כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

 וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל

 יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. (במדבר לה, כח)

 

 

עד מות הכהן הגדול - שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו.

(רש"י במדבר לה, כה)

 

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד.

(רבי יצחק שמואל רג'יו לה, כה)

 

 

זאת חוקת התורה

משה לנזמן

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל-אַנְשֵׁי הַצָּבָא, הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.  ...כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא; וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. (במדבר ל"א)

זו הפעם השניה בתורה שמוזכר צירוף המילים "חוקת התורה". בפעם הראשונה צירוף המילים מוזכר לגבי הפרה האדומה. שם מעיר רש"י:

לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.

במילים "חוקת התורה" יש דרישה ברורה וישירה לאמונה. לעתים אבות האמונה נדרשו להפגין זאת, כגון אברהם אבינו בעקידת יצחק, אך זו הפעם הראשונה שהעם לדורותיו נדרש לכך. הקריאה לאמונה היא הזמנה להרהר במהות האמונה ומקומה בחיינו כיצורים מתבוננים בעלי עין ביקורתית.

נראה לי, כי מהות האמונה ביהדות נעוצה בתחושה פנימית עמוקה של סתירה. מצד אחד, קיימת החשיבה הרציונלית הביקורתית, המעניקה לנו את התחושה הבסיסית של קיום המציאות. מצד שני קיים הצו הקטגורי של החווייה הישירה שלנו מול יישות שמעבר לתפיסתינו.

יחס דיאלקטי זה של האמונה חיוני להתפתחות אנושית. הילדים הקטנים חוקרים את העולם ואת עצמם, כי היכרותם את העולם כוללת את החווייה הבלתי מובנת המזמינה חקירה. אם לומדים הילדים לסמוך על החשיבה הביקורתית יחד עם החווייה הישירה, הם הופכים להיות יצורים תאבי התפתחות, הפתוחים לעולם שאינם פוחדים ממה שמעֵבר להם. אם, לעומת זאת, הם לומדים לחשוש מדיאלקטיקה זו, הם נסוגים מן החדש ונשענים על המוכר, כדי להפיג את חרדתם מן הלא ידוע.

למצב התפתחותי זה קרא הרב דסלר "נקודת הבחירה". במשך חייו פוגש האדם מצבים רבים שבהם הנודע והלא-נודע קיימים בערבוביה. לעתים נדרשת בחירת דרך במצבים אלה. כאשר מדובר במצב מוכר שהאדם עבר אותו בעבר, והוא מרוצה מבחירותיו הקודמות באותו המצב, נעשית הבחירה קלה יותר ומהירה יותר. ברם, כאשר המצב חדש וכולל מרכיבים לא ידועים המציקים ואינם נותנים מנוחה, הגיע האדם ל'נקודת הבחירה' שלו. אם החרדה מתגברת על האדם, הוא משלה את עצמו שהמצב מוכר ובוחר את המוכר והמקובל. אך אם האדם ער באופן עמוק לנקודת הבחירה, והוא נשאר מחובר לחירות היסודית שבבחירה, הוא נוטל סיכון ומכין עצמו לתוצאות. זה סוג האמונה המזניק את האדם קדימה, אל אנושיות מלאה יותר.

המחשה של בחירה מתוך חרדה - לעומת בחירה מתוך חירות - נמצא בסיפור של עגנון "החטיפה", שהוא פרק מתוך "פרקים מספר המדינה". עגנון מספר על מדינה שהיא נתונה לחסדיהם של נואמים, ואינה נפטרת מצרותיה, שכן כל זמן שצרה גדולה באה למדינה מתקבצים הנואמים ונואמים עד שעוברת הצרה ובאה צרה גדולה הימנה. כאן רצוי להאיר, כי עגנון כתב את הסיפור כ-20 שנה לפני קום המדינה, כך שניכר ניצוץ של נבואה בסיפור.

