וַיֹּאמֶר
ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ
מֵאַרְצְךָ
וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ
אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. (בראשית יב, א)
לך לך - להנאתך וטובתך שם אגדלה שמך, וצריך עיון:
אפילו לא יגדל שמו וחלילה יריע לו שם בכל הרעות, מכל מקום ההליכה היא הנאתו וטובתו
כי כן ציוה ה' ורצונו.
הנה יש לחקור אברהם
אבינו ע"ה מסר נפשו והשליכו מנגד ושיבר צלמי נמרוד ועמד נגדו, ולמה לא עשה כן
בארץ כנען שהיתה מלאה גילולים ואין לך עץ רענן שלא היה תחתיו ע"ז וכן הר גבוה
וגבעה נישאה (ע"ז מ"ה.) ולא מצינו ששיבר אליליהם, אדרבה השתחווה
לבני חת ונכנע להם, אבל האמת, שם באור כשדים לא שמעו לקולו כלל ולא הועיל בכל
תוכחותיו ולא עשה נפש כמו שעשה בארץ ולא היה שם מכיר ה' כי אם הוא, על כן השליך
נפשו מנגד להפרישם מע"ז כל מה שאפשר ואם ימיתוהו מה לו בכך, אך בארץ ישראל
קרא בשם ה' ונתגדל שמו וקיבלו ממנו רבבות ועשה נפשות הרבה (כרמב"ן ב' וח'), על כן אין
לו רשות למסור נפשו להתגרות עם אותן שלא שמעו לו ולא נתגיירו כי אם ימיתוהו, מה
יעשו כל אותן תלמידים הסמוכים על הוראתו ותורתו, ואין לומר יסמוך על הנס אין זה מידת
חכמים, כי אולי לא יעשה לו נס, רק מוסר עצמו למיתה על כל פנים וזה אין לו רשות אם
מפסיד לתלמידים, ונמצא בארץ ישראל ע"י שנתגדל שמו ונאספו אליו הרבה גרים על
ידי זה עבד ה' במנוחה והשקט ולא היה צריך להתקוטט עם הרשעים, אלא השומע ישמע והחדל
יחדל, נמצא היה זה להנאתו וטובתו.
(חתם סופר בראשית יב, א)
חוכמה ושממה בדרך למיפגש עם האלוהים
ירון שור
סיפורו
של אברהם ואיתו סיפורו של העם היהודי מתחיל בציווי "לך לך מארצך וממולדתך
ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". מדוע לא מיקם המקרא בארץ ישראל את תיאור התחלת
ההיסטוריה של העם היהודי, אלא תיאר מסע של אברהם בן שלוש תחנות, שהתחיל באור כשדים
ומשם לחרן ורק בסופו הגיע לארץ כנען? מרבית הפרשנים מתקשים להסביר זאת. הם תופסים
את הארצות בהן גדל אברהם כבעלות השפעה רעה עליו, "תרח חשב שמקור הצרה הוא
מגוריו באור כשדים" (אברבנל). רש"י כותב על חרן: "עד אברם
היה חרון אף של מקום בעולם." גם הסיבה לבחירתה של ארץ כנען אינה
מפורשת, והפרשנים מתייחסים בעיקר לעובדה שבציווי לאברהם לא מצוינת ארץ היעד, אלא
נאמר "אל הארץ אשר אראך". רש"י רואה דמיון בין הציווי להגיע לארץ
ישראל לבין הציווי המאוחר יותר לאברהם ללכת אל הר המוריה. האברבנל מוצא שיש בארץ
כנען יתרונות באוויר המיוחד שיש בה: "אוירה טוב בהיותה ארץ הרים וגבעות עד
שלטוב מזגה היו שם בני הענק".
