כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד - וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי -

לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה

וְרָצַע אֲדֹנָי ואֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ - וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

 

 

 

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם - עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי

 (רבי יהודה הלוי)

 

ומה ראה אוזן להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב - תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע.

רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית?

אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

 (רש"י שמות כא , ו)

 

'ועבדו לעולם' - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו: שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי.

(אבן עזרא שמות שם, שם)

 

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים.

(שולחן ערוך חושן משפט שלג ,ג)

 

 

סנהדרין אצל מזבח

פנחס לייזר

לעתים קרובות נוטים פרשני המקרא, החל מחז"ל, להתייחס ל"סמיכות הפרשיות" ולחפש משמעות בסמיכות פרשיות זו. ידועה השאלה , שהפכה למעין פתגם: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"

גם רש"י, בבואו לפרש את תחילת פרשתנו שואל, בעקבות המכילתא:

"ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? [סיומה של פרשת יתרו]"

ותשובתו: "לומר לך: שתשים סנהדרין אצל מזבח (או 'אצל המקדש' בגירסה אחרת)"

ניתן כמובן להתייחס מילולית וקונקרטית לדרשה זו, המובאת על ידי רש"י כהנחיה לקביעת מקום הסנהדרין בלשכת הגזית, אך גם פרשנות טופוגרפית זו, המתרגמת סמיכות טקסטואלית לסמיכות גיאוגרפית מזמינה אותנו לבדוק את משמעותה של סמיכות זו, בבחינת "דרוש וקבל שכר".

המכילתא - כנראה המקור המדרשי לפירוש רש"י בעניין זה - מביא אסמכתא נוספת לקרבת הסנהדרין למזבח וזו לשון המכילתא:

"'אשר לא תגלה ערותך עליו' - 'ואלה המשפטים אשר תשים'; נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: 'וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח' (מלכים א, כח)"

לכאורה, מתייחס גם המדרש לקרבה הגיאוגרפית בין המקום בו נידון יואב בן צרויה ("הסנהדרין") לבין המקום אליו ברח ("המזבח") כדי להינצל. אך, אם מתייחסים להקשר המקראי ולהקשרים נוספים אצל חז"ל, נראה שיש כאן רובד נוסף המקשר את סיפורו של יואב לפרשתנו.

באחד הפסוקים הראשונים של הפרשה (כא, יד) נאמר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת"

חז"ל ופרשני המקרא הבחינו בקשר בין הלכה מקראית זו לבין סיפורו של יואב וראו בה את ההצדקה ההלכתית להריגתו של יואב, למרות שהחזיק בקרנות המזבח. כמו-כן, למדו מכך שכוהן שרצח ורוצה לגשת לעבודת בית המקדש, אין מאפשרים לו לגשת למזבח אלא מוציאים אותו להורג - המזבח אינו יכול להגן על מי שהרג את הנפש במזיד.

כיוון פרשני זה מעוגן גם הוא בשמות כ, כא (גם הוא בסוף פרשת יתרו): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ."

ובדברי חז"ל בתנחומא (יתרו יז): "כי חרבך הנפת עליה ותחללה' - מכאן אמרו: המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו, אינו דין שיניף את המקצר על המאריך."

המזבח, אם כן, אינו סובל שפיכות דמים ואינו יכול לשמש הגנה מפני ענישה על שפיכות דמים.

הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק הראשון בפרשתנו, מרחיב את הפירוש המדרשי של רש"י וזו לשונו:

"ואלה - בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימבולית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך, שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת "ו" החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק ה"חרב", דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים "המשפטים" לבניין אוהל מועד"

הרש"ר הירש רואה אם כן בהקמתה של חברה צודקת ומוסרית, ללא אלימות ואכזריות, שלב הכרחי הקודם להקמת המזבח.

התבוננות נוספת בסדר הדינים המובאים בפרק כ"א מלמדת אותנו כי פרק זה עוסק ב:

א.       דיני עבד עברי ואמה עבריה (א-יא)

ב.      גוונים שונים של אלימות במזיד ובשוגג ונזקי גוף הנגרמים כתוצאה מכך (יא-כז)

ג.         נזקי גוף ורכוש הנגרמים על ידי רכושו של אדם (כח-לז)

אבן עזרא (בפירוש הקצר לשמות) כבר התייחס לעריכה זו וזו לשונו:

"והעיקר שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת. והחל מהאונס שהוא בגוף להעביד העבד, ואחר כך הזכיר האמה..."

