וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה.

(במדבר לג , מא)

 

 

 

ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה. ויסעו מצלמונה ויחנו בפונן. ויסעו מפונן ויחנו באובות. ולמעלה בפרשת חוקת אינו מזכיר כל אלה המסעות, אלא אמר (לעיל כא, ד) 'ויסעו מהר ההר [וגו']' ותקצר נפש העם בדרך, עד שגומר כל הענין ואומר 'ויסעו בני ישראל ויחנו באובות' (שם שם, י), ואינו אומר ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות. וכתב הרמב"ן, מפני שצלמונה ופונון הם סביב ארץ אדום, 'ותקצר נפש העם' שם בדרך ודברו באלהים ובמשה, ושלח בהם נחשים השרפים, ועשה משה נחש נחשת, והיו מוליכין אותו [על הנס] בכל הדרך, ובחנותם בצלמונה ופונן, ולא סר מהם עד אשר חנו באובות, על כן לא הזכיר חנייה כשסיפר המאורע, כי בכל הדרך היה הענין, וחושב מסע אחד כל המקומות שהיה בהם המאורע, דהיינו, משנסעו מהר ההר עד שחנו באובות.

(הטור הארוך שם, שם)

 

והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג, נ) תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד, כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות; עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה, ומציאת המן בכל יום, והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ואמרה התורה (דברים כט ה) 'לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם', וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין, וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים, לא יאמינו השומעים בהם, ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב, מקום אשר בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם, ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות, איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו.

(רמב"ן במדבר לג, א)

 

 

ויסעו... ויחנו

פנחס לייזר

האם תיאור מסעות בני ישאל במדבר היא גירסה מקראית קדומה של ה-?waze האם, תוך כדי קריאת התורה, עלינו להצטייד במפה, כדי לעקוב אחרי כל התחנות המוזכרות בפרשה החותמת את ספר במדבר?

פרשני המקרא ניסו למצוא פשר לאזכור מסעות בני ישראל במדבר; חלקם (רש"י, רג'יו ואחרים) חשבו שהתורה מספרת לנו על כך כדי להדגיש את החסד האלהי כלפי בני ישראל. חסד זה התבטא בכך שלמרות שהותם במדבר, התאפשר להם לנוח. אחרים (הרמב"ם והרמב"ן) ראו צורך בפירוט הזה כדי להבליט את הנס של שהות במקומות מרוחקים מיישוב, כדי שהדורות הבאים יאמינו במימד הנסי של מסעות בני ישאל במדבר במשך 40 שנה.

מחבר מדרש תנחומא מוסיף שתי משמעויות לתיאור המסעות, וכך לשון המדרש (תנחומא מסעי פרק ג'):

אלה מסעי בני ישראל - משל למה הדבר דומה? למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, ואמר ליה 'כאן ישננו', 'כאן הוקרנו' 'כאן חששת את ראשך', כך אמר ליה הקב"ה: משה, מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני לכך נאמר 'אלה מסעי בני ישראל'.

מדרש זה רואה בתחנות השונות מקומות המזכירים מעשים וחוויות. בהמשך למגמה זו, אנו מוצאים שחז"ל מעניקים משמעות סמלית למקומות בהם חנו, למשל:

ולמה נקרא שמה רפידים? שריפו ידיהם מן העבירות. (פסיקתא דרב כהנא - פסקא יב אות טו)

וגם:

ויקרא שם המקום ההוא תבערה. אין תבערה אלא כאדם שהוא אומר 'תבער אש פלוני במקום', כך אמר להם משה לישראל: עשיתם תשובה ותשקע האש ואם לאו עדין היא במקומה.

