוק כפי שהוא נוסח בפרשתנו, "מקלל אביו ואמו מות יומת," כדי להאיר על משמעות מצוות הכיבוד. כפי שמטעים מי שנדרש לניתוח המושג "מקלל", החוקר ה.ח. בריכטו (The Problem of Curse in the Hebrew Bible, Philadelphia 1963), לא מדובר בהשמעת מילים מחרפות גרידא. שורשו של המילה "קלל" אינו אלא "קל" - ההפך של "כבד", שורשו של המילה "כבוד". לפיכך, הוראת המילה "מקלל" מתייחסת לביזיון כבודם של ההורים, להעלבתם וליחס חצוף כלפיהם. כך, למשל, רואה ג'רלד בלידשטיין (Honor Thy Father and Mother: Filial Responsibility in Jewish Ethics, New York 1975) את דין הבן הסורר והמורה, הנדון אף הוא למוות, כהרחבה של איסור קיללת ההורים. הרי בן זה מתואר לא כמי שתוקף את הוריו ישירות, אלא כמי שבהתנהגותו מבזה אותם ואת מוסדות החברה שהם מייצגים כלפיו. ואולי ניתן לראות באותו הקשר את דין הבת שזנתה בבית אביה.

בלידשטיין מנגיד את התפיסה המקראית של כיבוד ההורים למוסד ה-patria potestas (כוח האב) הרומאי, האב-טיפוס של התפישה הפטריארכלית. בתפישה הרומאית המסורתית, שלט האב באופן מוחלט על גופם, נפשם, ורכושם של אשתו וצאצאיו, גם אחרי שהאחרונים הגיעו לבגרות. לעומת זאת, כפי שאנו רואים בהקשרים רבים בפרשתנו, אין התחיקה המקראית מייחסת כוח מוחלט מעין זה לשום אדם על אדם אחר, בשל תפישתו של קדושת חיי האדם. אם כן, כבוד ההורים בתורה היא חובה מוסרית-נורמטיבית המגובה בסנקציות חמורות, אבל לא בשליטה על חיי הבנים מכוח החוק.

למה מתייחסת התורה בחומרה כה רבה להתנהגות הנראית בעינינו המודרניים אולי מגונה, אבל לא כמחייבת התייחסות פלילית, שלא לדבר על עונש מוות? התורה, והמקרא בכללותו, מטעימים במספר מקומות לא רק את כבוד ההורים, אלא גם את תפקידם כלפי הילדים: "והגדת לבנך" (שמות יג, ח); "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז); "איננו שמע בקול אביו ובקול אמו" (בהקשר הבן הסורר, דברים כא, יח); "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (משלי, א, ח–ט).

תפקיד ההורה הוא להורות: למסור לצעירים את נורמות החברה, ובראשן הנאמנות לתורת ה'. גם בהקשרים אלה, ההתייחסות היא שוויונית: תפקיד האם בהוראת הצאצאים, כמוזכר בהקשרים הנ"ל, זהה לזה של האב. במקום הפטריארכיה האבסולוטית המגולמת ב-patria potestas, מציבה התורה הירארכיות חברתיות המבוססות על תפקיד ההוראה: הירארכיה פולחנית-פוליטית, גברית במהותה, המתאפיינת בתבנית אל-כהנים-לויים-בני ישראל; והירארכיה אינטימית, בתבנית אל-הורים-ילדים. הירארכיה שניה זו אינה פחותה בחשיבותה המושגית-מוסרית מההירארכיה הראשונה - כפי שמעידות הסנקציות המגבות אותה. תפקיד ההוראה הוא המזכה את המנחילים ביחס של כבוד כלפיהם - יחס הנתפס כמונח באשיות החברה.

ודוק: הסנקציות הקבועות בחוק אינן תלויות במידה שבה ההורים ממלאים את תפקיד ההוראה שלהם. אפילו אם הם אינם עושים זאת, אם הם אינם בחיים או אינם בקשר עם ילדיהם, (מספר מפרשים מציינים שהסעיף המטיל עונש המוות על "גונב איש", המפריד בין שני הפסוקים המטפלים בהתנהגות אסורה כלפי הורים, מתייחס למי שחוטף קטינים ומוכר אותם לעבדות או לזנות. החומרה שבה החוק מתייחס כלפיהם נגזרת מניתוק הילדים מהוריהם, כך שאינם יכולים למלא את חובת כיבוד ההורים.) או אפילו אם הם, חלילה, מתנהגים באופן מגונה, אין הדבר מפחית מחובת הבנים והבנות בכיבוד אב ואם. ברור שהורים שמתנהגים כלפי ילדיהם וכלפי אחרים באופן שמעורר כבוד ומקרין כבוד עצמי יקלו על הדור הצעיר את פיתוח יחס הכבוד כלפיהם. אבל גם הורה לא מתפקד עדיין מייצג את תפקיד ההנחלה, הכל-כך חשובה בחברה הרואה את יסודה בתורת ה'. גם אם ההורה אינו מדגים את ערך הכבוד, יכול הבן או הבת הבוגר/ת להדגים אותו כלפיו בעיני החברה.