אבל הפרשן היהודי הקדום, פילון האלכסנדרוני, שחי במאה
הראשונה לספירה במרכז היווני החשוב אלכסנדריה שבמצרים ונפטר כעשרים שנה לפני חורבן
בית שני, רואה את המסע של אברהם, שהתחיל באור כשדים והמשיך בחרן עד ההגעה לארץ
כנען, כבעל חשיבות רבה בהכשרתו למלא את ייעודו בחיים. לכל אחת מן התחנות בדרך
הייתה השפעה חיובית בהתפתחותו של אברהם. עצם היציאה למסע מארץ אחת אל אחרת מאפשרת
התפתחות פנימית. מסע מבחינת פילון נותן הזדמנות "לחקור דברים שלא ידעו עליהם
מקודם, דבר שמביא לנפש הנאה ותועלת גם יחד: הן כעיוורים לעומת המיטיבים לראות הם
יושבי הבית לעומת הנוסעים" (פילון, "על אברהם", סעיף 65).
פילון
מתאר שלושה שלבים בהתפתחות חוכמתו של אברהם שנובעים מן המקומות בהם חי. אברהם חווה
מסע בתוך נפשו בכל אחד מן המקומות וחוכמתו התפתחה עד שהצליח להגיע לדרגה כזו, שאיפשרה
לאלוהים ליצור איתו קשר ישיר.
השלב הראשון של התפתחות החוכמה הוא ברכישת השכלה מקיפה.
השכלה זאת נקנית במקום בו התרבות נמצאת במיטבה. במקרה של אברהם הוא רכש את השכלתו באור
כשדים, שהייתה המעצמה הגדולה של תקופתו. אברהם למד את חוכמת האסטרונומיה, שהייתה
מפותחת מאוד בבבל. החוכמה של המעצמה הגדולה אינה מוטלת בספק כלשהו על ידי מאמיניה.
המדע נותן להם בסיס איתן להאמין באמיתות הדברים הנצפים על ידם והחוקיות הנגזרת
ממראה העיניים. על פי פילון שמו הראשון, אברם, מציין את השכלתו בחוכמת
האסטרונומיה: "שכן "אברם" פירושו אב מורם... השם הראשון מציין את
המכונה מומחה בכוכבים או מומחה בתופעות השמים, המטפח דעות הכשדים כאב המטפח
צאצאיו" (פילון, "על אברהם", סעיף 82). התפישה הכשדית המדעית ראתה בתצפיות האסטרונומיות את
פסגת החוכמה האנושית: "כל ענייני העולם מנוהלים על ידי כוחות הכלולים במספרים
וביחסי המספרים. הם העלו על נס את ההוויה הנראית לעין, ולא נתנו את דעתם על ההוויה
הלא נראית והמושכלת... הניחו כי העולם עצמו הוא אלוהים, וכך כפרו בעיקר וזיהו את
היצירה עם הבורא" (שם, סעיף 69).
השלב השני של התפתחות החוכמה הוא היכולת להתבונן פנימה
בתוך נפשו של האדם. גם תובנה זו נלמדת במסגרת של החברה האנושית. הלימוד המעמיק
יותר נעשה במסגרת מצומצמת יותר של אנשים מלומדים. קבוצת המלומדים החיה במקום קטן
יותר פחות בטוחה בעצמה ומוצאת לנכון לשאול שאלות ולהעלות ספקות לא רק לגבי פרטי
התופעות שהיא חוקרת אלא גם לגבי עצם המסגרת הכללית של הידע בו היא מתעסקת. הפגישה
של אברהם עם חכמי חרן מתמקדת בהבנת האדם. ""חרן" הוראתה ביוונית
"חורים" - ביטוי סמלי למקומות המושב של חושינו" (פילון, שם, סעיף
72), כלומר, שלצורך הבנת האדם יש
להתייחס לשני מרכיבים, האחד הוא הכרת עצמו, "דע את עצמך", והשני הוא
הכרת מערכות גופו. השילוב של שניהם מאפשר להבין שהאדם יכול להשתמש בשכלו ולשלוט
בחלקי גופו השונים ולהשתמש בחושיו באופן מחושב. הבנה של התפקוד המוחי באדם, טוען
פילון, הייתה צעד חשוב אצל אברהם בדרך להבין שישנו שליט גם על המערכות הטבעיות
הגדולות. כמו שהמוח שולט בגוף כך ישנו מוח, אלוהים, ששולט בעולם הטבע. המעבר לחרן
איפשר לאברהם לצאת מתוך התפיסה הכשדית האסטרונומית המתייחסת אל עולם החומר ולהבין
את הצורך לצאת אל חיפוש רוחני אחר אלוהים. "אברהם, אשר עבר בדרך זו ולמד את
כל תורת החושים יכול היה להתקדם - לעזוב את חרן - ולקנות דעת עילאית" (פילון,
"על החלומות א).
