וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד
וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר
הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:...
הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה
ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.
וַיֹּאמְרוּ: אִם מָצָאנוּ
חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ
לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן...
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ:
גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה
לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. (במדבר לב)
נבנה למקננו
פה - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם.
אמר להם משה:
לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.
(רש"י במדבר
לב, טז )
וְאָהַבְתָּ
אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל
מְאֹדֶךָ.
(דברים פרק ו,
ה)
חייב אדם לברך
על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר (דברים ו) 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך';
בכל לבבך - בשני יצריך:
ביצר טוב וביצר רע.
ובכל נפשך - אפילו הוא
נוטל את נפשך.
ובכל מאדך - בכל ממונך. דבר אחר: בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד.
(משנה ברכות ט,
ה)
ואהבת את ה'
אלהיך. תניא, רבי אליעזר אומר: אם נאמר 'בכל נפשך' למה
נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך',
למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא: אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו - לכך נאמר 'בכל נפשך',
ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו - לכך נאמר 'בכל מאדך'.
(בבלי ברכות סא ע"ב)
סובלימציה משפטית של כעס
משה מאיר
על סף ההגעה לסוף המסע
לארץ ישראל, פונים בני גד ובני ראובן למשה בבקשה מפתיעה:
עטרות ודיבון ויעזר
ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון.
הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה.
ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך, יותן
את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן.
ההלם של משה עמוק
מנשוא. הכיצד אפשר לוותר עבור טובת הנאה, על תכליתו של המסע הגדול? הכאב גובר, שכן
משה נאלץ בעל כורחו לא לעבור את הירדן:
ואתחנן אל ה' בעת ההיא
לאמר: ה' אלוהים. אתה החילות להראות את עבדך את גודלך
ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא
ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון. ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי: רב לך, אל
תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה
וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו, כי הוא יעבור
לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה (דברים ג').
משה זועם, ובכעסו בולל
שתי טענות:
האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?! ולמה תניאון את לב בני ישראל, מעבור אל
הארץ אשר נתן להם ה'?!
בני גד ובני ראובן
מקבלים את הביקורת, ומנסים לנסח מחדש את בקשתם:
ויגשו אליו ויאמרו: גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו.
ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם, וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ...
משה מקבל את הבקשה
המחודשת, אך גם אותה הוא מנסח מחדש:
...אם תעשון את הדבר הזה, אם תחלצו לפני ה' למלחמה. ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה', עד הורישו את אויביו מפניו. ונכבשה הארץ לפני ה'
ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל,
והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'.
בניסוח מחדש בא לידי
ביטוי ההבדל בין עולמם - לפני בני ישראל, ובין עולמו - לפני ה'. עתה מגיעים הצדדים
לעמק השווה, ומשה מוסר את הסיכום לראשי העם:
אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ
למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם - ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה. ואם לא
יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בארץ
כנען.
ההתניה ההדוקה
והכפולה, מכילה בחובה את כל הכעס והחוסר האמון שחש משה כלפי השבטים שבגדו בחזונו.
חכמים נטלו את פסוקי התנאי הללו, והפכו אותם לבניין אב לכל התנאים שבתורתם:
כל תנאי מהיכא גמרינן לה (מהיכן לומדים אותו)? מתנאי בני גד ובני
ראובן. (גיטין ע"ה ע"א)
כל תנאי כדי שיהיה לו
תוקף הלכתי, צריך לעמוד בשלוש אמות מידה הנלמדות מתנאי בני גד ובני ראובן. ראשית -
עליו להיות תנאי כפול (אם תעשה כך יהא כך, ואם לא תעשה כך לא יהא כך), ואין
מפעילים כלל אחר - מכלל הן אתה שומע לאו. שנית - התנאי קודם למעשה, ולא המעשה קודם
לתנאי (ה'אם' קודם ל'נתתם').
שלישית - ה'הן' קודם ל'לאו' ('אם
יעברו' קודם ל'אם לא יעברו').
הכעס כתולדת האכזבה
ותחושת הבגידה, יכול להוביל לפעולה כוחנית ואלימה. כוחה של תרבות בא לידי ביטוי
בריסון יצר לב האדם, גם במקום בו הוא מוצדק. הפיכת הכעס לתבנית משפטית מחשקת,
הופכת את המשבר לבניין משפטי לנצח. היא מאפשרת למשה לקבל את בני גד וראובן, למרות
הזרות שהוא חש אליהם.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה
אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה
הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'.
(במדבר ל, ב)
זֶה הַדָּבָר
אֲשֶׁר צִוָּה ה' - דבר זה לא נתפרש
היכן נאמר למשה, וכן כמה נבואות, כגון: 'כה אמר ה'' דמכת
ארבה (שמות י, ג) וכגון: 'כה אמר ה' כחצות הלילה' (שם יא, ד) וכגון:
'שימו איש חרבו על ירחו' דגבי עגל (שם לב, כז), ועוד הרבה נביאים נתנבאו ב'כה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר, ועל זה נאמר (ישעיהו מד, כו): 'מקים דבר עבדו'.