ראש הנואמים, מר שרייהולץ, נחטף בידי קבוצה נואשת של צעירים, בדרכו לנאום חשוב. כאשר שרייהולץ מתרעם על העוול שנעשה לו, משיבים הבחורים: “חס ושלום שאנו מבקשים רעתו של אדם, אלא צרות הרבה באות על המדינה ואין ספק בעינינו שרובן באות על-ידי שאנו מוציאים רוב ימינו בדרשות ואין אנו באים לידי מעשה. ואם אין בידינו להסיע לבו של הציבור מן הדרשנים הרי אנו מבקשים להסיע את הדרשנים מן הציבור, כדי שיהא ליבו של אדם פנוי להרהר בעצמו במה שהוא מוציא ימיו ושנותיו"

שרייהולץ נדהם כאשר הוא מבין שהם מתכוונים להחזיק בו עד אחרי הנאום המתוכנן. שנים מן השומרים מציעים לו מספר אפשרויות שיעזרו לו להעביר את הזמן עד שזמן הנאום יעבור, ושואלים: “מה בוחר מר?”. התשובה: “אני בוחר שייצא ברק מן השמיים ויכלה את שניכם!” במצב של חרדה, נסוג שרייהולץ לעולם התפתחותי שבו חשב תמיד שיכול בכוחות הדיבור שלו אף לשלוט באיתני הטבע. אגב, לסיפור יש סוף אופטימי שמראה ששרייהולץ איננו שבוי לחלוטין בתגובות החרדתיות שלו ואני ממליץ לעיין בסיפור קצר ומופלא זה.

אם כן, ההכרח להתמודד עם נקודת הבחירה יכול להביא את האדם להפעיל את חרדתו או להפעיל את חירותו. האופן שבו משתמש האדם כדי לבחור משפיע על האופן בו הוא מתמודד עם המתח הנובע מהסתירה בין החשיבה הרציונלית-ביקורתית לבין הלא נודע שבחווייה הישירה. הבחירה החרדתית לעתים קרובות גורמת לאדם לבחור אופציה אחת מן השתים: לבחור ברציונליות, ואם כן לאבד את חוויית השיא הישירה, אותה מציגה היצירתיות האמונית, או לבחור בחוויה הישירה על חשבון החשיבה הרציונלית, ובכך לאבד את הסיכוי לחדור את החוויה לעומק הישות של האדם ע"י מאבק להבין את החויה ככל האפשר עד הסוף. הבחירה מתוך חירות מאפשר לאדם להמשיך - ממש כמו ילד המגלה את העולם אט-אט בפעם הראשונה - לעמוד מול בחירתו באומץ, ולעתים אפילו להגיע לפתרון המשלב את שני המרכיבים בבריאה חדשה ומרגשת.

לכן, טעות היא לטעון, כי אין חירות באמונה. אדרבה - באמונה השלמה אי אפשר ללא חירות.

ד"ר משה לנזמן הוא פסיכולוג קליני וחינוכי

 

"וידבר משה אל ראשי המטות"

אין ספק שכל המצוות כללותיהן ודקדוקיהן נאמרו למשה מסיני, אמנם משה לא אמרם מיד, אלא כפי הזמן והמקום הראוי, ודיני הפרת נדרים לא היה צריך למוסרם לשום אדם עודנו בחיים, כי הוא ע"ה היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות בעת הצורך, אולם עתה שקרב עת מותו, ראה ללמד אל ראשי העם דיני הפרת הנדרים, כי הם יהיו במקומו לעניין זה, ומטעם זה ציווה רק אל ראשי המטות, כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל תורת הנדרים, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם, שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט.

(רבי יצחק שמואל רג'יו, במדבר ל, ב)

 

"נקמת בני ישראל- נקמת ה'?"

"נקֹם נקמת בני ישראל...": כבר עמדנו בפירושנו על בראשית ד, ט"ו על קרבת "נקם" ל"קום" (השוה "נדח" - "דוח"; "נסג" - "סוג" וכו...). הנקמה מקימה את המשפט שנרמס ברגלי זדים, או היא מקימה את האישיות שהושפלה עד עפר. הנוקם מזדהה עם הדבר שהוא מבקש להקימו. ומכאן נראה, צורת הבניין החוזר של "נקם". על פי זה תתבאר גם אות היחס "מ" - "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים". המטרה איננה להכניע את האויב ולגמול לו כגמולו; אילו ביקש לומר כן, היה נוקם לשון "נקם ב-". אך המטרה היא לחזור ולהקים את ישראל מאת המדינים, לשחרר אותו מבחינה רוחנית ומוסרית ולחלץ אותו מאימת נכליהם.

