וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת
נָפֶשׁ.
עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן
יָד תַּחַת
יָד
רֶגֶל
תַּחַת רָגֶל. (שמות
כא, כג-כד)
בין פשוטו של מקרא להלכה
נפש תחת נפש" - "עין תחת עין יד תחת יד" - נפש הוא משלם ואינו
משלם ממון תחת נפש.
רבי אומר: נפש תחת נפש - ממון. אתה אומר
"ממון" או אינו אלא "מיתה"? הרי אתה דן: נאמר כאן
"שיתה" ונאמר להלן "שיתה" - מה להלן ממון, אף כאן ממון.'עין
תחת עין' - ממון. אתה אומר "ממון" או אינו אלא עין ממש? היה רבי אלעזר
אומר: 'ומכה בהמה ישלמנה' 'ומכה אדם יומת' - הקיש הכתוב נזקי אדם לנזקי בהמה; מה
נזקי בהמה לת
(מכילתא משפטים פרשה
ח, צ-צא)
עין תחת עין. כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא
פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה.
(ספורנו שמות כא, כד)
'אשר תשים לפניהם'- לפניהם ולא ולפני
הדיוטות
אביעד סטולמן
דומה כי מהותם של
עשרת הדיברות מעולם לא הייתה מחוורת. בפירושו לפרשתנו העלה הרמב"ן את הטענה
כי עשרת הדיברות הנם ראשי פרקים, מעין כותרות לנושאים הלכתיים המפורטים בהמשך.
בעזרת תובנה זו ביאר הרמב"ן מדוע חזר משה, בסוף פרשת יתרו, על האיסור
"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב", ומדוע גם בפרשת משפטים מצוי פירוט
נוסף של ענייני עבודה זרה. הרמב"ן אף הצביע על העובדה שבפרשת משפטים מפורטים עניינים
הקשורים בכיבוד הורים, איסור רציחה ואיסור ניאוף, שלושה נושאים המופיעים בעשרת
הדיברות.
בהתאם לתפיסה זו סבר
הרמב"ן כי פירוט דיני הנזיקין המצוי בפרשת משפטים הנו כנגד הדיבר "לא תחמוד",
"כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו
לעצמו. לפיכך אמר 'תשים לפניהם', משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו
שלהם מן הדין". ואם תאמר, מדוע פתחה פרשת משפטים דווקא בעניינים ממוניים, ולא
בנושאים אחרים מתוך עשרת הדיברות? על כך השיב הרמב"ן על פי דברי המדרש:
"כל התורה כולה תלויה במשפט, לכן נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדברות".
בין אם נקבל את
הסברו של הרמב"ן ובין אם לאו, אין ספק שהתורה ראתה חשיבות עליונה בדינים
הממוניים. ולא זו בלבד, מסתבר שהעיסוק האינטנסיבי בדיני הנזיקין, בעולם הישיבות,
ואפילו בבתי הספר שבהם פתחו את העיסוק בתלמוד בפרק "אלו מציאות", מורה
על הערך הרב שמצאו בדינים אלו לומדי התורה. מבחינה היסטורית, דומה כי דיני המועדים
ואפילו דיני הכשרות, לא זכו להילמד באותה עצימות שבה נלמד הדין האזרחי של התורה. וכאן
מוטל עלינו לברר: מפני מה קבעו ראשי הישיבות את עיסוקם הנרחב של בני הישיבות דווקא
בתחום זה, הרי התורה היא פרוגרמה דתית, ומדוע אפוא להציב את הסדר החברתי-כלכלי
במרכז הלימוד הדתי?
כאמור, "כל התורה
כולה תלויה במשפט", ודבר זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בעובדה שדיני ממונות הם
מן הראשונים שזכו להימסר במעמד הר סיני. מובן מדוע מצאה התורה לנכון להתייחס לדיני
העבודה, שהרי אלו נושאים המשקפים תפיסות של צדק חברתי עקרוני, והם חורגים מהסדרה
יעילה של היחסים בין בני המדינה. אולם מה באשר לחוקים שההלכה קבעה כי הם דיספוזיטיביים:
וכי מה איכפת לתורה באיזו מידה יפצה שומר חינם או שומר שכר את בעל הפרה במקרה של
גניבה אבידה או פשיעה?