'כי בערה בם אש ה''. על מה שאירע נקרא ולא כך היה שמו מקודם. כיוצא בו (שמות יז): 'ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה' - ולא כך היה שמו מקודם ת"ל 'על ריב בני ישראל', על מה שאירע נקרא שמו. כיוצא בו (במדבר יא) 'ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה'. יכול כך היה שמו מקודם? ת"ל 'כי שם קברו את העם המתאוים' על מה שאירע נקרא. (ספרי פרשת בהעלותך פיסקא כח)

אני רוצה להציע המשך לכיוון פרשני זה; אם חכמים ראו בשמות שניתנו למקומות מסוימים אזכור לדברים שאֵרעו במקומות אלו, בין אם משמעות סמלית זו מוזכרת בתורה, בין אם היא נדרשת על ידי חכמים, אני מבקש לראות במסעות אלו, מעבר למשמעותם במרחב הריאלי, מעין תהליך של מסע פנימי.

המשנה הראשונה בפרק חלק (פרק יא במסכת סנהדרין, לפי הסדר בתלמוד הבבלי) פותחת במלים: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר", ומיד, מונה רשימה שלמה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא.

 ובלשון המשנה: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר "אין תחיית המתים מן התורה" חכמים ידעו כמונו שתחיית המתים אינה מוזכרת בתורה באופן מפורש, ורש"י כותב בפירושו על משפט זה: הכופר במדרשים.

לדעתי, ניתן לקרוא שתי מלים אלו בפירוש רש"י כהזמנה להתייחס אל הטקסט ואל החיים לא כפשוטם ולראות בהם מימד נוסף, ואז משמעות המאמר במשנה היא: מי שמצמצם את הסתכלותו על הטקסט, על התורה, על החיים, ל"פשט" אינו חווה את מימד "העולם הבא" ובעצם "הורג" את הטקסט ואת החיים, אינו משאיר לו קיום.

דומני שהמשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר בספרה "על הליריות של הנפש" (בהוצאת אוניברסיטת חיפה ובהוצאת מגנס, 2008) קוראת למימד הזה "המימד הלירי של הנפש".

לכל יציאה מהשגרה אל נופים חדשים וזרים יש מימד של "פשט" בו ההתייחסות היא לפרטים העובדתיים של מקום זה או אחר בו אנו מבקרים.

אך, המילה "מקום" עצמה אינה מילה פשוטה; במסורת המדרשית, גם האל נקרא "מקום", מכיוון ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".

כבר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א, פרק ח) מתייחס למשמעויות השונות, הקונקרטיות והמופשטות של מילה זו בהקשרים שונים, וכך לשון הרמב"ם (תרגום מיכאל שוורץ)

מקום. שם זה נקבע במקורו למקום המיוחד והכללי. לאחר מכן התרחבה הלשון לגביו ועשׂתה אותו שם לציון דרגתו של איש ומעמדו, כלומר, לשלמותו בעניין כלשהו, עד שאומרים פלוני במקום פלוני בדבר פלוני. יודע אתה כמה מרבים בעלי-הלשון להשתמש בכך באומרם: ממלא מקום אבותיו והיה ממלא מקום אבותיו בחָכמה או ביראה ובאומרם: ועדין מחלוקת במקומה עומדת, כלומר, בדרגתה. בדרך זאת של השאלה נאמר: ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג', 12), כלומר, לפי דרגתו ורוממותו במציאות . וכן כל אִזכור של מקום הבא ביחס לאל כוונתו דרגת מציאותו יתעלה אשר אין שווה לה ולא דומה לה, כפי שיוכח בהוכחה מופתית.

דוגמה לזאת היא מה שהסברנו כאן בדבר המשמעות של מקום באומרו: ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג', 12), שהרי יודע אתה שאותה משמעות עצמה היא משמעות מקום בדבריו 'הנה מקום אתי' (שמות ל"ג, 21) - דרגה של עיון, צפיית שׂכל ולא צפיית עין, בנוסף אל המקום בהר שעליו הוצבע, אשר בו אירעה ההתבודדות והושגה השלמות."

