פרשת משפטים
גליון מס' 939 תשע"ו

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם

וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.

(שמות כד, יב)

 

תניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר (תהלים קט"ו) 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. ולא ירדה שכינה למטה?! והכתיב (שמות יט) 'וירד ה' על הר סיני!' למעלה מעשרה טפחים. והכתיב (זכריה יד) 'ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים'! למעלה מעשרה טפחים. ולא עלו משה ואליהו למרום?? והכתיב (שמות יט) 'ומשה עלה אל האלהים'! למטה מעשרה. והכתיב (מלכים ב ב) 'ויעל אליהו בסערה השמים'! למטה מעשרה.

(בבלי סוכה ה ע"א)

 

כל לשון קריבה או נגישה בין האל לאחד הנבראים שתמצא אותה באה בספרי הנבואה היא במשמעות האחרונה הזאת, כי האל יתעלה אינו גוף, כפי שיוכח לך הוכחה מופתית בספר זה. לכן אין הוא יתעלה מתקרב אל דבר ולא קרוב אליו; ושום דבר אינו קרוב או מתקרב אליו, שכן כאשר נעדרת הגופניות, נעדר המקום ומתבטלים כל קרבה, התקרבות או ריחוק, הידבקות או היפרדות, נגיעה או סמיכות.

לא נראה לי שאתה תטיל ספק ותהיה נבוך בשל דברו: 'קרוב ה' לכל קֹראיו' (תהלים קמ"ה, 18); קרבת אלהים יֶחפצון (ישעיה נ"ח, 2); קרבת אלהים לי טוב (תהלים ע"ג, 28), שאלה כולם קרבה של ידיעה, כלומר, השׂגה של ידיעה, לא קרבה של מקום.

(רמב"ם: מורה נבוכים א, יח - בתרגום מיכאל שוורץ)

 

 

אדם לא מענה אדם

עמוס ישראל-פליסהואור

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (שמות כב, כ-כב).

יחס ההלכה והתרבות היהודיים לעינויים היא סוגיה סבוכה, אשר נדונה בשיח הישראלי בהקשרים מסוימים בלבד ובאחרונה ביתר שאת. הדברים הבאים מבקשים להעשיר את השיח בנושא העינויים, ולחתור לגיבוש הסכמה ציבורית רחבה לאיסורם המוחלט במדינת ישראל, הן כביטוי ליהדותה של המדינה והן כביטוי לדמוקרטיות שלה, המכבדת את כבוד האדם.

העינוי בפרשתנו איננו ה"עינוי" המודרני, אשר מוגדר באמנה הבינלאומית נגד עינויים כגרימה מכוונת של "כאב או סבל חמור, בין אם פיזי, בין אם מנטלי..." על ידי, או לפחות "באישור או בהסכמה שבשתיקה של עובד ציבור [...]".

הפסוקים בפרשתנו כן מצביעים על שלושה מאפיינים שעומדים בבסיס האיסור על עינויים, ונתחיל בשניים מהם:

א.      איסור העינויים הוא איסור על השלטון לענות בני אדם, בגלל ההשפעות הקשות והמיוחדות של גרימת כאב, המבוססת על פער ביחסי הכוח בין המענה למעונה. זהו כאב הנגרם בכוונה, ללא מוצא או אפשרות הפסקה ושני אלה יחד הופכים את הכאב הקשה ממילא לכזה הגורם סבל גדול אף יותר. שני מרכיבים אלה גם הופכים את הסבל ליותר משפיל את כבוד מעונה וגורר עיוות של בעל הכוח המענה.

ב.      הפגיעה בכבוד האדם, בצלם האלוהים שבתוכו, הגורר צעקה - זעקה של מצוקה חריגה.

האמנה הבינלאומית אוסרת עינויים כחלק מזכויות האדם, בין אזרח ובין זר, ללא תלות בזהותו. היא גם מכירה במפורש במניעים שונים של עינויים ואוסרת לענות מכל סיבה שהיא, ובין השאר "במטרה להוציא ממנו [...] מידע או הודאה, להענישו על מעשה שביצעו, או נחשדו בביצועו [...] להפחיד או לאנוס אותו [...] או מכל סיבה ששורשיה בהפליה".