דומה כי הגישה הדתית
הקלאסית טוענת כי התשובה לשאלה זו פשוטה ביותר. לטעמה של גישה זו, אין מגמת התורה
הסדרת נוחיות החיים החברתיים ויעילותם גרידא. התורה מציגה מערכת משפטית א-לוהית
שהיא כמובן מושלמת ומחייבת. מערכת זו מתאימה לנו, כפי שמתאימה לנו דיאטה שהיא פרי
מחקר רפואי מדעי על גוף האדם. כשם שכל ניסיון לחרוג מהכללים שקבע הדיאטטיקן או
שהמליצה עליהם הרופאה, עלול להסתיים במחלה קשה, כך חריגה ממשפטי התורה עלולה להביא
עלינו צרה חברתית או מוסרית. לפיכך, אם מציאות זמננו אינה נראית לנו מתאימה למשפטי
התורה, עלינו להתאים את עצמנו, ולא לשנות את חוקי התורה.
לפני כעשרים שנה
פרסם הרב יעקב אריאל מאמר כנגד ההידיינות בבתי המשפט הממלכתיים במדינת ישראל, ברוח
גישה זו. לדעתו, מכיוון ש"לחיי חברה ישראלים יש יעוד אלקי וסדר אלקי, מידת הצדק
האלקית היא המשערת בשיעור חכמתה העליון את הגבול של זכויותיו, חובותיו ובעלותו הממונית
של כל אדם ואדם, ואת צורת הענישה לחורגים ופוגעים בגבול זה. כל סטיה משיעורה המדויק
של חכמת הא-ל יתברך, יש בה משום גזל וחמס, המְסַכֵּנים את קיומה של החברה". לדידם
של האוחזים בגישה זו, מערכת המשפט של התורה מציגה תפיסת עולם מוסרית-א-לוהית
דווקנית, ועלינו לשאוף לקיימה. התורה מציגה את החוק המושלם, הא-לוהי, שאין בלתו.
על כן, כל ניסיון לחוקק חוק חלופי יהיה שגוי. במאמרו "על המציאות המשפטית
במשנת הרמב"ם" תאר פרופ' דוד הנשקה גישה זו: "תורה, הגנוזה
תתקע"ד דור קודם שנברא העולם, היא לא רק מערכת החוק שנמסרה אל תוך העולם
הנתון מכבר; שאין התורה באה לאחר העולם, אלא במקביל לו, ואף קודם לו. תורה שהיתה
כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, אינה החוק שחל על המציאות ועל בסיס נתוניה, אלא
היא עצמה מציאות כשלעצמה".
ניתן כמובן להציע
כיוון שונה, ודומני שהוא מוצג היטב בדברי הרמב"ם. על פי גישה זו, הסדר החברתי
שאותו מציגה התורה אינו בהכרח מושלם. בחילופי הזמנים אפשר בהחלט שדיני התורה לא
יהיו מתאימים, וכך טען הרמב"ם מפורשות "[ש]הא-ל יתעלה יודע שבכל זמן
ומקום זקוקים דיני התורה הזאת, בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות,
לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מא).
לשיטת הרמב"ם, התורה
קובעת גם דין אזרחי מפני שחיי חברה תקינים הנם הבסיס לחיים רוחניים פוריים שהם
המטרה העליונה של התורה. לדידו, "כוונת כל התורה שני דברים, והם תקינות הנפש
ותקינות הגוף... תקינות הגוף תהיה בתקינות מצבי חייהם אלה עם אלה... שיבוטל העֹשֶק שהם עושקים זה את זה, והוא שלא יוּתַר לכל איש מן
האנשים לעשׂות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשׂות, אלא יכפוהו לעשׂות מה שמועיל
לכול". אמנם "[ש]משתי המטרות האלה אחת נכבדה יותר, בלי ספק, והיא תקינות
הנפש, כלומר, מתן הדעות הנכונות", אבל "המטרה השנייה, תקינות הגוף,
קודמת בטבע ובזמן... היא המודגשת יותר, והיא אשר הפליגו לפרטה ולפרט את כל פרטיה,
כי הכוונה הראשונה אינה מושׂגת אלא לאחר שמושׂגת זאת השנייה" (שם, חלק ג,
פרק כז).
