עַיִן תַּחַת עַיִן
שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד
רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. (שמות כא, כד)
עין תחת עין - בין פשט לדרש
עין תחת עין - אמר רב סעדיה:
לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם היכה עין חבירו, וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת
ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו. ויותר קשה הכויה והפצע
והחבורה, כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות, ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זוטא: והלא
כתוב במקום אחר 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו' (ויקרא כד, כ). והגאון השיב לו: יש
לנו בי"ת תחת על. והנה טעמו כן ינתן עליו עונש. ובן
זוטא השיב לו: 'כאשר עשה כן יעשה לו' (שם שם, יט). והגאון השיב: הנה שמשון אמר: 'כאשר עשו לי כן עשיתי להם'
(שופ' טו, יא), ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם
השיב להם. ובן זוטא השיב: אם היה המכה עני מה יהיה עונשו? והגאון השיב, אם עור יעור עין פקח מה יעשה לו. כי העני יתכן שיעשיר וישלם, רק העור
לא יוכל לשלם לעולם. והכלל לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך
על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש
ביניהם. והנה יהיה פירושו: 'עין תחת עין' ראוי להיותו עינו תחת עינו,
אם לא יתן כפרו.
(אבן עזרא שמות
כא, כד)
עין תחת עין - הידוע בקבלת
רבותינו שהוא ממון (מכילתא כאן, ב"ק פד א), ויבא כלשון
הזה בתשלומין 'ומכה נפש בהמה ישלמנה,
נפש תחת נפש' (ויקרא כד יח). '...ועל דרך הפשט אין הצלה מזאת השאלה, לבד אם יאמרו כי המכה אשר
יתן מום בעמיתו (ויקרא כד יט) והוא מום קבוע
שישאר בו, כגון עין יד ורגל וכויה
שישאר ממנה הרושם לעולם, אז נעשה כמותה בגופו, והוא מה שאמר
(שם
כ) 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן
בו', ואין בזה תשלומי שבת וריפוי כלל. אבל אשר יכה אותו באבן או באגרוף על בגדיו ונפל
למשכב ונתרפא רפואה שלימה ולא נשאר בגופו מום, בזה אמר (לעיל פסוק יט) 'רק שבתו יתן ורפא ירפא'.
(רמב"ן שמות שם, שם)
ואתם ידעתם את נפש הגר
אלימלך הורוביץ
כפי שהעיר רבי אליעזר הגדול (בן הורקנוס) במסכת בבא מציעא (נט ע"ב( הזהירה התורה בשלושים ושישה מקומות בענין
יחסינו לגר, יותר מכל מצוה אחרת בתורה. אזהרות אלה באות לפעמים כמצוות עשה "ואהבתם את הגר" ולפעמים, כגון בפרשתנו, (פעמיים)
כמצוות לא תעשה "וגר לא תונה ולא תלחצנו" "וגר לא תלחץ".
בשני המקרים הנימוק
הוא: "כי גרים הייתם בארץ מצרים" תוך נימוק זה ברור שלפי פשוטו
של מקרא מדובר לא רק בגר שקיבל עליו עול מצוות אלא, כלשון רש"י: בכל אדם
"שלא נולד באותה מדינה אלא בא ממדינה אחרת לגור שם". ושמא רש"י
עצמו נזכר
בתלאות המהגר הזר משנות שהותו בוורמס שבגרמניה. גם ר'
אברהם בן הרמב"ם העיר שלפי פשוטו מדובר כאן "בגר ...בנוגע למדורו" בדרך
זו הלכו מתרגמי המקרא לאנגלית עבור המלך ג'יימס: "Thou
shalt not oppress a stranger".
כפי שהעירה נחמה ליבוביץ (עיונים חדשים בספר שמות, עמ' 280) הקשר בין האיסור ללחוץ את הגר לבין זכרון סבלו של עם ישראל במצרים מודגש בפרשתֵנו לא רק בהכפלת הנימוק "כי גרים הייתם בארץ מצרים" אלא גם "על ידי אמצעי סגנוני של חזרה על מילה שפגשנוה באותו מקום אשר אליו יש לכווין את הזכרון". הפועל "לחץ" מופיע בפעם הראשונה בתורה (וגם השניה) בדברי ה' אל משה בעמדו לפני הסנה: "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם" (שמות ג, ט) ומשם אין פועל זה מופיע שוב עד שהוא בא בפרשתנו פעמיים כדי להרחיק אותנו מהתנהגות בלתי ראויה כלפי הגר "וגר לא תונה ולא תלחצנו", "וגר לא תלחץ". מטרת חזרה זו על הפועל, לדברי נחמה, היא לרמוז לנו "שכאשר תקראו בתורה את איסור לחיצת הגר יעלה זכרון הלחץ אשר סבלתם עצמכם כגרים" . ויש אולי להוסיף שכמו רש"י אף נחמה ליבוביץ הגלתה לגרמניה לצורך לימודיה ולמדה על בשרה את סבלו של המהגר.
