וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה

וּמִלְכָּה וְנֹעָה, בְּנוֹת צְלָפְחָד,

 לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁם

(במדבר לו, יא)

 

 

לבני דודיהן - בגימטריא: להגון להם.

(בעל הטורים שם, שם)

 

זה הדבר אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (קכ) וז"ל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר 'לטוב בעיניהם וגו'', אלא מה אני מקיים 'אך למשפחת מטה אביהם וגו'? עצה טובה וכו', עד כאן.

והוא אומרו 'זה הדבר' פירוש לפי שקדם ואמר 'כן מטה בני יוסף דוברים' - שהדין עמם, וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד' - שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו' ודקדק לומר זה, לומר ולא אחר, שלא עשה ה' מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר, שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם.

(אור החיים במדבר לו, ו)

 

ותהיינה וגו' לבני דודיהן. והיינו לא משום דבר ה'. אלא משום שלא נישאו אלא להגון להם. והיינו דאיתא בב"ב (קי"ט, ע"ב) צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם (ורשב"ם פי' דהרבותא הוא משום הותרו להנשא לטוב בעיניהם. ולא היה אלא עצה. ולא נוח כ"כ. דעצת ה' אינו דבר קל אפילו למי שאינה צדקנית. ותו: הרי 'כאשר צוה וגו' כתיב משמע דעצת ה' הוא נחשב כצווי. אלא, כמו שכתבנו משום דעפ"י צווין ה' ועצתו היו יכולין להנשא למי משבטן. והיו כמה חפצין לישא אותם מצד חכמתן ועשרם. והיו נדברות עמם. אבל לבסוף ותהיינה וגו' לבני דודיהן משום שלא נישאו אלא להגון להם.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

בנות צלפחד מתחתנות

אריאל רטהאוז

ספר במדבר מסתיים באזכור אירוע חגיגי, חתונתן של בנות צלפחד עם בני דודיהן "ממשפחת בני מנשה בן יוסף", אבל, כפי שקורה לעתים גם בימינו, לחתונה זו קדמו מתחים וויכוחים.

בסוף פרשת "מסעי" מובא הפרק השני מסיפור בנות צלפחד (במדבר לו, א-י), ואפשר לומר שפרק זה יוצר איזון אידיאי חדש, משווה לסיפור משמעויות נוספות ובמידת-מה אף מזמין תובנות הפוכות מאלו שניתן היה להפיק מן הכתוב על בנות צלפחד בפרשת "פינחס" (במדבר כז, א-יא). אם בפרקו הראשון של הסיפור ראינו איך אותן חמש בנות "חכמניות, דרשניות וצדקניות" (בבלי, בבא בתרא קיט ע"ב) עומדות על זכותן לרשת את נחלת אביהן המת בארץ ישראל, בהעדר בנים זכרים לנפטר, ואיך הן מנצחות ללא עוררין בקרב רעיוני והלכתי זה, הנה עכשיו, בפרשת "מסעי", נושבות רוחות אחרות וחלה נסיגה מסוימת מהישגי האחיות.

אמנם משה מאשר אותה זכות, אבל הוא גם נעתר לתביעתם של ראשי האבות למשפחת בני גלעד, שהביעו לפניו את התנגדותם ואת חששותיהם: אם הבנות תירשנה, ואם תינשאנה לגברים שאין להן איתם קרבה שבטית, כי אז תועברנה נחלות השבט, דרך הנישואין, לשבטים אחרים, וגרוע מזה - מה שיוּעבר "מגורל נחלתנו יגרע" (במדבר לו, ג). משה מקבל טיעון זה ופוסק, על פי ה' , שיש להגביל את חירותן של בנות צלפחד להינשא מחוץ לשבטן, כדי שנחלת אביהן אכן לא תיסוב לשבטים אחרים.

