וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. (שמות כב, כ-כא)

לקובץ מוכן להדפסה - לחץ כאן

 

 

"כל אלמנה ויתום לא תענון" - הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם.

(רש"י שמות כב, כא)

 

מותר לזון את גרושתו, ומצווה יותר מבשאר עני.

(רמ"א, שו"ע, קיט).

 

 

לזכרו של חותני ד"ר עמנואל הלפרן ז"ל, ירא שמים ומרבה בצדקה

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. והיכן הגרושה?

יהודה פינצ'ובר

נדמה לי כי המצווה שמנוסחת בלשון הנרגשת והחריפה ביותר בתורה מצויה בפרשתנו. כוונתי למצווה שאסור לענות אומללים:

כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן. אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב; וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. (שמות כב, כא-כג)

והרמב"ם בהלכות דעות מסביר:

"חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות - מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון!"

מצווה זו היא אחת מאוסף גדול של מצוות המוקדשות לדאגה לחלשים בחברה. אוסף זה כולל הרבה מאוד מצוות. רשימת "המוטבים" גם היא גדולה וכוללת בנוסף לאלמנה וליתום שהזכרנו, גם את הגר, את האביון, הלוי, העבד והשפחה. ומי חסר?

לי, כאדם החי בתקופה הנוכחית, בולט וכואב מאוד חסרונה של האישה הגרושה מרשימה זו. יש להדגיש, הגרושה אינה נשכחת בתורה, והיא מופיעה כצמד לאלמנה לעניין איסורים. התורה וחז"ל אמנם דאגו טכנית באמצעות הגט, הכתובה ושאר תקנות לחיזוק מעמדה המשפטי של הגרושה, אבל היכן דאגת התורה לעלבונה של הגרושה. והיכן המצווה לתמוך בעזובה ובנטושה (מסורבת הגט והעגונה)? הרי נפשן (של נשים אלו) שפלה למאוד, ורוחן נמוכה, אף על פי שחלקן בעלות ממון! והיכן דאגת חז"ל, ומנהיגי העדה הראשונים והאחרונים? בחיפושיי לא מצאתי קריאה נרגשת וחריפה מהסוג שמצאנו אצל היתום ואלמנה.

אפשר לנסות ולטעון, שעד ימינו, תופעת הגירושין לא הייתה מצויה, ובוודאי שהגירושין אינם רצויים בחברה, ומשום כך לא זכתה הגרושה ליחס לה זכתה האלמנה. אך מתברר שהגירושין היו מצויים בתקופת המקרא, בתקופת חז"ל, וגם בימי הביניים, ודווקא בתקופות אלו הגרושה הייתה פגיעה יותר מאשר בזמננו. יש גם לזכור, כי שלילה מוסרית של תופעת הגירושין (שהיא בניגוד למשתמע מהתורה) נמצאת במקרא (אולי) במקום יחיד - בספר מלאכי (ב,טז) "כִּי-שָׂנֵא שַׁלַּח, אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". גם אצל חז"ל יש אינדיקציה לעמדה כזו (ראו למשל: גיטין צ, ע"ב, פסחים קיב, ע"א), אבל זו אינה הגישה המקובלת. פירוק כל משפחה היא צרה בעיני חז"ל, אבל היא תופעה קיימת שאין נלחמים נגדה (להבדיל מבנצרות).

אמנם מקרא מפורש הדואג לעלבונה של הגרושה לא מצאתי, אבל רמזים מצאתי.

סיפור עינויה וגירושה של הגר שפחת שרה מתואר בספר בראשית באמפתיה גדולה להגר (וראו מרטין בובר, דרכו של מקרא, עמ' 295-296). ולא בכדי כותב הרמב"ן:

"חטאה אמנו (שרה) בעינוי הזה. וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עונייה ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי."

הרד"ק אף קובע כי פרשה זו נכתבה כדי ללמדנו כיצד אין להתנהג:

"וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: 'כי שמע ה' אל עונייך', והשיב לה ברכה תחת עונייה... וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות, ולהרחיק הרעות."

ניתן גם לומר, כי מדימוייהם של נביאי האמת והצדק את ישראל כאישה גרושה, עזובה, נטושה ושנואה ורחמי ה' אותה, ניתן ללמוד על המידות הטובות שעלינו לקנות בבחינת "מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום". הדבר ניכר למשל בפסוקים:

"כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ, קְרָאָךְ ה'; וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס, אָמַר אֱלֹהָיִךְ. בְּרֶגַע קָטֹן, עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים, אֲקַבְּצֵךְ. בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם, רִחַמְתִּיך אָמַר גֹּאֲלֵךְ, ה'." (ישעיה נד,ו-ח, וראו גם ס,טו)

גם הלכות מפורשות בספרות חז"ל כמעט ולא מצאתי, אבל בשני הסיפורים הנפלאים הבאים ניכר שיש מחכמינו ששמעו את מצוקת הגרושות. (הסיפורים בתרגום דודי פרופסור יונה פרנקל, וראו מה שפירש בספרו מדרש ואגדה, עמ'  644-647, 769-772.)

בימי ר' תנחומא נצרכו ישראל לתענית.