הפסוקים בפרשתנו עוסקים בהיבטים אלה. האיסור לענות חל גם כלפי לא-יהודים וגם כאשר יש לכאורה סיבה לענות. הנימוק לא לענות גר הוא "כי גרים הייתם בארץ מצרים" - כלומר - עם ישראל עבר עינויים במצרים, בגלל שהמצרים ראו בהם אויב זר, או גורם פנימי בוגד. השימוש בנימוק זה כדי לאסור עינוי הגר במשפט התורה מוכיח כי אלו אינן הצדקות תקפות.

חשוב לציין שלדעת רוב המפרשים לא מדובר בפסוקנו בגר צדק. עם זאת, ברור הוא כי יהיו כאלו שיאמרו שאיסור עינוי הגר חל רק על גר המכפיף עצמו לשלטון ישראל. בנוסף יטענו הטוענים כי הכוונה בפרשתנו בוודאי איננה כלפי עינויים מודרניים במצב של "צורך" או "פצצה מתקתקת". אכן, אין בכוונתי לטעון כי ה"יהדות" או "המשפט העברי" אוסרים עינויים. אני מבקש לטעון שהן את איסור העינויים והן את הרשאתם ניתן למצוא במקורות. דוקא משום כך חלה עלינו החובה לזהות את השימוש במקורות לכאן ולכאן בשיח הישראלי והפנים-דתי ולקחת אחריות על ההלכה שנוצרת בידי רבנים המושפעים מתהליכים חברתיים רחבים (וגם תורמים לתהליכים אלה).

הקריאה ש"יהודי לא מענה יהודי", איננה נכונה ופשטנית בשני היבטים.

ראשית - כי אין במשפט העברי התנגדות עקרונית לעינויים של יהודים. אדרבא, המשפט העברי כולל אפשרויות שונות בהן השלטון או המשפט גורמים סבל במכוון לבני אדם. רבנים בתלמוד מתועדים כמשתמשים בעינויים חקירתיים (למשל חולין קמא:, קידושין יב, שבועות מא). עונש הכיפה (סנהדרין פא) היא דרך המתה אכזרית במיוחד, המחליף את דרכי ההמתה של עונש המוות הקלאסי הבנויים כדי להפחית כאב מיותר (סנהדרין מה). עונש 39 המלקות, הנקרא חצי מוות, נתפס כעונש יעיל וצודק1; וגרימת כאב נחשבת דרך לגיטימית לכפות אדם לפעולה, זאת מבלי לפגוע ברצונו - "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (רמב"ם, הלכות גירושין, ב, כ). ממילא ברור ש "יהודי לא מענה יהודי", איננו ניתן להאמר בפשטות בשם המשפט העברי. ואם השתנה המצב, כפי שאומר הרב כלפון משה הכהן מג'רבא, כי בימינו "נתפשטה הדעה לבחור בחופש וחרות ולהתרחק מכל כפיה והכרח", ולכן "ניטל כח ביה"ד להכריח את החוטאים לשוב לדרכי ד'",2 אז זה מחייב דיון ביהודים ולא-יהודים כאחד.

מאותו משפט השתמע גם שניתן לענות לא יהודי, לטעמם של הדוברים. בהקשר זה מתבקש לעיין בדברי הרמב"ן על שרה אמנו, שעינתה את הגר שפחתה, מכיוון שזו זלזלה בגבירתה וסיכנה לדעת שרה את נפש בנה. על עינוי זה אומר הרמב"ן: "חטאה אמנו בענוי זה", לא זו אף זו, אומר הרמב"ן כי כמו שכתוב בפרשתנו "שמע ה' אל עניה". ויותר מכך - חטא זה, ניצול מעמד של כוח כדי לענות את השפחה הזרה, גם אם זו נתפשת כמסוכנת - גרר עונש. אומר הרמב"ן: "נתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני עינוי" (רמב"ן ברא, טז, וכן כתב הרד"ק שם). אמירתו של אלוהים שישמע את זעקת המעונה, והזיכרון של משמעות שמיעת האלוהים - אשר העניש את אברהם - אמורה להדיר שינה מעיני המקלים ראשם בסוגיה הרת גורל זו.

זה מביא למאפיין השלישי המצוי - שמיעת האלוהים את הזעקה של הגר היתום והאלמנה, וגם של הגר. - בין אם שקטה היא ורק האלוהים שומע אותה, או זעקה שנשמעת גם בעולם הזה ואז השמיעה הבו-זמנית של החברה ושל האלוהים מעמידה את החברה במבחן שכשלון בה עלול חס ושלום להסתיים כפי שהסתיים בזעקת סדום. ואכן, הרמב"ן לא תולה את האשמה רק בשרה ומוסיף ואומר שחטא "גם אברהם בהניחו לעשות כן". חלה חובה על גורמים בחברה למנוע, ואם לא למנוע, לחשוף ולדרוש טיפול ותיקון - למען החברה ועתידה.