בנות צלפחד מצייתות למשה כי "צדקניות הן", אבל זו מגבלה הסותרת בוודאי את הזכות לבחור בבן/בת זוג, במסגרת הזיווגים המותרים על פי התורה, ואין זה תימה שבגמרא נאמר שרק "עצה טובה" השיא הכתוב לבנות צלפחד בקשר לבחירת חתניהן (בבלי, בבא בתרא קכ, ע"א), ושעל כל פנים תוקף המגבלה לא היה לדורות, במקרה שייווצרו מצבים דומים, אלא רק לבני אותו דור בלבד (שם, קכא ע"א). יתרה מזו: לפי רב יהודה בשם שמואל, חג האהבה והשידוכים העברי, ט"ו באב, נקבע באותו תאריך כדי לציין ברוב שמחה את היום שבו "הותרו שבטים לבוא זה בזה" (שם, שם; בבלי, תענית ל ע"ב), כלומר - את ביטולו של אותו איסור שהוטל בזמנו על "כל בת יורשת נחלה". ר' יוסף חיים מבגדאד, בפירושו ל"עין יעקב", מפליג בתיאור תחושת ההקלה וההשתחררות שפשטה בעם עם ביטול האיסור (דווקא מנקודת המבט של הגברים, ולא של הנשים), את השמחה הגדולה שבהסרת המחיצות:

[זה יום] שבו נתפשטה מצוות נישואין בקרב ישראל ביותר, שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה, ולכן ביום זה אומרים לבחור: שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה, דאין אתה מוכרח ליקח אשה מקרוביך דוקא, אלא תקח מה שלבך חפץ. ("בן יהוידע", תענית סוף פרק ד)

אבל כל זה קרה מאוחר יותר. בדורו של משה, התקבלה כאמור טענתם של ראשי האבות למשפחת בני גלעד, כשם שקודם לכן התקבלה טענתן של בנות צלפחד אשר תבעו את זכות הירושה שלהן. התורה מציעה פשרה בין העמדות, בין הטוענות שבנות זכאיות לרשת נחלה לבין הטוענים שזכות ירושה זו תגרום לאי-סדרים בחלוקת הנחלות.

על מה מבוססות שתי הטענות? דחפן של בנות צלפחד לפנות למשה וכמעט להתחצף בפניו, להגיד לו ש"שכח" אותן, מובן מאליו. הבעלות על נחלה היא מקור הפרנסה העיקרי בחברת החקלאים העתידה לקום בארץ ישראל, ובנות צלפחד פשוט תובעות את הזכות להתקיים בכוחות עצמן. המדרש מחדד מאוד את הפאתוס ואת היסוד המוסרי שבתביעתן, כאשר הוא שם בפיהן טענה פמינסטית במלוא מובן המילה, דרישה נחרצת ליחס שוויוני לנשים באשר לאמצעי הקיום:

כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים [=לגברים שבכל שבט ושבט] ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה; אמרו : לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר (תהילים קמה, ט): 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. (ספרי פינחס, קלג)

אמנם בנות צלפחד מעלות את תביעתן מתוך מניע אישי, כדי לפתור את בעייתן האינדיבידואלית, אבל לפי מדרש זה דבריהן יונקים ממקורות תיאולוגיים עמוקים, מעצם ראיית האלוהים כבעל-הרחמים. מתוך תובנה ואמת פנימית זו, שה' הוא רחום וחנון לאין-ערוך יותר מבני-אדם, הן ניגשות לבקש ממשה את נחלת אביהן המת, ואמנם דברים אלו אינם ממש לפי פשט המקראות (שבהם, לפחות ברמה הפורמאלית, הדגש הוא בשמירת "שם האב" ולא בצורכי הבנות, ראה במדבר כז, ד), אך בוודאי אינם סותרים אותו.

לעומת זאת, תביעתם של ראשי האבות של בני גלעד ברורה פחות מבחינה עקרונית וערכית. מה בדיוק המניע לדבריהם? האם אין לומר שיש בטענותיהם רק הגנה על האינטרסים הטריטוריאליים של בני מנשה, דהיינו יסוד אגואיסטי-שבטי בלבד? האם תביעתם אינה מעידה על תאוות נחלה המבקשת לבוא על סיפוקה בכל מחיר, גם על חשבון זכותן של בנות צלפחד היתומות להינשא לכל מי שלבן חפץ?