בפרק לג, פס' ב נאמר: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'." הביטוי "על פי ה'" מתייחס לפי חלק מהפרשנים (למשל רג'יו) לכך שמשה כתב את המסעות "על פי ה'". אבן עזרא ואחרים מבינים שהמוצאות והמסעות עצמם היו "על פי ה'".

הביטוי "על פי ה'" עצמו ניתן להידרש בכמה כיוונים. הוא יכול בין היתר לשמש מטאפורה למושג "מיתת נשיקה", המבטא קרבה אינטימית בין האל לאדם, אך אולי לא רק בשעת מיתתו של האדם, יש לראות בביטוי זה הפנמה של מימד אלהי בנפש האדם (דבקות), וכך לשון רבי יהושע העשיל מאפטא, בעל "אוהב ישראל" (ספר אוהב ישראל - פרשת מסעי )

ולזה "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", למען ידעו מקור ושורש הקדושה והמוצא של כל מסע ומסע. ועתה בא הכתוב לבאר המסעות בעצמם שנתעלו ונתדבקו למוצאיהם. ויסעו מרעמס"ס, היינו ר"ע מס"ס, מלשון כמסס נוסס (ישעיה י, יח) שנכרת ונבדל הרע מהטוב.

וכך ניתן לראות אולי את כל המסעות כתנועות בנפשם של בני ישראל המכינות אותם לחיים של עצמאות ואחריות. ואולי, אין זה מקרי שאחרי תיאור המסעות במדבר, מסתיים הספר בציוויים בערבות מואב, על ירדן ירחו, המכינים את בני ישראל לכניסתם לארץ כנען; ניפוץ התרבות האלילית, חלוקת הארץ לשבטים, הכנת תשתית של ערי מקלט ומערכת משפט שתתנה את השראת השכינה בכבוד לצלם האלהים שבאדם.

המסע הפנימי, על כל תחנותיו, אמור להכין את את האדם לאחריות ולבגרות. האם שנים ארוכות של גלות היוו מעין מסע פנימי המכשיר אותנו לחיים עצמאיים המאפשרים לנו לבנות חברה צודקת וחומלת המנפצת אלילים? האם מסע כזה הוא תמיד חד- כיווני? האם מסתיים אי פעם? דומני שימי בין המצרים מתאימים ביותר להתבוננות בשאלות חשובות אלו.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

קדושתה של ארץ ישראל מותנית בשאיפה לקדושה של החיים עליה

לסדרת מסעי מצורף בהפטרה פרק ב' בירמיהו - ירמיהו נביא החורבן...בין הדברים המרובים שבסדרת "מסעי" אזהרה גדולה וחמורה מפני שפיכות דמים. ובהתראה הזאת, שבאה אחרי הפסוק האומר שהדם הנשפך משחית את הארץ, נאמר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, שאר אני שכן בתוכה כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל." ה' איננו שוכן בארץ, הוא שוכן בתוך בני ישראל. וזה מה שמקנה לארץ את משמעותה כשבני ישראל יושבים עליה. ה' שוכן בתוך בני ישראל, רק בתנאי שהם משכינים אותו בקרבם. הוא איננו שוכן בהם באופן אוטומטי...

וכ700- שנה לאחר משה בא ירמיהו הנביא, ואין בפיו התראה על מה שיש לעשות ומה שאין לעשות אלא על מה שיש ועל מה שנעשה. והוא אומר: " ותבאו ותטמאו את ארצי, ונחלתי שמתם לתועבה". משה אומר: "ולא תטמא את-הארץ". וירמיהו אומר, 700 שנה לאחר מכן " ותבאו ותטמאו את ארצי". אותה ארץ, המכונה ארץ ה' (ארצי) ונחלת ה', אין בה סגולה אימננטית ומעשי האדם יכולים להפוך את ארץ ה' לטמאה ואת נחלת ה' לתועבה.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 108-109)

 

 

וישב בה עד מות הכהן הגדול

כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר לה, כה)