וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה', וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ.

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים,

וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה.(שמות כד, ב, ג)

 

אמר רבי יהושע: גדול הוא השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' (שמות כד) , שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברֵך את עמו בשלום'. (תהלים כט)

 (מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, משנה ג)

 

 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' - ראוי היה לומר 'נשמע ונעשה', אלא אמרו ישראל להקב"ה: ריבון כל העולמים, עד שלא שמענום קיימנום. 'אנכי' - קיים יעקב, שנאמר 'ויאמר יעקב אל ביתו וגו' הסירו את אלהי הנכר', 'לא תשא' - קיים אברהם, שנאמר 'הרימותי ידי אל ה'.' 'זכור' - קיים יוסף, שנאמר 'וטבוח טבח והכן' כבר קיים יצחק כשנעקד על גבי המזבח. 'לא תרצח' - קיים יהודה 'מה בצע כי נהרוג את אחינו'. 'לא תנאף' - קיים יוסף באשת פוטיפרע. 'לא תגנוב' - קיימו השבטים 'ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב'. 'לא תענה' - קיים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים, אף הוא קיים 'לא תחמוד' - 'אם מחוט ועד שרוך נעל'.

 (ילקוט שמעוני שמות פרק יט, סימן רעו)

 

 

צופן הבריאה ואחריות האדם

שלום בחבוט

 

הרבה דיו נשפכה כדי להסביר את טעמי איסור "בשר בחלב". מצווה זו נשתמרה תמיד במידה זו או אחרת, גם במשפחות שאינן נמנות על שלומי אמוני ישראל, אבל נשארו קשורות במידה מסוימת למסורת היהודית ולמצוות מיוחדות: איסור בשר בחלב, ביסודו במודע או שלא במודע, נחשב תמיד בין האיסורים החמורים ביותר ואפילו היום הרבה יהודים שומרים על מצווה זו, למרות שאינם מקפידים במצוות לא פחות חשובות, כשבת לדוגמה.

אין גם ספק שמצווה זו היא אחד המרכיבים המאפיינים את הבית היהודי מדורי דורות. גם בין הגויים המסתכלים בהתעניינות רבה בעולם היהודי, איסור זה עורר תמיד תמיהה רבה, גם בגלל כל פרטי ההלכות הכרוכות בביצוע המצווה, המחייבת בין השאר, שתי מערכות נפרדות של כלים במטבח היהודי הכשר.

כידוע, האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" נמצא בפרשת משפטים ובפרשת "כי תישא" - בהקשר של מצוות פסח ומצוות ביכורים - ובפרשת "ראה" אחרי איסור אכילת נבֵלה. האיסור כולל גם איסור אכילה והנאה. הרבה פירושים נכתבו להסברת מצווה זו, והקשרן לשאר המצוות ולכן קשה להניח שיש עוד מקום להסברים נוספים, אבל אנסה במאמר זה לדון מחדש בנושא זה, ואני מקווה שאוכל להצביע על צד פרשני שלא הודגש כראוי עד עכשיו.

אפשר להתייחס לנושא של טעמי המצוות משני היבטים; מהצד של ה"נותן" (דהיינו הקב"ה) או מהצד של ה"מקבל", דהיינו האדם או היהודי, והשלכותיה של המצווה על המצוּוה. בהסתכלות זו, איננו מחפשים את הסיבה בגללה ניתנה המצווה, אלא את ההשפעה של המצווה על חיי האדם ועל דרך מחשבתו. מבחינה זו, אין ספק שלמצווה זו ישנה השפעה גדולה על חיי היום יום של היהודי, לאור הסתעפות המצווה והפגישה אתה בכל מיני הזדמנויות.

אין באפשרותנו, במסגרת מאמר זה (לעיון מקיף בנושא זה עיין: נותן טעם לשבח, טעמי הכשרות בפרשנות היהודית, הרב שמואל ר' די-סיניי הוצאת "למד" , רומא- איטליה שנת תשנ"ח (1998), עמ' 109- 96), לערוך סקירה מקיפה בנושא זה: נסתפק באזכור קצר של מטרות שונות המיוחסות למצווה זו:

•  הרחקה מעבודה זרה (שהייתה נהוגה בין הגויים בתקופת מתן תורה)

• אכזריות במעשה בישול הגדי עם האם
• תערובת (בדומה למצוות אחרות ככילאים מפני שיש לשמור על הבריאה שנבראה "למינה")
• חולשה או מחלה העלולות לפקוד את האדם מטעמים רפואיים, בגלל שוני זמן עיכולם של הבשר והחלב
• ערבוב הגבולות בין תחומים שונים, וזאת מטעמים קבליים - מיסטיים: איסור לאחֵד צד של טומאה (הגדי הנמצא בחוץ) עם צד של קדושה - אמו של הגדי, או מטעם ערבוב מידת הדין (הבשר שהוא אדום) עם מידת הרחמים (החלב שהוא לבן) (הפירוש מסתמך כנראה על הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה פרק א', ד), לפי התפישה שבעצם הדם של הבהמה נהפך לחלב.)
• מנהגים מאגיים שהיו מיועדים לעורר ולעודד את הפוריות (כמין "זבל" שמזבלים על ידו את האדמה)
• עריות (במיוחד יש כאן רמז לאיסור ערות האם)

רשימה זו היא חלקית וקיימים פירושים נוספים. אולם, נראה לי שישנו עדיין מקום לעיין במצווה זו מהיבט שונה.