(חזקוני
במדבר, ל, ב)
'מקים דבר עבדו'
- זה משה, שנאמר 'לדבר בעבדי במשה', ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר 'וישלח
מלאך ויוציאנו ממצרים' - אמר הקב"ה למשה: לך אמור לישראל 'ועברתי בארץ
מצרים בלילה הזה', הלך משה ואמר להם 'כה אמר ה': כחצות הלילה' - אמר הקב"ה: אף
אני אעשה בחצי הלילה, לקיים גזירותיו של משה, הוי: 'מקים דבר עבדו'.
(ילקוט שמעוני
ישעיהו רמז תסא)
וטעם 'וידבר
משה אל ראשי המטות' - כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש, ואולי צריך
להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד
המשפט.
וירמוז עוד למדרש
רבותינו (נדרים עח א), כי לראשי המטות יד
ושם בנדרים יותר משאר העם, שיחיד מומחה מתיר הנדר. והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה
אבל הוא הלכה למשה מסיני, תלאו הכתוב בחוט השערה, כמו שאמרו (חגיגה י א) 'היתר נדרים
פורחין באויר ואין להם על מה
שיסמוכו', אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג) 'לא יחל דברו',
כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו, אבל צוה שלא יחלל דברו,
שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לבית דין וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו, איננו
מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי, שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא
לראויים להם, ויכתבו ברמיזה... בכולן (בכל הנדרים) 'לא יחל דברו', אבל אחרים מוחלין לו.
(רמב"ן במדבר ל , ב )
'האחיכם יבאו
למלחמה'
וַיֹּאמֶר
מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ
לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה'?!
(במדבר לב, ו)
בדרך כלל
הכתוב נוקט לשון 'יצא למלחמה', ואילו 'בא למלחמה' הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי בדברי
משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבאו למלחמה".
מי שיוצא למלחמה, יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם
גם מחוץ לגבולו. כנגד זה, מי ש"בא למלחמה" - ובייחוד מי ש'בא מלחמה' (במדבר ט, י) מקבל על עצמו את
סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה. משום כך שואל משה: "האחיכם יבאו למלחמה?!" - ובניגוד לכך: "ואתם תשבו
פה!" - כמוכם גם אחיכם היו רוצים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. אך, המלחמה היא
הכרח, היא הגיעה אלינו, ואחיכם נאלצים להיכנס לתיגר - ואתם
תשתמטו מן החובה?!
(הרש"ר הירש במדבר ט, י)
אִסְפוּ עָם
קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא
חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ .
(יואל פרק ב,
טז)
'ויספו השוטרים
לדבר אל העם... מי האיש הירא ורך הלבב'' - רבי עקיבא אומר הירא ורך הלבב כמשמעו
שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב
זהו המתירא מן העבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל
אלו שיחזור בגללן רבי יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה
לישראל בת ישראל לממזר ולנתין הרי הוא הירא ורך הלבב...
במה דברים אמורים? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו (יואל ב') חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה:
במה דברים אמורים? במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
(משנה סוטה ח,
ה, ז)
אמר רבי יוחנן:
משמעות ביניהן (ההבדל בין רבי יהודה לחכמים הוא בטרמינולוגיה); רבי יהודה היה קורא
ל'מלחמת הרשות' (בלשון חכמים) 'מלחמת מצוה', אבל במלחמת חובה הכל
יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.
אמר רב חסדא: מחלוקת ביניהון; רבנין אמרין: מלחמת מצוה זו מלחמת דוד, מלחמת חובה זו מלחמת יהושע; ר' יהודה היה קורא
מלחמת רשות כגון אנן דאזלין
עליהון (מלחמה יזומה על ידינו) מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן
(מלחמת מגן).
(ירושלמי סוטה
ח, ה"י)
אין מחלוקת ביניהם
שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה. ואין מחלוקת ביניהם
שמלחמת שאר הארצות של שאר האומות רשות. לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי
להחלישם שלא ילחמו בישראל ולא יתנפלו על ארצם, תנא קמא קורא את זה רשות. ור' יהודה
קורא למלחמה זו מצוה. ולדעת ר' יהודה מי שהיה עוסק במלחמה
זו או בצרכיה פטור מן המצות, לפי שכלל הוא אצלינו כמו שידעת
העוסק במצוה פטור מן המצוה. ולדעת
תנא קמא אינו עוסק במצוה. ואין הלכה כר' יהודה.
(פירוש המשנה
לרמב"ם שם, שם)
אין המלך נלחם
תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא
עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול
ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת,
וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים
ואחד...
מצות עשה להחרים
שבעה עממין, שנאמר 'החרם תחרימם', וכל שבא לידו אחד מהן
ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תחיה כל נשמה' - וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה
לאבד זכר עמלק, שנאמר: 'תמחה את זכר עמלק', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק',
מפי השמועה למדו 'זכור' - בפה; 'לא תשכח' - בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
(רמב"ם הלכות מלכים ה ; א, ב, ד, ה)