הרהורים אלה הביאו אותי לנושא שעומד בראש הכותרות בימים אלה, הריהו כבוד המורה - המקביל, בכוח תפקיד ההוראה וההנחלה, לכבוד ההורים. איך, שואלים בכירי מערכת החינוך ואף בכירי השלטון והחברה, ניתן לשקם בישראל את כבודו או כבודה האבוד של המורה? חלק ניכר בדיונים אלה מוקדש בצורך להעלות את משכורתם של המורים, דבר הרצוי כשלעצמו. אבל נראה שההתמקדות בהיבט החומרי, יותר משיש בכוחה לפתור את בעיית כבודם של המורים, משקפת בעייתיות בסדר העדיפויות הערכי של החברה המודרנית.

בימים אלה, התפרסם ספרה החדש של המשפטנית הישראלית אורית קמיר, "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" (2004). בפרק הראשון מציעה קמיר ניתוח של המונח "כבוד" בהקשר הישראלי. הגדרת המונח מתחלקת, לדבריה, לארבע הוראות שונות. הראשונה בהן, "הדרת כבוד" מסמנת תפיסת כבוד מסורתית, מיושנת, המגולמת במילה האנגלית honor. "הדרת כבוד" היא פועל יוצא של מעמד חברתי, והאדם משיג אותו על-ידי התנהגות ההולמת את נורמות החברה. בסוג זה של כבוד יש יסוד פטריארכלי חזק; הגבר יכול לאבד את הדרת כבודו על-ידי ביוש (shame) מצד גבר אחר, או על-ידי התנהגות מינית לא "מכובדת" מצד אשתו וקרובות משפחתו. הדרת כבודה של האישה, לעומת זאת, מגולמת בביטוי השגור "כבוד [כך בטקסט של קמיר, שמתייחס לשימוש המאוחר בפסוק מתהילים] בת מלך פנימה" - בהתנהגות צנועה ולא אסרטיבית.

"כבוד סגולי", לעומת זאת, נגזר מעולם המושגים הליברלי-הומניסטי-מודרני. הוא מציין את מושג "כבוד האדם" כפי שזה חודש על-ידי האו"ם בעקבות מלחמת העולם השניה - רף מינימליסטי למדי, כדבריה של קמיר, להתנהגות כלפי בני אדם שאינה גוזלת מהם את צלם האנוש על-ידי השפלתם, עינויים, שלילת אמצעי מחייתם או חירותם, או החפצתם (objectification, למשל, על-ידי ההדחה לזנות). סוג הכבוד השלישי, הנגזר אף הוא מעולם המושגים הליברלי-הומניסטי, הוא "כבוד מחיה", המגולמת במילה האנגלית respect, והוא מתייחס לכיבוד ההבדלים בין בני האדם, על הצרכים המיוחדים הנגזרים מהבדלים אלה. לבסוף, "הילת כבוד", המגולמת במילה האנגלית glory, מסמנת בחברה הישראלית את התפיסה המסורתית של כבוד האדם הנברא בצלם, כבוד שנגזר לא מאנושיותו של האדם, כמו כבודו הסגולי, אלא מכבודו של בורא עולם.

מכל ההגדרות הנ"ל וניתוחן הִשכַּלתִּי. עם זאת, לא מצאתי בהן מקום שבו ניתן לסווג מונח כמו "כבוד הורים", כפי שהוא מתואר בדברים שלעיל. הקרוב ביותר הוא "הדרת כבוד", אבל כבוד ההורה אינו נגזר ממעמד חברתי ואפילו לא מהתנהגות הולמת; הוא נגזר מייצוג תפקיד ההוראה בחברה. בתיאורה של קמיר, הדרת כבוד שאינה נפגמת מהתנהגותו בפועל של מושאה, שמורה לאנשים רמי מעלה מאוד, כגון המלך - ולא לכל אם ואב באשר הם, באופן שווה. לטעמה של קמיר, סוג זה של כבוד ממילא אינו נגזר מתפיסת העולם הליברלית-הומניסטית.