השלב השלישי של התפתחות החוכמה התרחש במעבר אל ארץ כנען.
מבחינת פילון, ארץ כנען אינה ארץ מפותחת בעלת סגולות מיוחדות, אלא שממה. כך מתאר
פילון את ההגירה השניה של אברהם מחרן לארץ כנען: "והגירה שנייה עשה איש-המעלה
בצייתו שוב לדבר אלוהים, לא עוד ממדינה אל מדינה, אלא אל איזור שומם, שבו המשיך
לנדוד, בלי לרגון על נדודיו ועל היעדר היציבות הנובע מהם" (שם, סעיף
85). אברהם לא רק שאינו מתייאש
ממקומו החדש, כפי שלדעת פילון היו עושים מרבית האנשים, עבורם מעבר לגלות כזו גרוע
יותר מעונש מוות, אלא הוא מוצא את ייעודו דווקא בשממה ובבדידות, "כיוון
שבעיניו נעימים ביותר החיים שאין בהם התרועעות עם ההמון: וטבעי הוא, כי הללו
שמחפשים וכמהים למצוא את אלוהים, אוהבים את ההתבודדות היקרה לו" (שם, סעיף
87). אברהם מגיע בשממה למודעות
לאפסותו לנוכח העולם: "ככל שאדם תופס את עצמו , נוכח באפסותו ואפסות כל
הברואים , הרי מסוגל הוא לתפוס את קונו" (פילון, על החלומות
א'-סעיף 58). רק אז אלוהים יכול
להתגלות אל אברהם ולהביא אותו לעליית דרגה. "מיד עם יציאתו של החכם נאמר:
"וירא אלוהים אל אברהם" מכאן ברור שלא נגלה אליו קודם לכן, כאשר נהג
ככשדי ונתן דעתו ללהקת הכוכבים" (על אברהם, סעיף 77). רק השילוב של שינוי המקום יחד עם שינוי התפיסה והמעבר
לחיפוש אחר מה שמעֵבֶר לחומר איפשר לאלוהים להתגלות אל אברהם. "והוא
(האלוהים), מפאת אהבתו לאדם, לא פנה מעם הנפש המגיעה אליו, אלא בא לקראתה וגילה את
מהותו במידת יכולת ראייתו של המסתכל. לפיכך נאמר, לא שהחכם ראה את אלוהים, אלא
שאלוהים נראה אל החכם. הן לא היה אפשר שאדם בכוחות עצמו ישיג את ההווה האמיתי אם
לא יגלה ויראה את עצמו" ( שם, סעיפים 79 ו- 80).
עבור פילון החכמה משלבת ידע והבנה של העולם יחד עם
יכולת עשייה, שתוצאתה היא אפשרות של התחברות אל האלוהים. האפשרות להגיע אל החוכמה
מתאפשרת על ידי המסע הפיסי של אברהם, כשכל אחת מהתחנות בדרך מאפשרת לו לעלות שלב
שכלי-רוחני לקראת המפגש האינטימי עם אלוהים המתרחש בארץ כנען השוממה. השילוב עם
אנשים מאפשר לאברהם לרכוש חכמה הן באור כשדים והן בחרן, אבל ההגעה לשממה מאפשרת לו
לחפש נתיבים אישיים חדשים בדרך אל חיפוש האלוהים. כמו הרמב"ם, שחי כאלף מאה שנים
אחריו, רואה פילון את החכמה הרציונאלית- מדעית כאמצעי להגעה אל מחשבה על האלוהים. יכולתו
השכלית של אברהם איפשרה לו להגיע לדרגת החשיבה הגבוהה ביותר של בן אנוש, שהיא תנאי
להתגלות אלוהית אליו.