באו אצלו, אמרו לו: ר' גזור תענית,

גזר תענית.

יום ראשון, יום שני, יום שלישי,

ולא ירד גשם,

נכנס ודרש להם

בני התמלאו רחמים אילו על אילו

והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

כשהם מחלקים צדקה לענייהם

ראו אדם אחד שנתן מעות לגרושתו

באו אצלו ואמרו לו:

רבי, מה אנו יושבים כאן והעבירה כאן.

אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור

אמר לו: מה היא לך זו?

אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?

אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה

ונתמלאתי עליה רחמים.

באותה השעה הגביה ר' תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר:

רבון כל העולמים - מה אם זה, שאין לו לזו עליו מזונות

ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים

ואתה שכתוב בך חנון ורחום ה',

ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב,

על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם. (בראשית רבה ל"ג,ג)

רבי תנחומא גורס שגשמים לא יורדים בזכות תעניות חיצוניות, אלא רק בתנאי שאנשים מתמלאים רחמים אלו על אלו. העם לא הפנים את מהות הצדקה, ויוצא לחלק צדקה בחוץ, הם פוגשים שם את הגרוש המתמלא רחמים על גרושתו. ומכיוון שליבם אינו מלא רחמים, הם חושדים בשניהם. ורק רבי תנחומא מבשר לנו שבזכות רחמיו של האדם שראה בעלבונה של גרושתו, זכאי העולם לגשם.

הסיפור השני נפתח בהלכה הדואגת לכבודה של הגרושה.

"כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו, דאמר רבי יעקב בר אחא בשם רבי לעזר: 'מבשרך לא תתעלם' (ישעיהו נח) - זו גרושתו."

ומיד בא הסיפור:

אשתו של רבי יוסי הגלילי הייתה מצרה לו הרבה

עלה רבי אלעזר בן עזריה אצלו, אמר לו:

גרשנה שאין היא לכבודך

אמר לו: כתובתה מרובה עלי, אמר לו: אני נותן לך כתובתה וגרשנה

נתן לו את כתובתה וגירש אותה.

הלכה ונישאה לשומר העיר, ירד מנכסיו ונעשה עיוור

והייתה מסובבת אותו בכל העיר ומנהיגה אותו

פעם אחת סובבה אותו בכל העיר ולא ניתן לו כלום

אמר לה: אין כאן שכונה אחרת?

אמרה לו: יש כאן שכונת מגרשי ואין בכוחי להיכנס לשם

החל חובט בה.

עבר רבי יוסי הגלילי ושמע קולם מתבזים בשוק

נטלם ונתנם בתוך בית אחד משלו

והיה מעלה להם מזונות כל הימים שהיו חיים. (ירושלמי כתובות יא,ג)

רבי יוסי חס על גרושתו שהצרה לו הרבה, שהורידה אותו כנראה גם מנכסיו, ושעדיין קשה לחיות במחיצתה. רבי יוסי וגרושתו גם יודעים שקירבה כלשהי ביניהם תתפרש בציבור לשלילה. למרות זאת, רבי יוסי ראה אותם בצרה ונתמלא עליהם רחמים, הוא מביאם לביתו וזן אותם לאורך ימי חייהם.

מעניין שבשני הסיפורים מי שחס על הגרושה הוא בעלה לשעבר, ולא הקהילה! הלוואי ונדע כבני אדם, כקהילה, וכעם להתמלא רחמים אלו על אלו. "וּמָחָה אֲדֹנָי אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ - כִּי ה' דִּבֵּר".

יהודה פינצ'ובר הוא ממייסדי "נתיבות שלום"

 

 

הקב"ה דואג לחלשים

חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה, יתר מכל מצוות עשה - שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו, שנאמר "כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). ואין כיסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר "בִּצְדָקָה, תִּכּוֹנָנִי" (ישעיהו נד,יד); ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר "צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה" (ישעיהו א,כז). ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה - שנאמר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, שָׁלוֹם; וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה - הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד-עוֹלָם". (ישעיה לב,יז).

(משנה תורה לרמב"ם: הלכות מתנות עניים י, א-ב)

 

חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות - מפני שנפשן שפלה למאוד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון: אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו של מלך - מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא).

(משנה תורה לרמב"ם: הלכות דעות ו, י)

 

והיאך נוהגין עימהן ? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד; ולא יכאיב גופן בעבודה ולא ליבן בדברים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו.

כל המקניטן, או המכעיסן, או הכאיב ליבן, או רדה בהן, או איבד ממונם - הרי זה עובר בלא תעשה; וכל שכן המכה אותן, או המקללן. ולאו זה, אף על פי שאין לוקין עליו, הרי עונשו מפורש בתורה, "וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" (שמות כב,כג).

ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהן צועקין מחמס - הן נענין, שנאמר "כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתו" (שמות כב,כב).

(שם, שם, טו- יז)

 

והנכון בעיני כי יאמר " לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג) :"ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

(רמב"ן, שמות כב , כ)

 

"ואנשי קדש תהיון לי"

קדושים אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן האדם. מלאכים אינם חסרים לו לריבונו של עולם בשמים.

(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק, מתוך "מעינה של תורה)