התורה מתייחסת אפוא
ל"הנהגת המדינה ותקינות מצבי כל תושביה במידת היכולת", אך אין כוונתה
בהכרח להציג גישה א-לוהית מושלמת לפתרון הסכסוכים בין בני האדם. א-לוהיותה של
התורה מוכחת מתוכה, לא מפני שהדינים המוצגים בה הם מושלמים, אדרבה הם דורשים תיקון
מדור לדור. לדעתו, משמעותה של א-לוהיות התורה אינה טמונה בכך שהיא מציגה חוק מושלם
המתאים לכל מצב, אלא שהיא דואגת "לתיקון המצבים הגופניים וגם לתיקון
האמונה" (שם, חלק ב, פרק מ).
ואם תאמר, אם התורה
אינה מציגה את הדין המושלם, אלא דין אפשרי גרידא, מדוע יהיה אסור לעדכנו מזמן
לזמן? התשובה שהרמב"ם נתן לשאלה זו מפתיעה ביותר והיא "כי זה היה מביא
לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת הא-ל". אם חכמי ההלכה ישַנו את
ההלכה, יסיק ההמון כי ההלכה היא יצירה אנושית ולא א-להית. בתודעת ההמון, רק משפט
אנושי הוא בר-שינוי, וחוק א-להי אסור לו להשתנות. לא מפני שהתורה מוסרית באופן
מיוחד, עלינו לאמץ את הקוד שהיא מכתיבה, אלא מפני ששלטון התורה עלול להתערער אם
נשנה אותה חדשים לבקרים.
חשוב לציין שהרמב"ם
הדגיש בדבריו שבמערכת ההלכתית קיימים מנגנוני תיקון ועדכון מובנים, הפועלים
במתינות, ואינם מסכנים את הדת, ובראשם בית הדין הגדול. בימינו, חכמי ההלכה,
"העוסקים בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי
משה רבינו", הם אלו המסוגלים לאזן בין המקורות הקדומים לבין המציאות המורכבת והמתחדשת.
תפיסתנו המערבית
המודרנית רואה בדת מרכיב המולבש על חיינו הנורמטיביים. אנו נוטים להציב את ההלכה במקום
מוגדר בחיינו. רובנו, כך אני מאמין, תומכים בהפרדה מסוימת בין הדת למדינה. לתפיסתנו,
על הדת לצמצם עצמה, ואל לה לשלוט על מרחבי החיים הכלכליים והפוליטיים שלנו. ברם
העיון בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה מורה שאין זו כוונת התורה. התורה היא תורת חיים
המתייחסת לחיי האדם והחברה כמכלול שלם, ואין בה הפרדה חותכת בין הפן הרליגיוזי לפן
האזרחי. בעניין זה דומה שיסכים הרמב"ם עם בעלי הגישה השמרנית שתיארנו לעיל.
יחד עם זאת, מובן שאין
הדבר מכתיב גישה פונדמנטליסטית המקדשת את הטקסט באופן מוחלט, ומשליטה על החברה חוק
מאובן שאינו מתחדש ומתעדכן על פי צרכי השעה. חז"ל, בפרשנותם היצירתית ולעתים
נועזת לפרשת משפטים, התוו את האופן שבו עלינו לקרוא את המקורות ולחדש את פני ההלכה.
בעלי התלמוד, רבותינו הראשונים וגדולי הפוסקים הם ממשיכי דרכם בחשיבה הביקורתית
ובוירטואו
מחבר הדרשה הוא אוצֵר אוספי היהדות בספרייה
הלאומית הישראלית
וְרָצַע אֲדֹנָי
ו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ - וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם
עַבְדֵי זְמָן עֲבְדֵי עֲבַדִים הֵם - עֶבֶד אֲדֹנָי
הוּא לְבַד חָפְשִׁי.
(רבי יהודה הלוי)
ומה ראה אוזן
להֵרצע מכל שאר אברים שבגוף? אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע"ב): אוזן זאת ששמעה על הר סיני 'לא
תגנוב' והלך וגנב - תרצע. ואם מוכר עצמו, אוזן ששמעה על הר סיני (ויקרא
כה נה) 'כי לי בני
ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר:
מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים
במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי
הם' - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.
(רש"י שמות כא , ו)
'ועבדו לעולם' - לזמנו של יובל, שאין זמן מועדי
ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות, כאילו עולם מתחדש, או יהיה פירושו: שישוב
לזמנו הראשון שיהיה חפשי.