פילון מראה לנו דרך להתפתחות של חוכמה שיש לה ביטוי
מעשי בחיים. הוא שם דגש על רכישת השכלה רחבה ועל מודעות של האדם ליתרונותיו
ולמגבלותיו כבסיס לפיתוח מחשבה עצמאית. שני השלבים הראשונים הם ההכנה של האדם
ליציאה אל השממה, שם יכול האדם להגיע לידי העלאת השאלות העמוקות ביותר. השממה,
שמתוארת כמקום ריק אשר אנשים אחרים לא פעלו בו, מאפשרת לאדם המשכיל להתייצב ולהחליט
שדווקא שם הוא יוכל למצוא את האתגרים, שיתנו משמעות לחייו. ושממות הרי הן מרובות
במקומותינו.
פרופ' ירון
שור מלמד באוניברסיטה העברית ובמכון לנדר.
המטרה אינה מקדשת תמיד את האמצעים
ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול
עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו,
כי יש באלהים כח לעזור ולהציל, גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני
הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות
בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא.
(רמב"ן בראשית יב , י)
"מעשה אבות
סימן לבנים": בריחתה של הגר כסיבה מוסרית לבריחתם של ישראל
'מפני שרי גברתי אנֹכי בורחת': ב' במסורת; הכא (כאן)
ואידך (המקום השני במקרא בו מוזכרת מילה זו) 'מקול פרש ורומֵה קשת בורחת כל העיר' (ירמיה ד; כט), מפני ששרה הבריחה את ישמעאל, לפיכך ברחו
ישראל מפניו; כי 'רומֵה קשת' הוא ישמעאל; כדכתיב ביה (להלן כא; כ) 'רובה קשת'.
(בעל הטורים בראשית טז , ח)
מריבה בין אחים מביאה לחילול השם
"והכנעני והפריזי אז ישב בארץ": והיה חילול
ה' בדבר שהרי ידעו גדולת וקדושת אברהם וביתו לשם ה', והנה המה הכנעני והפריזי
יושבים בלי ריב ומחלוקת, ובין אברם ולוט יש ריב ויהא חילול השם לומר דאמונת
אברהם מביא לזה, וזה הגיע שלא יכול אברם לסבול עוד.
("העמק
דבר" לנצי"ב מוולוז'ין ז"ל)
י"ד שנים
לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל
מי יזכור?
מה לזכור? ומתי?
ככל שעוברות השנים מאז שנרצח ראש ממשלה בישראל, יש תחושה
שגוברת המבוכה סביב האופן בו יש לזכור ולהנציח את הרצח.
לצערנו, אירוע קשה, בעל משמעות לאומית, שהיה צריך לאחד את כל
חלקי העם, ללא הבדל בין "ימין" ל"שמאל" ובין דתיים לשאינם
דתיים, הפך לאירוע מפלֵג ובכך אינו מאפשר התבוננות של ממש במשמעות הרצח, במה שקדם
לו ובהשלכות האירוע על עתיד הדמוקרטיה בישראל.
בניגוד לתאריכים מוסכמים אחרים, בהם הציבור היהודי בישראל (או
לפחות החלק הציוני בציבור זה) מציין את יום השואה, את יום הזיכרון לחללי צה"ל
ואת יום העצמאות, יש חוסר אחידות לגבי המועד בו בפועל מתייחסים חלקים שונים בציבור
לרצח רבין, ושונות זו היא אחד הביטויים למבוכה המפלגת.
חז"ל
לימדו אותנו שכדי להנכיח אירוע מסוים ולהפוך אותו למשמעותי לדורות הבאים, יש מקום
לעתים לאחד כמה אירועים סביב אותו תאריך (משנה תענית
פרק ד', משנה ו')
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה
עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז
נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף
אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב
נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת
בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.
גם הגמרא המתייחסת למשנה זו מערערת על הקביעה המוחלטת של
תאריכים אלו מבחינת האמת ההיסטורית, אך בסופו של דבר, הצורך לתת משמעות ציבורית
ליום מסוים גבר על הדיוק ההיסטורי.