היא אף הפנתה לדבריו של בעל ספר החינוך הספרדי. למרות שהגדיר מחבר ספר החינוך לצרכי המצוה את הגר כ"כל מי שנחבר אלינו משאר האומות שהניח דתו ונכנס בדתינו" הוא הוסיף מסר כללי יותר שיש לנו ללמוד "מן המצוה היקרה הזאת" (של אהבת הגר) והוא: "לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחת אבותיו ולא נעכיר עליו הדרך במצאנו אותו יחידי".
מסר זה הוא בעל רלוונטיות מיוחדת עבור תושבי מדינת ישראל, שחלק גדול מהם הם מהגרים או צאצאי מהגרים מארצות שבהן סבלו היהודים אפילו יותר ממה שסבלו אבותינו
במצרים. ואולם, פקידי משרד הפנים טרם הפנימו את המסר, ונוהגים לעתים קרובות באטימות
מחרידה כלפי עובדים זרים וילדיהם. לאחרונה נתבשרנו ('הארץ', י' בשבט תשס"ט) על מקרה של ילד בן 11 יליד תל אביב שהוריו הפיליפנים נתנו לו את השם "רבי אליעזר" על שם הגיבור
המקבי.
'רבי אליעזר' והוריו
נידונו לגרוש מן הארץ מפני שאמו נכנסה לארץ לפני שלוש עשרה שנה בזהות בדויה בשל
היותה צעירה מדי לצאת מארצה באופן חוקי. 'רבי אליעזר הקטן' דובר רק שפה אחת
(עברית) ומכיר רק מדינה אחת, ישראל.
האם אין זו השעה להיזכר בהערת רבי אליעזר הגדול שתורתינו הזהירה אותנו שלושים ושש פעמים בענין יחסינו לגר. ובענין זה אמרו חז"ל (ספרי על הפסוק "צדק צדק תרדוף")"רדוף אחר בית דין שדינו יפה, אחר בית דינו של ר' יוחנן בן זכאי, ואחר בית דינו של רבי אליעזר".
פרופ' אלימלך הורוביץ הוא
היסטוריון תושב ירושלים
וְכִי יַכֶּה
אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.
(שמות כא, כ)
את עבדו
וגו': עבד כנעני, ע' רש"י וראב"ע;
והנה ידוע כי היה האדון שליט בעבדיו להמיתם, והתורה נטלה ממנו השלטון הזה, ואם מת
תחת ידו באופן שיש לחשוב שנתכוון להמיתו, יומת האדון, אך אם יום או יומים יעמוד באופן שיש לתלות שנתכוון ליסרו
ולא נתכוון להמיתו, לא יוקם. וכן כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ב' הלכה
י"ד וז"ל: 'ייראה לי שהמכה את עבדו בסכין וסייף או באבן ואגרוף וכיוצא
בהן ואמדו למיתה ומת, אינו בדין יום או יומים, אלא אפילו
מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר 'בשבט', שלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל
ורצועה וכיוצא בהן, ולא בהכאת רציחה. 'נקם ינקם' - מיתת סייף, עיין רש"י וראב"ע. והנה אצל הרומאים היה האדון שליט בעבדיו להמיתם
בכל מיתה משונה ולאיזו סיבה שתהיה, ונמשך זה עד זמן הקיסרים אדריאנוס
ואנטונינוס, אשר ריחמו עליהם ואסרו הריגתם. וכאן ראוי
להזכיר דברי רז"ל במכילתא (משפטים ז') (הביא דבריה רש"י כאן והובאו גם בילקוט),
וז"ל: והרי היה (עבד כנעני) בכלל 'מכה איש ומת' אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל
להיות נדון בדין יום או יומים-. הרי מבואר כי גם לדעת
התנאים, גם העבדים הכנעניים נכללים בתורת 'מכה איש ומת', וישראל ההורג אותם חייב
מיתה. ואעפ"כ צריך עיון, כי מהמשך דברי המכילתא נראה כי תנא קמא האומר:
"והרי היה בכלל מכה איש ומת" היה מפרש הכתוב בעבד עברי.
(שד"ל שמות כא, כ)
הקב"ה מציל כל אדם מיד חזק ממנו
והנכון בעיני
כי יאמר "לא תונה גר ולא תלחצנו" ותחשבו "שאין לו מציל מידך",
כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם
נקמה, כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם
כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו, וכן האלמנה
והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם, ועלי
יבטחו, ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט), כלומר, ידעתם כי
כל גר, נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם
עליכם, כמו שכתוב (לעיל ב, כג): "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם
אל האלהים מן העבודה", כלומר לא בזכותם, רק שרחם
עליהם מן העבודה.
(רמב"ן, שמות כב , כ)
"וגר לא תונה ולא תלחצנו": גם
העדר מחאה יכול להיחשב כעינוי
ואחר שאמר 'לא תענון' לשון רבים, אמר
'אם ענה תענה', כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם גם הוא יחשב מענה.
והנה העונש: אם אחד יענה ואין עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו: "וחרה
אפי והרגתי אתכם" - כולכם.