(הרש"ר הירש במדבר לא, ב)

 

הרחבת גבולות הארץ: חלוציות או דאגה לרכוש

וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל, וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם.

(במדבר לד , ו)

 

אתה מוצא בבני גד ובבני ראובן שהיו עשירים הרבה, והיה להם מקנה רב וחיבבו את ממונם, ולפיכך ישבו להם חוצה-לארץ והפרישו עצמן מאחיהם בשביל קנינם. לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א, ה) 'ויַגלֵם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי'.

(רבינו בחיי במדבר לב, ב)

 

...כלומר, המעשה שעשו לא היתה בו משום חלוציות בהוספת שטח לארץ ישראל, אלא דאגתם היתה לרכושם. 'ולפיכך גלו תחילה'... פרשת הגלויות החלה בראש וראשונה בהגליית שבטי ראובן וחצי-ממנשה שהתיישבו בעבר הירדן המזרחי ומאחר ששבטים אלה פרשו או ליתר דיוק הפרישו עצמם מאחיהם בגלל קנינם, היו הם הראשונים לצאת לגלות.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 746)

 

"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יֹשבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל."

 (במדבר לה לד)

 

'ולא תטמא' - החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל על כן אמר 'שוכן בתוך בני ישראל'.

(אבן עזרא במדבר שם, שם)

 

...אולם אם עם ישראל לפי מהותו והתנהגותו איננו מהווה משכן לשכינה, ברור כי גם הארץ לא תהיה משכן לשכינה. מן הראוי להדגיש כי כל אותו מסע ארוך אשר במהלכו היה ישראל לעם וניתנה לו תורה, כל זה לא ארע בארץ, אלא דווקא במהלך המסע אליה. במילים אחרות, לא בגלל ביאתו אל הארץ נעשה ישראל לעם ה', אלא ההפך הוא הנכון, ובאשר הוא עם ה', הוא גם בא אל הארץ.

(מתוך י.ליבוביץ: 'שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע' עמ' 754)

 

'ולא תחניפו את הארץ' אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם. 'כי הדם הוא יחניף' רבי יאשיה אומר: לשון נוטריקון - יחון אף על הארץ. 'ולארץ לא יכופר' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'וערפו שם את העגלה ' הרי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג שומע אני פוטרין אותו? ת"ל 'ולארץ לא יכופר.' ולארץ לא יכופר הרי עגלה כאדם, מה אדם תולה, אף עגלה תולה. ולא תטמא את הארץ היא טהורה מליטמא ואין כל הארצות טהורות מליטמא. 'שוכן בתוך בני ישראל' יכול בתוך מאה בתוך אלף, ת"ל בתוך בני ישראל. ויש אומרים בתוך כל שבט ושבט. וי"א בכל השבטים. רבי נהוראי אומר: 'כי אני ה' שוכן' יכול בגלות? ת"ל 'בארץ'. או בארץ ואתם בגלות, ת"ל 'בתוך בני ישראל' בשעה שבני ישראל בארץ, ולא בשעה שהן בחוצה לארץ. 'ולא תטמא את הארץ' מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה. מפני שפיכת דמים חרב בית המקדש. מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהם את חברו בתוך ארבע אמות נטל סכין ותקע לו בלבו, בא ר' צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר: שמעוני אחינו בית ישראל הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה וגו'' בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה על ההיכל או על העזרות? געו כלם בבכיה. ואח"כ בא אביו של התינוק ואמר להם: אחינו, אני כפרתם עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת, ללמדך שטומאת סכינין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים, וכן הוא אומר 'וגם דם נקי שפך וגו'' מכאן אמרו: בעון שפיכות דמים שכינה מסתלקת מישראל ומקדש מיטמא.

 (ילקוט שמעוני במדבר לה, סימן תשפח)

 

'ואני הנני מקים את בריתי': על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי, אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ, אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ, כאמרו 'כי הדם הוא יחניף את הארץ', ולארץ לא יכופר וגו', אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ.

(ספורנו בראשית ט , ט)