בפירושו לתורה "משך חכמה" מציג ר' מאיר שמחה מדווינסק את ראשי האבות כמי שהציעו בעצמם להטיל על בנות צלפחד איסור חיתון מחוץ לשבט, אף שידעו היטב שבקשתם איננה מוצדקת מבחינת ערכי קירוב הלבבות שהתורה רוצה לחנך אליהם: "דהיו מבינים דדבר כזה לא יתכן להיות לעולם, דנמצא יהיו בני ישראל חלוקין זה מזה ויתנכרו זה מזה, ולא יהיו קשורים ואגודים זה בזה". הם ידעו אפוא שתביעתם פסולה מעיקרה, ואף על פי כן לא העלו אותה ממניעים פסולים (קרי: אגואיסטיים): הם ראו בה מעין "צו שעה", גזרה שיש לגזור זמנית, "עד שיאחזו בה [בארץ ישראל] ויהיו מוחזקים כל אחד בנחלתם" ("משך חכמה", במדבר לו, א). על הצורך הזה לשמור על הנחלות המקוריות ועל גבולות השבטים, עד שכל המשפחות והשבטים יחזיקו בבטחה בנחלתם ויתחילו לחיות חיים של עם מושרש בארצו, כותב דברים מאירי-עיניים ר' שמשון רפאל הירש:

התורה מייחסת ערך רב לשמירה על גבולות השבטים ולישיבת כל שבט בתחום נחלתו. דבר זה יסייע לקיום התפקיד הכללי האחיד של האומה בכל הרב-גווניות של הסגולות המיוחדות לכל שבט, ולשם כך יש צורך לאפשר לכל שבט להתפתח כהלכה בתחום נחלתו. מנקודת מבט זו יש חשיבות מיוחדת לשמירה על הנחלות בתחילת ירושת הארץ ובתקופה הסמוכה לה... בכל הזמנים הבאים לאחר מכן אין התורה אוסרת על השבטים לבוא במגע זה עם זה ולהתחתן זה בזה; היפוכו של דבר: שלוש פעמים בשנה תתכנס האומה בכללותה מסביב למקדש הכללי, ומצווה זו תביא לידי הגשמה בפועל של האיחוד הלאומי הגמור. (פירוש רש"ר הירש על במדבר לו, ו-ז; והשווה גם את דברי הרמב"ן על אתר)

אם נשזור חוטים מדרשיים ופרשניים אלו לכלל מארג אחד, נמצא שמדובר כאן בוויכוח עקרוני המעמת שתי דרישות מנוגדות אך צודקות ומבוססות שתיהן, שאין בהן צד אישי בלבד אלא גם יסוד מוסרי וערכי (אם מבחינת צורכי הפרט, אם מבחינת צורכי החברה בכללותה). יתר על כן, התורה עצמה מדגישה ביתר שאת שגם בנות צלפחד וגם ראשי האבות צדקו, כל אחד בדרכו, שכן היא חוזרת על אותו ביטוי פעמיים: "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז) - וכנגד זה: "כן מטה בני יוסף דוברים" (שם לו,ה). העימות בין דרישותיהן של בנות צלפחד לדרישות ראשי האבות מוצג למעשה כ"מחלוקת לשם שמיים", שעליה אפשר לומר, כמו על הוויכוחים בין בית שמאי לבית הלל, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

"מחלוקת לשם שמים" פירושה, בין השאר, ששני הצדדים החלוקים זה על זה הם גם קרובים זה לזה, שותפים לאותן מטרות, מאוחדים ברצון לקדש בעמדותיהם שם שמים. אולי אחת המסקנות החשובות ביותר שניתן להסיק מהשוואת הכתוב בפרשת "פינחס" לכתוב בפרשתנו היא שיש דמיון רב בעמדה העקרונית שמתוכה יוצאים בעלי המחלוקת: מעבר לעובדה שזה אומר בכה וזה אומר בכה, ושיש בניהם ניגוד אינטרסים, קיימת תמימות-דעים בין הצדדים באשר לדרך שבה צריך אדם מישראל להתייחס לסמכות הרוחנית-הלכתית שהוא כפוף לה.