 

כאמור, האיסור מתייחס גם לאיסור אכילה. איסורי אכילה ניתנו גם לבני נח (אֵבר מן החי) ולפני כן לאדם הראשון. בעצם, האיסור היחידי שהוטל על אדם הראשון מתייחס לאוכל: " וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב', ט"ז - י"ז)" (מפסוקים האלה דרשו חז"ל את שבע מצוות בני נח, אולי כדי להדגיש שבעצם בשביל האדם הראשון כל עולם המצוות מתרכז במצווה זו.). כדאי להשוות איסור זה להיתר שניתן גם לאדם וגם לבהמה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץזֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה, וַיְהִי כֵן."(בראשית א, כט) מתוך ההשוואה אפשר להסיק שבעצם לאדם הראשון לא ניתנה רשות לאכול מכל העץ, אלא יכולתו זו הוגבלה על ידי איסור האכילה מעץ הדעת. למעשה, מצווה זו באה להגביל את שלטון האדם לא רק בעולם החי והבהמות - שלפי המסורת, וכנראה גם לפי הפשט, בשרם היה אסור באכילה לאדם הראשון - אלא גם בעולם הצומח. מלכתחילה, לא היה שום היתר אפילו לאכילת מאכלים צמחיים הבאים מן האדמה, רק הרשות שה' נותן לו מרשה לו את זאת. האיסור על האכילה מעץ הדעת בא להזכיר לו שהוא היה צריך להימנע מכל נגיעה בשלֵמות הטבע, אלא בגלל חסדי הבורא ניתנה לו האפשרות להתפרנס גם ממאכלים צמחיים.

כנגד כל המאכלים האחרים שייעודם הראשוני לאו דווקא היה למאכל, ולכן נדרש היתר מיוחד כדי שיוכלו להיות חלק מתזונת האדם, החלב שכל תינוק אדם או בהמה יונק משדי אמו, הוא יחיד במינו בזה שמיועד מלכתחילה לאכילה ולכן לא הצריך שום היתר מיוחד לאכילתו בידי ה'. נוסח האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" מדגיש שחלב האם מיועד לגדי, להחיות אותו ולגדל אותו, ולכן נראה שאין מעשה חמור יותר מהיפוך תפקידו של החלב: מאמצעי מחייה לאמצעי ממית.

כמה מפרשים כבר הדגישו את סמליות החלב כמוצר המסמל את החיים, לעומת הבשר השחוט המסמל את המוות: נדמה לי שעצם היות החלב המאכל היחידי שנוצר מלכתחילה כדי להיות מאכל, שבלעדיו התינוק נועד למוות, עובדה זו נותנת לחלב מעמד שונה.

רחוק אני מלהצהיר שזהו הַטעם של המצווה, אבל ההתבוננות במצווה זו ודרך יישומה בחיי היום יום מעוררים את האדם להיות הרבה יותר זהיר ולהתחשב הרבה יותר בעולם הסובב אותו ולהימנע מכל מיני מעשים אלימים הנוגדים בהחלט את זרימת החיים, כפי שהקב"ה הטביע בצופן הראשוני בטבע עצמו.

בעצם לקיחת הגדי מתחת שדי אמו והשימוש בחלב - המיועד לתת לו חיות - לאמצעי ממית, כדי להגביר את הנאת האדם ממיתתו של הגדי, דבר זה, כאמור, יחשב כדבר שנוגד את הטבע ואת סדר הבריאה כפי שהותקן על ידי הבורא.

לאור דברים אלה, כאן אולי גם המקום לחשוב מחדש על מצווה אחרת: מצוות "שילוח הקן" הדורשת בין השאר מהאדם שלא יקח "האם על הבנים": אסור לאדם לנצל את טבע היצורים המגינים על בניהם ולקחת גם האם עם הבנים. גם כאן חייב האדם לעצור לרגע ולחשוב שקיים סדר מיוחד בבריאה שהאדם חייב לשמור עליו: יצר האם שמלכתחילה נברא לחיים, לטובת ה"בנים", אין לנצל אותו לגרימת מוות.