אני מבקש לחזור למרכיב בעינויים אליו אנו מתקשים להיישיר עיניים - לכאב הפיזי או הנפשי הקשה מנשוא. בגלל יחסי הכוח והכוונה של השולט. התלמוד במסכת כתובות (לג ע,"ב) אומר רב כי אילו היו מענים את חנניה מישאל ועזריה היו משתחוים לפסל. מכאן הסיק הרב משה פיינשטיין שסביר לגמרי לחולה להעדיף את אי הארכת חייו, אם אלה חיי סבל, כי ייסורים קשים ממיתה.

כאשר כאב כזה שהוא קשה ממוות נגרם בכוונת מכוון על ידי שלטון, אשר בוחר לא להרוג, אלא להכאיב - ולכן זה ימשך וימשך וימשך... זה עינוי. פעולה כזו מהווה חדירה לאוטונומיה של הפרט, היא שוללת ממנו כל שליטה או אשליית שליטה על גופו ופרטיותו, על מחשבותיו ועל נפשו. הרי הכאב חודר את המנגנונים והופך להיות הנוכח המרכזי, או אף היחידי, בתודעתו ובכך נוטלת מהאדם את צלם האלוהים שבו. כל בעינוי בפרשת האונס בפרשת כי תצא, בעינוי שעברה דינה ובעינוי בפרשת אשת יפת תואר. אם אלוהים מאזין זעקה, אז על על יחיד או חברה המעלימים עין מעינוי ניתן לאמר את דברי אברהם - "אין יראת אלוהים במקום הזה".

לכן איסור העינויים הוא גורף ובלתי תלוי בצורך או מלחמה ושלום.3 גם במקום בו לצערנו יש היתר להרוג - אין היתר לענות. שריפת אדם חי בכוונה - כשיש אפשרות להרג נטול כאב, בבחינת "ברור לו מיתה יפה", איננה עוד דרך להרוג, אלא אדישות או כוונה מכוונת לענות. העלמת מרכיב זה, כמו גם התעלמות מעינויים שככל הנראה לכאורה נעשים בשם כל אחת ואחד מאיתנו על ידי גורמי המדינה - בעייתית ביותר.

אל מול הגורמים המבקשים להשתיק זעקות, ולפגוע ביחידים וארגונים המקדישים עצמם המסייעים חברה לשמוע - דרושה תושבת המשקל, כי שמיעת קול הזעקה היא חובתנו. אני מזמין את קוראי דברים אלו למצוא דרך המתאימה להם כדי לשמוע את הזעקה ולהיענות לה - כי שמיעת קול הזעקה היא חובתנו שלנו, ומי ייתן ולא נזדקק - לא למימון זר ולא לזעמו של האל - כדי לעשות את המוטל עלינו.

1. (על כל הנ"ל עייני בספרו של אהרן קירשנבאום, "בית דין עונשין ומכין: הענישה הפלילית בעם ישראל תורתה ותולדותיה" (מאגנס, 2013).

2. שו"ת שואל ונשאל, עמ' קס; תורה וחיים, קפח- קפט.

3. במאמרים של דר' ויגודה ושל הרב פרופ' Broyde הזמינים באינטרנט, נקוטה העמדה כי כאשר יש צורך (בעת מלחמה או פצצה מתקתקת) עינויים מותרים. אל מולם ניתן לראות את המאמרים של פרופ' דני סטטמן ושל עמיהוד גלעד המסבירים היטב מדוע האיסור לענות הוא מוחלט. בכוונת מכוון לא נכנסתי בדברי לשאלת (היעדר) היעילות או הנזק שיש בעינויים. אני סבור שאין הם יעילים ושהאיסור הוא מוחלט. אני גם סבור שהאיסור המוחלט איננו מונע התלבטות מוסרית במקרה של ילד חטוף או פצצה מתקתקת, תוך נכונות ואף רצון לעמוד לדין ולקחת אחריות על אותה החלטה, שחייבת להיות אישית, נדירה ולא מערכתית, מתוכננת וצופה למרחוק. מי ייתן ולא נעמוד לניסיון ולא לביזיון. אנו חיים בחברה בה יש 350 הרוגים בתאונות דרכים, עשרות בתאונות עבודה וכד' מצד אחד ועם מנגנוני הפעלת כוח עצומים. ממילא ברור שמתאפשר לנו לבחור בחירה מוסרית של הימנעות מעינויים מעמדה של כוח וביטחון. ביטחון אמת בצור ישראל וחתירה לחברה מוסרית ברת קיימא, מחייבת הסתמכות על עוצמה המופעלת רק על פי חוק ומוסר, תוך חגיגת ההיענות למגבלות העצמיות שאנו נבחר לקחת על עצמנו - בבחינת "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות", במקום לחגוג את חגיגת "אשרי שיאחז וניפץ עוללליך אל הסלע".