פרשה זו של העבד העברי הפותחת את הפרק ואת סדרת "משפטים" מהווה תשתית אתית לחברה צודקת ומוסרית.

איננו יכולים להתייחס למושג ה"עבד העברי" מחוץ להקשר ההיסטורי, בתקופה בה העבדות היתה מקובלת ולהעריך את התופעה בקריטריונים של העת החדשה, אך יחד עם זאת, חז"ל מתייחסים לרצונו של העבד להישאר משועבד לאדוניו אחרי שש שנים בצורה שלילית , כפי שעולה מתוך מדרשים שונים ("כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים")

כלומר, חז"ל כבר הבינו שהתורה אינה רואה בעין יפה את תופעת העבדות וניסוח הפסוק "כי תקנה עבד עברי", בדומה לפסוקים אחרים המנוסחים בצורה דומה (כי תצא למלחמה על אויבך ...וראית בשביה; כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ועוד דוגמאות רבות) איננו מבטא מציאות אידיאלית אלא מציאות קיימת, לעתים אף מציאות שאיננה רצויה. אם נמשיך לדרוש את סמיכות הפסוקים והפרשיות, נוכל לומר אם כן שהתורה רוצה ללמד אותנו כי החברה הצודקת חייבת להתבסס על בני חורין, על עבדי ה' ולא על "עבדים לעבדים". מצב בו העבד נהיה תלוי במצב העבדות - או לחילופין בו האדון יוצר מצב של תלות ואיננו יכול להשתחרר מהמצב בו הוא משעבד אחרים - הוא מצב חברתי מקולקל ומושחת בו מתפתחת אלימות, רצח וחוסר כבוד לאדם ולרכושו. במצב כזה, אין פלא ששני אנשים יפגעו באישה הרה כאשר הם מסוכסכים (כא, כ) או יהרגו איש את רעהו בשוגג או בערמה (כא, יב -יג).

ייתכן ששורש הרעה היא כפולה ועברה גוררת עברה:

א. אי הקפדה על בניית ה"מזבח" ללא הנפת חרב (כ, כב)

ב. אשליה שניתן לבנות את המזבח ללא חברה מתוקנת המבוססת על שלטון החוק ועל כללי מוסר בסיסיים בין בני אדם.

ייתכן שבימינו יש לדיני העבד העברי מעט השלכות הלכתיות ישירות, אך העקרונות המוסריים והרעיוניים שבאפשרותנו ללמוד מסמיכות פרשיות המזבח והמשפטים ומפרשת העבד העברי חשובים ביותר.

חברה השואפת לרוחניות מושתתת בראש וראשונה על שלילה מוחלטת של שעבוד בני אדם על ידי זולתם, על העדר אלימות, על שלטון החוק ועל כבוד לכל אדם שנברא בצלם אלוקים.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום" הוא פסיכולוג

 

 

הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו

והנכון בעיני כי יאמר " לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך", כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" , כלומר לא בזכותם, רק שרחם עליהם מן העבודה.

 (רמב"ן, שמות כב , כ)

 

נפש תחת נפש" -"עין תחת עין"

נפש הוא משלם ואינו משלם ממון תחת נפש.

רבי אומר: נפש תחת נפש - ממון. אתה אומר "ממון" או אינו אלא "מיתה"? הרי אתה דן: נאמר כאן "שיתה" ונאמר להלן "שיתה" - מה להלן ממון, אף כאן ממון.

'עין תחת עין' - ממון. אתה אומר "ממון" או אינו אלא עין ממש? היה רבי אלעזר אומר: 'ומכה בהמה ישלמנה' 'ומכה אדם יומת' - הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה; מה נזקי בהמה לתשלומין, אף נזקי אדם לתשלומין.

 (מכילתא משפטים פרשה ח, צ-צא)

 

'עין' - אמר רב סעדיה, לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חברו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כלו. ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת.

אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו' (ויקרא כד, כ)?!

והגאון השיב לו: יש לנו 'בי"ת' תחת על. והנה טעמו 'כן ינתן עליו עונש'.

ובן זוטא השיב לו: 'כאשר עשה כן יעשה לו' (שם שם, יט).

והגאון השיב: הנה שמשון אמר - כאשר עשו לי כן עשיתי להם (שופ' טו, יא), ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם.

 ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני מה יהיה עונשו?

 והגאון השיב: אם עור יעוור עין פקח מה יעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העוור לא יוכל לשלם לעולם.

 והכלל: לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל. כי כאשר קבלנו התורה מן האבות. כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פי' 'עין תחת עין' ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו.

(אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) כא , כד)