אם לא מצאתי כאן קולב עליו ניתן לתלות את כבוד ההורים, מה אם כבוד המורים, המייצגים אף הם תפקיד דומה? אם הספר העברי החדש ביותר על מושג הכבוד בהקשר הישראלי, ספר מבריק ומאלֵף, אינו מציע אפילו שפה שבה ניתן לדבר על כבוד מסוג זה, היאך ניתן לשקם אותו בחברה?

דומני, שאף אם מושגים כמו "כיבוד אב ואם" וכבוד המורה אינם משתלבים בצורה נוחה בעולם המושגים הליברלי-הומניסטי, הם ממלאים תפקיד חברתי שאנו כמֵהים אליו, המעניק יציבות מוסרית-נורמטיבית לחברה, שלא לדבר על תפקידם ביישום הנחלת דברי התורה היקרים לנו. עֵרים אנו מאוד לסכנות העורבות בדחיית עולם המושגים הליברלי-הומניסטי, המחייב יחס ביקורתי גם כלפי מנחילי הנורמות של החברה. אך מצד שני, דווקא הרף המינימליסטי למדי של הכבוד הסגולי, כפי שזה מתואר בספרה של קמיר, עשוי לעורר באנשים תחושה של חיסרון ביחסי כבוד בחברה, ותסכול זה עשוי להביא לפיתוח מגמות אנטי-הומניסטיות. אין לי ספק, שאנו זקוקים לאיזון בין כל סוגי הכבוד שקמיר מדברת עליהם, ובנוסף, לשילובו המאוזן ביניהם של מושג הכבוד כלפי אותם מנחילים שמהווים אָשיות החברה.

דבורה גריינימן עורכת את כתב העת "נשים" ללימודי האישה והמגדר ביהדות. היא עורכת באקדמיה הלאומית למדעים ועוסקת בתרגום ובכתיבה.

*אני מודה לפרופ' משה גרינברג, שחלק מהרעיונות והמקורות המובאים כאן נוסחו וקובצו לראשונה בעבודה שחיברתי בהנחייתו.

 

 

דבר ה' נמצא בפרטים הקטנים המביאים לתיקון עולם

ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר לך: שתשים סנהדרין אצל המקדש.

(פירוש רש"י שמות כ"א,א)

 

וזה שיש לפרש: "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים", רצונו לומר, שסיפר לעם את כל דברי ה' אשר הם בתוך כל מצוה, ...שהם המשכת רצונו האין סוף יתברך שמו, ממילא על ידי עשיית המשפטים דוקא בפועל יומשך נצחיות הנפש, על כן סיפר להם נצחיות דברי ה' , סיפר להם משפטים.

(אגרא דכלה לרבי צבי אלימלך מדינוב, דף רט/ב)

 

השלום מושג באמצעות סדרי משפט תקינים והתגברות על רגשות האיבה

"אתה כוננת מישרים". אמר ר' אלכסנדרי: אתה כוננת ישרות בעולמיך. יש לו לאדם דין עם חבירו והוא נכנס עמו לדין והן מקבלין עליהם מה שהדין יוצא ועושין שלום, הוי אומר "אתה כוננת מישרים". אדם יוצא לדרך וראה חמורו של חבירו רובץ תחת משאו, הולך ונותן לו יד ומסייעו לטעון ולפרוק והן נכנסין לפונדק והוא אומר: כך פלוני אוהב אותי ואני הייתי סבור שהוא שונאי, מיד מדברין זה עם זה ונכנס השלום ביניהם מי גרם לזה שיעשו שלום ויעשו אוהבין? על ידי ששמר מה שכתוב בתורה "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו" (שמות כג ה) ככתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). 'משפט וצדקה ביעקב אתה עשית'. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא,א).

(מדרש תהלים מזמור צט)

 

יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף אחריהן

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן (אוהב שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא רודף שלום היכי דמי (איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו" ומאי שנא (מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב (ככתוב): "כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה חמור שונאך" [כי יקרא] "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל מקום, "בקש שלום ורדפהו".

(מסכת כלה רבתי, פרק שלישי, משנה ה)