דר' עמוס ישראל-פליסהואור. חבר הועד המנהל של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. עמית מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. יו"ר (במשותף) של האיגוד הבינלאומי למשפט עברי. הנאמר היא דעתי האישית בלבד. מייל: mailto:amos.israel@biu.ac.il

 

 

החכמה והלימוד אינם ערובה למוסריות

'ואלה המשפטים' דוד אמר: (תהלים יט) 'יראת ה' טהורה, עומדת לעד' מהו? כך אתה מוצא אדם שונה מדרש, הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא, אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו: יש לי אלף מדות של תבואה, יש לי אלף מדות של שמן ואלף של יין, אמר לו: חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם? אם יש לך כן, הכל שלך, ואם לאו, אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל, אמרו לו: אם יש לך יראת חטא, הכל שלך, שנאמר (ישעיה לג) 'והיה אמונת עתיך וגו' יראת ה' היא אוצרו', לכך נאמר 'יראת ה' טהורה' והנביא צווח: (שם א) 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.

 (שמות רבה פרשה ל)

 

 

עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם - עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי (רבי יהודה הלוי)

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי - לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָי ואֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.

(שמות כ"א, ה-ו)

 

ומה ראה אוזן להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי: (קדושין כב ע"ב) אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב - תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.

(רש"י שמות כא , ו)

 

'ועבדו לעולם' - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו: שישוב לזמנו הראשון שיהיה חפשי.

(אבן עזרא שמות שם, שם)

 

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים.

(שולחן ערוך חושן משפט שלג , ג)

 

 

 

מהנעשה בתנועה

הוקם צוות הידברות בדרום: נרקמת פעילות של הידברות בין-דתית להכרת האחר במטרה להוריד מחסומים רגשיים ומחשבתיים בתחום הבין-דתי. הפעילות תתקיים במוסדות החינוך בבאר שבע והסביבה. יוזמים את הפעילות: הרב מאוריסיו בלטר, הרב של בית הכנסת הקונסרבטיבי אשל אברהם בבאר שבע, רוקסנה גולן, יושבת ראש לשעבר של הקהילה הקונסרבטיבית מגן אברהם בעומר, ואמירית רוזן. זהו קידוש השם ממש, אנו תומכים.

צוות תגובות לענייני השעה בראשות פרופ' צבי מזא"ה פעיל ומגיב בתקשורת וברשתות החברתיות.

מתקיימים חוגי בית במקומות שונים בארץ

קיימים חמישה סניפים ברחבי הארץ שקיימו לאחרונה מפגשים במוצאי שבת

במרחב הוירטואלי: ניתן לפנות אלינו למייל ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק:  http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר: twitter:@ozveshalom

 

 

הנהלת העמותה "עוז ושלום" החליטה לחזור לגביית דמי חברות, בסך 40 ₪ לשנת 2016, ולסטודנטים - 20 ₪. התשלום - העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים - mailto:ozveshalomns@gmail.com. כדאי לכם - רק משלמי דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת חברים שאנו מתכננים! ובכלל, תרמו לעוז ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף 46א.

 

 

קול קורא

בימים אלה החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום ורדפהו".

צאו מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה שקדיאל, 052-3911181, moshelea@netvision.net.il

 

 

אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה והפצה.

המחאות לפקודת עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום) ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806

ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים - mailto:ozveshalomns@gmail.com.

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א

להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:

0523920206 - mailto:ozveshalomns@gmail.com

עורך אחראי - פנחס לייזר; מזכירת המערכת - מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום - נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il