המצוות האלה - השייכות ל"חוקים" ולכן נמנות על פניהם כמצוות בין אדם למקום, משליכות את אורם גם על הווייתו של האדם ביחסו אל הזולת.

נראה לי שהכבוד שהאדם חייב לתת לסדר הבריאה - הטמון במצוות אלו והמדריכות את האדם גם בדרכי אכילתו - יכול לשמש נקודת מוצא חשובה להתייחסותנו לא רק לעולם הטבע, אלא גם ליחסים בינו לבין בני האדם.

 

 הרב ד"ר שלום בחבוט, סגן נשיא ועידת רבני איטליה, מלמד פיסיקה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת רומא ולומד כעת בתכנית "עמיתי ירושלים".

 

 

קוראים כותבים

 

כמפיץ נאמן של "שבת שלום" קראתי בצער את הפרסומת שלכם ל"משמר שלום", שהופיע בגיליון של שבת פרשת "בשלח". דפי פרשת שבוע המופצים בבתי כנסת מקורם בזרמים שונים ובדיעות פוליטיות מגוונות. מלבד דברי תורה, דבר המבורך כשלעצמו, זורמים באמצעות דפי פרשת השבוע שני דברים שאינם רצויים בבתי כנסת:

1. פרסומות מסחריות שחלקן אפילו בעייתיות מבחינה דתית, כמו עריכת ליל סדר ברומניה
2. עמדות פוליטיות מובהקות וזה על פי רוב במסווה של דברי תורה.

הנקודה השנייה היא החמורה מבין השניים. העירוב של דת ופוליטיקה היא אחת הרעות החולות בחיי הדת והמדינה מאז קימומה. ושבעתיים גרוע מזה התאימות שמבקשים ליצור בין דתיות פתוחה ביקורתית ונאורה ודעות פוליטיות שמאלניות. לשון אחר: כדי לנהל שיח אינטליגנטי בנושאים דתיים יש לאמץ עמדות יוניות וקוסמופוליטיות. לפי מיטב ידיעתי רק הקיצוניים בשני הצדדים הפוליטיים מעונינים בזיהוי כזה. אני מבקש לקבוע בדיוק את הגישה ההפוכה - האויב הגדול ביותר של דתיות פתוחה וביקורתית היא הדבקת תו פוליטי מובהק לעוסקים בכך. תנועת "עוז ושלום" רשאית לדגול בדעותיה הפוליטיות, אבל למען השם - אל תעשה זאת בשם הדת ובשם ההלכה! גם המתנגדים הפוליטיים עושים בדיוק את אותו הדבר, ואף אליהם אני פונה בקריאתי זו. העושים כך גורמים לכך, שבמקום היות התורה גשר הרי היא חומה!

 

מאיר רוט

 

תגובת העורך:

 

אני מודה למר מאיר רוט על מכתבו, מכיוון שיש כאן הזדמנות לפתיחת דיון חשוב בקשר שנוצר בין תורה לפוליטיקה בציבור הדתי-לאומי. אכן, כפי שהצהרנו כאשר יצאנו לדרך - וניתן לעיין בגיליון הראשון של "שבת שלום" באתר האינטרנט של עוז ושלום-נתיבות שלום - מגמתנו, עם פרסום שבת שלום היתה ונשארה להפיץ בין מתפללי בית הכנסת דברי תורה הבאים להאיר זוויות נוספות בחשיבה התורנית-ציונית, דווקא מפני שערכי השלום, המוסר הצדק וכבוד האדם שנברא בצלם אינם מודגשים די הצורך ברוב הפרסומים האחרים בהם לעתים הערכים הלאומיים משתלטים באופן בלעדי על החשיבה הדתית. אנו משתדלים לבטא עמדות ערכיות אלו מתוך מחויבות למקורות הפרשניים וללא נקיטת עמדה פוליטית ספציפית מעל דפי "שבת שלום", וזאת למרות העובדה שהגיליון מופץ על-ידי תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום. לעתים, קשה לקבוע את הגבול המדויק בין עמדה מוסרית רעיונית לבין הביטוי הפוליטי של עמדה זו, בוודאי בימים קשים אלו ולכן, אנו שומעים מפי מבקרים שאנחנו "פוליטיים מדי" או לחילופין שאיננו אמיצים וברורים מספיק. יש להניח אם כן שאין פתרון פשוט וחד-משמעי למתח המהותי הקיים בין "אמת" ל"שלום" ואנו נמשיך לנווט את דרכנו מתוך נאמנות מרבית לערכים אלו; אכן, רצוי שהתורה תהווה גשר ולא גורם מפריד, אך גם המחלוקת לשם שמים היא חלק מהתורה ומן הראוי שגם מחלוקת זו תוכל להתנהל בצורה מכובדת, כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים.