וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ

כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ

וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

(במדבר לה, לג)

 

 

ולא תחניפו את הארץ. ביאור הענין כך הוא, כי הארץ דומה כאלו פערה פיה לבלי חוק לבלוע את כל מה שעליה, כמו שנאמר (ישעיה ה יד) 'לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וגו'', וכתיב (משלי ל טז) 'ארץ לא שבעה מים'. כי באמת הארץ אינה שבעה לעולם והרשעים הרוצחים מחניפים את הארץ ליתן לה דבר לבלוע וזה החנופה, כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולם וכל צרכיהם אשר מן הארץ מוצאם, וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינן ראוין לכל זה, כמו שנאמר (ישעיה כד ה) 'והארץ חנפה תחת יושביה'. וזה שאמר 'כי הדם יחניף את הארץ', כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי שהארץ תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחת, כי חנופה תחשב לה הדבר, ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה. ומה שלא נהרג קין מפני ישוב העולם, כי הוא היה לבדו בעולם, ומכל מקום הוציאה הארץ את עצמה מן חשד זה שהצמיחה לו קוץ ודרדר, ונע ונד היה בארץ, ואם כן לא נתנה לו עוד שני מיני תועלת שהיו לו מן הארץ. ואף זה על צד החסד עם קין דווקא כאמור, אבל לדורות לא יכופר לה כי אם בדם שופכו להוציאה מידי חנופה זו.

(כלי יקר שם, שם)

 

ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה קאי על 'ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו', היינו, לפטור השוגג מן הגלות, שלא יקחו כפר, כמפורש פרק אלו נערות (כתובות לז ב'). ובזה גלה סוד העיר מקלט כי רציחה בשוגג היא טומאת הנפש, וכמפורש בשבועות דף ח', והישיבה בעיר מקלט הוי כעין טהרת המים, רחיצת הנפש, וטבילה כזאת מועיל לנפש המת, שאם מת עד שלא גלה מגלין עצמותיו (מכות יא ב'), וטהרה לגמרי הוי כמו טהרה לתרומה שצריך הערב שמש, כן הכא צריך הערב שמש, וזה מות הכה"ג, שזה הערב שמש האמיתי, ודו"ק.

 (משך חכמה שם, שם)

 

 

״צווחה וצווחה ולא אשגח בה״

פנחס שיפמן

פרשת מסעי סוגרת מעגל שפרשת פנחס פתחה לפניה. בפרשת פנחס באות בנות צלפחד וטוענות לזכותן לרשת את אביהן שלא השאיר אחריו בן, ומשה שלא ידע בעצמו להשיב להן, הפנה את שאלתן לה׳, והתשובה הניתנת היא: ״כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להן אחזת נחלה בתוך אחי אביהם״. באותו מטבע לשון נענים בפרשתנו בני גלעד בן מכיר בן מנשה החוששים שמתן הזכויות לבנות צלפחד יכיא להסבת הנחלה משבט לשבט, ותשובת משה ״על פי ה׳״ מקבלת טענה זו ואומרת: ״כן מטה בני יוסף דוברים״, כלומר בנות צלופחד ״לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אבותם תהיינה לנשים״. אמנם מתברר כי תשובה זו ניתנה רק לשעתה, ואף נקבע חג מיוחד, הלא הוא ט״ו באב, המציין, בין היתר, ביטול הפירוד בין שבט לשבט והתרת השבטים להינשא זה לזה.

בשתי הפרשיות הללו, נשים הנאבקות על זכותן מצד אחד, וגברים הטוענים שיש לקיים איזון הדדי ולשמֵר גם את זכויותיהם, בולטת ההקשבה, הפתיחות וההיענות החיובית של ההנהגה שבראשה משה. ענוותנותו של משה ניכרת בהיותו מוכן, בעניינן של בנות צלופחד, להפנות את שאלתן, שלא ידע להשיב עליה, לה׳. יש אולי משהו משעשע במקצת שצרור השאלות הפתוחות שמשה הפנה לה׳ נארזו יחד בראשי-תיבות של האותיות הסופיות של הא׳-ב׳, דהיינו מנצפ״ך (מ׳- מקושש, נ׳ - נוקב שם ה׳, צ׳ - צלופחד, פ׳ - פסח שני, כ׳ - כזבי בת צור). ואולם הנכונות להאזין ולהיפתח לא הייתה משותפת לכל המקרים הללו. הנה בפרשת המקלל, מייחס המדרש את נוקב שם ה׳ כמי שהוּצא מן המחנה מפני שאביו לא היה מישראל, ונהגו כלפיו כאילו היה ממזר הנעשק בשמה של תורה על לא עוול בכפו (ראו מה שכתבתי ב׳שבת שלום׳ פרשת אמור תשס״ו). אבל ברוב המקרים ניתן לומר - בלשון ימינו - שהתורה מציירת את משה כמנהיג בית מדרש לתיקון חברתי שפותח את שעריו בפני מבקשי סעד.

אך דווקא סיפורים תלמודיים שונים מבקשים להתריע על כך שיושבי בית המדרש מבקשים להסתגר בעולמם ולהתעלם מטרונייתם של אלה החשים עצמם כמקופחים. כך, למשל, מספר התלמוד (שבת נח, א) שרב יהודה היה יושב לפני שמואל, באה אישה אחת צעקה והתלוננה לפניו, ושמואל לא הגיב. ״צווחה ולא הוה משגח בה״. שאל אותו רב יהודה האם אינך חושש לאמור בפסוק ממשלי (כ״א, ג׳): ״אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה״. שמואל ניסה להצטדק שהוא אינו הכתובת והאחריות מוטלת על ראש הגולה, מר עוקבא שהיה אב בית הדין. שמואל, בעצם, מודה במקצת באחריותו בכך שאומר לתלמידו שאותו, את שמואל, ידונו במים קרים, ואילו מר עוקבא ידון במים חמים. והנה, התלמוד במקום אחר (בבא בתרא י׳, ב) מספר על יוסף בנו של רבי יהושע שמחמת מחלתו הקשה כמעט שמת, כביכול יצאה נשמתו וחזרה, וכשהחלים שאלו אביו מה ראית ואמר לו שראה ״עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה״, וענה לו אביו: ״עולם ברור ראית״. התוספות במקום (ד״ה עליונים) מביא את מסורת הגאונים ״שקבלה בידם רב מפי רב״, שעולם הפוך קשור לסיפור על שמואל ורב יהודה דהיינו שבעולם האמת עומד התלמיד רב יהודה למעלה ושמואל הרב למטה. שמואל, אחד מגדולי האמוראים, נמצא למטה מפני שאטם אזנו לזעקת דל! מקובל לפרש שרבי יהושע האומר לבנו, יוסף, ״עולם ברור ראית״ הוא רבי יהושע בן לוי שזכה להיכנס חי לגן-עדן מפני שלהבדיל מחכמים אחרים למד תורה עם חולים במחלות מידבקות (כתובות עז, ב), והוא אשר שומע מאליהו שהמשיח יושב בחברת עניים ובעלי נגעים (סנהדרין, צח, א). כלומר, מבחנו העליון של חכם ההלכה הוא בנכונותו להירתם לטובת מקופחים, חלשים ואנשים הנמצאים בשולי החברה.

התופעה של חכם הלכה המתעלם מזעקתה של אישה חוזרת על עצמה באותו נוסח: ״צווחה ולא אשגח בה״ אלא שבמקרה הבא מדובר באישה שנפגעה על ידי חכמים עצמם. במסכת סוכה (לא, א) מסופר על ״אותה סבתא״ שבאה לפני רב נחמן ואמרה לו שראש הגלות וכל החכמים שאיתו יושבים בסוכה גזולה מפני שעבדיו של ראש הגלות גזלו ממנה את העצים לסוכתם. ושוב: ״צווחה ולא אשגח בה״. אמרה לו ״אישה שהיו לאביה (אברהם אבינו) שלוש מאות ושמונה עשרה עבדים צועקת לפניכם, ואינכם משגיחים בה?״ גם הזכרת ייחוסה לאברהם אבינו לא הועילה לה, ורב נחמן מכנה אותה ״פעיתא״, כלומר צעקנית, מפני שלפי הדין לא מגיע לה אלא דמי העצים בלבד. יש כאן הסתמכות בעייתית על ההלכה הפורמאלית שאין הורסים מבנה כדי להחזיר קורות גזולים שהשתמשו בהן בבניה, אך הלכה זו שנקבעה כתקנת השבים, כלומר כדי לעודד אנשים לחזור בתשובה, אינה יאה לחכמים, ובוודאי שאין זה ראוי שלא יאזינו לצעקת האישה הנפגעת תוך העלבתה.

ואולי חריף במיוחד הסיפור (בבא בתרא ט׳, ב) על רב ששת שנפגע מתלמידו שדיבר אליו, בעת דיון תלמודי על הלכות טומאה, בבדיחות הדעת בשעה שהוא (רב ששת) נכשל בתשובותיו, וכעסו של רב ששת על תלמידו (רב אחדבוי) הביא לכך שהלה השתתק, כלומר נעשה אילם, ונשכח ממנו תלמודו. כנראה שמישהו שיגר לרב ששת את אמו (של רב ששת) שבכתה לפניו שיתפלל למענו, ״צווחה וצווחה ולא אשגח בה״. רב ששת שכבודו נפגע מתעלם מזעקותיה של אמו שלו¹! ודבר זה הביא אותה לנקוט צעד קיצוני. חשפה את החזה שלה ואמרה לפניו ראה שדיים אלה שינקת מהם! רק אז נעתר רב ששת וביקש רחמים על תלמידו שנתרפא. אם כן, לעיתים רק זעזוע עשוי לנער תלמידי חכמים שחשים פגיעה בכבודם ומסרבים, למשל, להתפלל על תלמידיהם החולים קשה (והשוו הסיפור המפורסם על רב יוחנן וריש לקיש). אלמלא כן הם ממשיכים להתעקש ולהמשיך להתעלם מזעקת הנפגע או מי שבא מטעמו.

מנין באה ההתעלמות? אסתפק ברמז: חוששני שהיא ניזונה לא במעט מתחושת עליונות שמפתח אדם שסובר שמעלתו הדתית מגביהה אותו מעל אחרים. וכבר חכמינו היו ערים לכך שאדם הלומד תורה הרבה עלול ללקות בגסות-רוח ולהעליב מתוך תחושת עליונות את הזולת (תענית כ, א-ב).

גם בימינו אין אנו פטורים מן הדאגה שמא אנו אטומים לזעקתן של נשים, למשל מסורבות גט הנאלצות לעיתים לעבור שבעה מדורים של התדיינויות כדי לנסות ולזכות בחירותן. האם רשאים אנו לפטור עצמנו מאחריות ולהאשים רק את בתי הדין הרבניים, או חובה עלינו לא רק להתריע, לא רק להיות קשוב, אלא לנקוט בצעדים באמצעותן ניתן לזעזע את המערכת הרבנית כדי לחלצה מקיפאונה.

1. האמור לעיל, לפי פירוש רש״י. לפי פירוש אחר (של רבנו חננאל המובא בתוספות שם), אמו של התלמיד, רב אחדבוי בן אמי, היא אשר באה לפני רב ששת וצווחה לפניו ונאלצה להזכיר לו שהיתה המינקת שלו. לכן, מכנה אותו התלמוד ״משגש אורחא דאימיה״, כלומר מי שמשבש דרך אמו, באשר גרם לה להתבזות לפני רב ששת. אולי האישה נקטה את הצעד שנקטה משום שרב ששת היה עיוור, אף שכפי שהתלמוד מסביר במקום אחר, רב ששת היה יודע יפה מה שמתרחש לפניו למרות עיוורונו.

פנחס שיפמן הוא פרופסור (אמריטוס) לדיני משפחה וירושה, האוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו ״שפה אחת ודברים אחדים - עיונים במשפט, הלכה וחברה״ יצא בהוצאת מכון הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר-ספרים.

 

 

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל...": כבר עמדנו בפרושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" - "דוח"; "נסג" - "סוג" וכו...). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" - "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

 (הרש"ר הירש במדבר לא, ב)

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה.

(במדבר לב, ו)

 

'האחיכם יבאו למלחמה' בדרך כלל הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה". מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" - ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" - ובניגוד לכך: "ואתם תשבו פה!" - כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם תשתמטו מן החובה?!

(הרש"ר הירש במדבר ט, י)

 

 

משמעותו של שחזור המסעות - מה חשוב לזכור?

משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

(רש"י במדבר לג, א)

 

'אלה מסעי בני ישראל' - אמר הקב"ה למשה: כתוב המסעות שנסעו ישראל במדבר, כדי שידעו כמה נסים עשיתי להם בכל מסע ומסע; משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מזכיר את המסעות; 'כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת ראשך'. כך אמר הקב"ה למשה: מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני, לכך נאמר 'אלה מסעי בני ישראל'. זש"ה: 'נחית כצאן עמך' - מה צאן אין מכניסין אותו לצל הקורה, כך ישראל ארבעים שנה לא נכנסו לצל הקורה, דבר אחר מה צאן אין כונסין לה אוצרות אלא רועה במדבר, כך ישראל כל ארבעים שנה נזונו בלא אוצרות, דבר אחר מה צאן במקום שהרועה מנהיג נמשכת, כך ישראל כל מקום שהיו משה ואהרן מסיעין אותם, היו נוסעים אחריהם.

(ילקוט מעוני מסעי רמז תשפו)

 

 

הרחבת גבולות הארץ: חלוציות או דאגה לרכוש

וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל, וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם.

(במדבר לד , ו)

 

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

(רבינו בחיי במדבר לב, ב)

 

...כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'... פרשת הגלויות החלה בראש ורשאונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)