(אבן עזרא שמות שם, שם)
התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי
היום, חוזר, ואפילו קיבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו
והמעות חוב עליו, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים' (ויקרא כה, נה) - ולא עבדים לעבדים.
(שולחן
ערוך חושן משפט שלג , ג)
וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי
צַדִּיקִים.
(שמות
כג, ח)
'יעוֵר'- כמו שהושאלה הראיה מן העין על הלב ומשפט
השכל, כן הושאל הפכו, שהוא העוורון, על העדר השכלת הדברים הברורים וגלוים לעין,
והכוונה כי שהוחד יטה את לב האדם מדרך הצדק ויכהה מאור השכל, עד שהאדם הפיקח שהוא
הפך העוור, לא יראה דברים לאמתתם, ודברי הצדיקים בדין, הם ישרים, יהיו בעיניו
עקומים ומסולפים.
(רבי
יצחק שמואל רג'יו שמות כג, ח)
עמותת ירוק עכשיו שלחה לנו את
המכתב הבא, ואנו מפרסמים אותו ברצון
לכבוד : עורך 'שבת
שלום'
שלום,
הנדון : 'תו ירוק' לעלוני פרשת שבוע
כחלק
מפעילות עמותת 'ירוק עכשיו' אנו מובילים מהלכים של שינוי בציבור הדתי בנושאים
שונים. אחד הנושאים בהם נתקלנו כחלק מהתמודדות עם המשבר העולמי הוא צריכת הנייר.
הציבור
הדתי, מטבעו, צורך כמויות גדולות של נייר ועקב בעיות הלכתיות של גניזה הרבה ממנו
מגיע לשריפה או הטמנה ולא למיחזור. נייר שנגנז כמובן שאינו מגיע למיחזור והרי
שימוש חוזר הוא בגדר מצוות "בל תשחית".דווקא אנו כאנשים דתיים מחויבים
לתת את הדעת על הדרכים לצמצמם את צריכת הנייר. צריכת נייר גורמת לנזקים סביבתיים
גדולים כגון: כריתת יערות, ייצור הנייר וזיהום אוויר הנגרם כתוצאה משינוע. כמו-כן,
כידוע, בעיית הגניזה הפכה בעת האחרונה לבעיה חמורה בשל העומס הרב המוטל על מערכת
איסוף הגניזה ברשויות שכמעט ואינה עומדת בנטל.
מהו
'תו ירוק'?
בעקבות
בירורים הלכתיים עם רבנים שונים, בראשם הרה''ג יעקב אריאל שליט''א התגבשה פסיקה
הלכתית בנושא. ע''פ ההלכה ישנם שני קרטריונים מרכזיים לחיוב גניזה:
א.
כל עלון שאין בו אזכרה של אחד משבעת השמות האסורים במחיקה כגון: אל,
אלוהים, שם הוי', שם אדנות. במקומם ניתן להשתמש בכינויים כגון: ה', ד', אלוקים
וכו' או הפסק כמו א-ל.
ב.
וכן שלא יופיעו בעלון פסוקי תנ''ך שלמים, אין בעיה בציטוט חלקי.
כל
עלון שיעמוד בתנאים אלו יקבל את ה'תו הירוק' המעיד על כך שעלון זה יכול להגיע
למיחזור נייר, חשוב לציין שבתהליך המיחזור הכתב נמחק לגמרי ועל-כן ניתן להשתמש בנייר
הממוחזר אף לדברי חולין. כמובן שאין להשליך את העלון דרך בזיון לפחי הזבל
ה'רגילים', אלא רק לפחי המיחזור שמכילים נייר בלבד.במקביל אנו יוצאים במסע פירסום
לציבור הרחב על מנת להסביר מהו ה'תו הירוק' ולעודד קריאה של עלונים בעלי 'תו
ירוק'.
בכבוד רב,
ישעי צביאל-לוביץ'.
רכז פעילות 'ירוק עכשיו'
Green.now.eco@gmail.com
052-5217459
בשורה טובה לקוראינו
בקרוב יצא לאור ספר 'דרישת שלום', לזכרו של חברנו ג'רלד
קרומר בהוצאת ידיעות-ספרים.
ספר זה בעריכת צבי מזא"ה ו
מכיל מבחר מאמרים המבוססים על דברי תורה שפורסמו
בגיליונות 'שבת שלום'
ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות
ישראל
למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.