לפי המדרש שצוטט לעיל, בנות צלפחד אינן מוכנות לקבל את דיני הנחלות כפי שהוצגו עד כה בידי משה, מפני שאין בהם התייחסות למעמדן של הנשים היתומות מאב וללא אחים. דבר כזה הוא בלתי-אפשרי בעיניהן, כי זו סתירה לעצם תפיסתן את האלוהים כמרחם על כל יצוריו, ולכן הן מעיזות פניהן כלפי משה, טוענות שיש כאן טעות - והקדוש ברוך בכבודו ובעצמו פוסק הלכה כדבריהן.

מאידך גיסא, גם ראשי האבות אינם מוותרים בקלות אל מול "דעת תורה" שכזאת, מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ואינם סבורים שעליהם להרכין ראש ולא לשאול שאלות. ההלכה שנקבעה על פי דרישותיהן הצודקות של בנות צלפחד מתנגשת בתפיסתם את תהליך היווסדותה של חברה מתוקנת בארץ ישראל, תהליך הדורש תחילה - כדברי רש"ר הירש - הפרדה בין השבטים, כדי שהם יוכלו לפתח את סגולותיהם הספציפיות ובדרך זו לבנות בסיס עשיר ורבגוני יותר לאחדות ישראל. לכן גם ראשי האבות אינם מהססים לבוא אל משה ולהעמיד מחדש את הסוגיה כולה לדיון מנקודת ראותם.

אם בנות צלפחד מדברות בשם המוסר הצרוף, הרי ראשי האבות מדברים בשם תיקון החברה, בשם הצורך החברתי-לאומי. הצד השווה שבהם - שאלה ואלה אינם סבורים שמערכת קביעת ההלכה פועלת במרחב מופשט, מנותק ואוטונומי לחלוטין, שאלה ואלה אינם מוכנים להשתיק את קול המוסר האנושי ואת קול ההיגיון והשכל הישר אל מול הכרעות הלכתיות, גם אם התקבלו בערכאה התורנית הגבוהה ביותר.

מעבר לשוני בעמדות המתווכחים, הסיפור על בנות צלפחד ובעלי המחלוקת שלהן מראה לנו שלדעת כולם - לרבות משה רבנו - ההלכה איננה עולם סגור בתוך עצמו, ושהיא איננה יכולה להתעלם ממה שנראה טוב וישר בעיני האדם.

דר' אריאל רטהאוז , חוקר ספרות ומתרגם, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

קוראים מגיבים

הרב יהונתן צ'יפמן שואל במאמרו (גיליון חוקת) האם שיר הילדים "ומשה הכה על צור ויצאו ממנו מים" הוא שיר ראוי, שכן משה הכה הכאה של חטא, והאם לגיטימי לסלף את המסר המקראי.ועד שצ'יפמן מקשה על מר לוין קיפניס, מחבר שירי ילדים, היה יכול להקשות על הפייטן הידוע והבקי שכתב בשבחו של משה בתפילת טל: "על הסלע הך ויצאו מים"?לוין קיפניס ודאי התכוון למסופר בחומש שמות שם מצווה ה' את משה להכות בצור כדי שיצאו מים. ראיה לכך היא לשון השיר "ומשה הכה בצור", בעוד בחומש במדבר משה הכה בסלע.בנוגע לפייטן: המפרשים מצאו חטאים רבים במי מריבה שאינם הכאת הסלע, כגון הרמב"ם שפירש שמשה חטא כי כעס על העם. לפי מפרשים אלו מעשה ההכאה הוא נס גדול, ולא בו החטא.בנוגע ללגיטימיות של השיר ופירוש שלדעת הכותב הוא להוציא דברים מהקשרם: שערי הפירושים לא ננעלו (כפי שניתן גם להיווכח מהכתבות המתפרסמות בשבת שלום), וראה לדוגמא במי השילוח שדורש אפילו את מעשה המרגלים שאמרו 'עלה נעלה' בצורה חיובית, ועוד רבות כאלו.

דני מלאך