(אבן
עזרא שמות כב , כ)
רעיון זה, שאי-עשייה אף היא עשייה, שכל שיש בידו למחות ולא מיחה
דינו כמשתף פעולה, נמצא רבות בדברי מקרא, משנה ואגדה. ובעל "העמק דבר",
המסכים כאן עם אבן עזרא, מעיר הערה פרדוכסלית, שטוען הנביא טענה כזו אף כנגד
הקב"ה. אם הוא רואה עוול ומחשה, הרי אף הוא כביכול משתתף עם עושי עוול.
וכתב רבי אברהם, כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם,
גם הוא ייחשב מענה. והוא נכון; ומקרא מלא הוא בישעיהו (סד, יא): "העל אלה תתאפק
ה', תחשה ותעננו עד מאד". פירוש: במה תחשה, תעננו.
(העמק
דבר על שמות כב, כב)
שמתוך שתתאפק ותחשה - הנך כביכול כמצטרף אל מענינו.
(מתוך
עיונים חדשים לספר שמות לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל,
עמ' 285)
"ואנשי קדש תהיון
לי"
קדושים
אנושיים תהיו לי. שתקדשו את מעשיכם האנושיים, וזהו עיקר הקדושה הנדרשת מן
האדם. מלאכים אינם חסרים לו לרבונו של עולם בשמים.
(בשם רבי מנחם מנדל מקוצק,
מתוך "מעינה של תורה)
וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי
גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ
אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי
עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
(שמות פרק כג , ט-יא)
בקיום מצוות השמיטה מודיעה אומה שלמה קבל עולם, כי ארצה
לה', והוא אדונה האחד והיחיד והאמיתי; בשנה השביעית היא מושכת את ידה מלהשתמש
בזכות בעלותה על האדמה, וברגש של כניעה היא מחזירה את אדמתה לאדון הארץ. בעשותה כן
היא מכריזה על עצמה כעל "גרים ותושבים" על אדמתה שלה, ומיד ירכינו גאים
ראשם. גסי הרוח, שהיו יושבים בטח על אחוזותיהם, והיו נוהגים במחוסרי-רכוש באטימות
הלב ובהרמת ידים, עתה ינהגו דרך חסד ואהבה בגרים
ובעניים, וגם חיית השדה תיחשב כיצור בעל זכויות, כי אכן אחת היא אדמת ה', שעליה
כולכם יושבים יחד.
(הרש"ר הירש משפטים כג, יא)
יש מצוות מזדמנות ויש מצוות שהאדם צריך לרדוף
אחריהן
הלל אומר: הוי
מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. בשלמא אוהב שלום כדקאמרן (אוהב
שלום מובן לנו, כפי שאמרנו) אלא רודף שלום היכי דמי
(איך ייתכן?) כדתניא (כפי שלמדנו) "בקש שלום ורדפהו"
ומאי שנא (מה ההבדל) כל המצות שאין אדם מחויב אלא אם-כן באה לידו, דכתיב (ככתוב):"כי תפגע שור אויבך" (או) "כי תראה
חמור שונאך" [כי יקרא] "כי תבנה בית חדש". אבל שלום בכל
מקום, "בקש שלום ורדפהו".
(מסכת כלה
רבתי, פרק שלישי, משנה ה)
מחצית השקל
כמטאפורה לפער בין האין סוף למעשה הנדרש מהאדם
רבי יהודה
בר סימון אמר: שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו 'ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם' אמר: רבונו של עולם, הנה
השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו: משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון,
ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ושמונה במזרח, ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם.
וכתיב, 'ונועדתי לך שם ודברתי' (שמות כה כב). וכשאמר לו:
'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' (במדבר כח ב), אמר משה: רבונו של עולם, אם מכניס אני כל החיות שבעולם וכל הבהמות אין בהם
העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם הבערה אחת, שנאמר: 'ולבנון אין די בער וחיתו
אין די עולה' (ישעיהו מ טו). אמר לו: משה, לא כמו
שאת סבור, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר' (במדבר כח ד), ולא שנים
בבת אחת, לפי שאין לפני אכילה ושתיה. למה? אלמלא היה לפני
אכילה ושתיה, כשהיית אצלי ארבעים יום וארבעים לילה, לחם
לא אכלת. ואם היה לפני אכילה, היית אוכל. אלא 'ריח ניחוחי' (שם שם ב), הריח תשמרו להקריב (שם). וכשאמר
'ונתנו איש כפר נפשו', תמה ואמר, מי יוכל לתת פדיון נפשו? שנאמר "ויקר פדיון
נפשם וחדל לעולם" (תהלים מט ט), 'אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו' (שם שם ח). אמר לו: לא כמו שאת סבור, אלא זה
יתנו, כזה יתנו. רב הונא בשם רב אמר, 'שדי לא
מצאנוהו שגיא כח' (איוב לז כג), אין הקדוש ברוך
הוא בא בטרחות עם ישראל. כששמע משה כך, אמר, אשרי העם שככה לו (תהילים קמד טו), 'אשרי שאל יעקב
בעזרו' (שם קמו ה).
( תנחומא כי תשא סימן י)