בגיליון האחרון של כתב העת "אקדמות" היוצא לאור
ע"י בית מורשה, פורסם מאמר מעניין וחשוב של פרופ' ישראל רוזנסון, ראש מכללת
אפרתה. המאמר, שכותרתו "גדליה, רחל, רבין - הרהורים ציוניים-דתיים על ימי
זיכרון", סוקר כיוונים שונים של התמודדות עם רצח רבין בציבור הציוני-דתי
במהלך השנים, החל מניסיון "החייאה" של צום גדליה ע"י הצבעה על המכנה
המשותף בין הרצח הפוליטי המוזכר במקרא לבין רצח רבין לבין ניסיון להצמיד את יום
הזיכרון לרחל אמנו שחל בי"א במר חשוון לרצח רבין. פרופ' רוזנסון מצטט קטע
מתוך מאמר שפורסם לפני כשנה ב"מקור ראשון" על "הטענה מחדש של תאריך
היסטורי, שלא ממין העניין כמנגנון התמודדות חשוב של עיצוב זיכרון ושיוך אלטרנטיבי
בחברה רב-מגזרית ובוערת" וכך, בלשונו של יוחאי בן גדליה, במאמרו "שלא
ממין העניין" (מקור ראשון 14.11.08 עמ' 21):
דוגמה אחרת, קרובה יותר ועל כן נעימה פחות, הוא יום פטירתה של
רחל אמנו. כילד איני זוכר שוים זה צוין במערכת החינוך הממלכתי-דתי...ההתכנסיוית
בקבר רחל היו אז לא גדולות, והאוכלוסייה בציון (של רחל) הייתה ברובה חרדית. רצח
רבין, ואי הנוחות שחש הציבור הדתי לאומי לאחריו מסיבות שונות ומובנות, עוררו מחדש
את בכיה של רחל. נוח היה לברוח מחשבון הנפש - ובעיקר ממסע ההסתה נגד ציבור חובשי
הכיפות - אל חיקה החמים והמנחם של רחל אמנו. בעוד הציבור הכללי טרם הצליח לגבש
צביון ליום הזיכרון ליצחק רבין, הגיע הצביון האלטרנטיבי של הציבור הדתי לכלל גיבוש.
מעבר לכל סוגיה ספציפית, מצביע מאמרו של פרופ' רוזנסון במצוקה
הקשורה לעובדה שיום זה, ולא רק בגלל ריבוי התאריכים, הפך להיות יום מפלג, המבליט
את חילוקי דעות הפוליטיים ואת חוסר הסובלנות הקיימים בחברה הישראלית.
בנוסף לקבוצה הדוגלת בתורת הוקנספירציה והמכחישה בכלל את עובדת
הירצחו של יצחק רבין ע"י יגאל עמיר, ולכן אינה מוכנה לראות במה שקרה סימפטום
מדאיג לגבי התגברותם של זרמים אנטי-דמוקרטיים בחברה הישראלית, נוצרה אווירה של
ניכוס הרצח והזכות להתאבל עליו על ידי אנשים המזדהים עם דרכו של רבין ובמקביל
ניכור בציבור המתנגד לדרכו הפוליטית.
תופעה זו מדאיגה, כי מעבר לחילוקי דעות לגיטימיים על מדיניות
זו או אחרת, יש מקום להתלכד סביב הזעזוע מהרצח וסביב המאמץ שיש להשקיע ביצירת
אווירה של סובלנות וכבוד הדדי בין בעלי דעות שונות, כאשר מטבע הדברים ההחלטות
תתקבלנה בצורה דמוקרטית.
זכורה לי לטובה התבטאות של ח"כ ציפי לבני באחת העצרות
ביום הזיכרון לרצח רבין: "דרכו הפוליטית של רבין לא היתה דרכי, אך הוא היה
ראש הממשלה שלי והוא נרצח".
ולוואי שנשכיל כולנו להפנים מסר זה. מן הראוי שחשבון הנפש
ייעשה באומץ ובכנות ע"י כל אדם וכל קבוצה, אך לדעתי, הלקח הציבורי העיקרי
מאירוע זה הוא הפנמה של ערכי הסובלנות והפלורליזם, המאפשרים לנהל את המחלוקות
הקשות ביותר מתוך כבוד הדדי בחברה דמוקרטית.
פנחס לייזר, עורך