וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט: אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ

הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי

 אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. (בראשית יג, ח-ט)

 

אם השמאל ואימנה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר. וסוף דבר הוצרך לו שנאמר (יד יד) וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'.

(רש"י בראשית יג, ט )

 

...נושא הריב הוא איסור הגזל, אותו דבר אשר הוא הוא היה סיבה עיקרית להבאת המבול - כדברי רש"י: 'כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל', הוא אשר הכריע את כף המאזניים והביא כליה על עולם ומלואו, הוא הוא אשר מפריד בין לוט ובין אברהם, מוציא את לוט וזרעו מתוך העולם הברהמי ועושה את לוט לאביהן של עמון ומואב - ולא של ישראל.

לוט - אשר הלך עם אברהם - נפרד ממנו כשנדרש ממנו ללכת בדרכי אברהם ולא לשלוח ידו בגזל... 'ויסע לוט מקדם' - אין זו הפרדה גיאוגרפית- מקומית, אלא השקפתית-תהומית.

(נחמה ליבוביץ: עיונים בספר ברשאית, עמ' 91-92)

 

אל תביט אחריך

מרסל לנגבהיים

סיפור מאורעותיו של לוט, אחיינו של אברהם, מתחיל בפרשתנו וסופם של מאורעות אלו בפרשה הבאה - וירא. ברצוני להתחיל דווקא מאותו הרגע שלפני סוף הסיפור: הרגע הדרמטי לפני שסדום ועמורה נחרבות על ידי ה', הרגע בו לוט ומשפחתו מתבקשים לברוח מהעיר.

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת יְקֹוָק עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר.) וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה.  (בראשית יט, טו-יז)

וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל וְאֵת כָּל הַכִּכָּר וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. (בראשית יט, כה-כו)

תוך כדי שהמלאכים מאיצים בלוט לצאת את העיר, לוט מקבל מאחד המלאכים את מה שנראה כאיסור, אבל ניתן גם להבינו כהמלצה גרידא:

ויאמר הימלט על-נפשך, אל-תביט אחריך ואל-תעמוד בכל-הככר!

החומרה של אותו צן ספק איסור, ספק המלצה מתבררת ברגע שאשת לוט מפירה אותו ומסתובבת לאחור:

וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח!

רבים מהמפרשים מבינים את האיסור "להביט לאחור" כדרך הפשט, למנוע מבן אנוש לראות את האלוקות או שליחיה, בזמן מעשה ההשמדה.

ברצוננו ללכת בדרך מעט אחרת ולנסות לרדת לעומקו של המושג של "להביט לאחור".

 האם כוונת המלאך היא להמליץ ללוט לפעול ברוח של תקופת "הסער והפרץ" בספרות הגרמנית במאה השמונה עשרה? ברוח התקופה נותן הסופר פרידריך שילר לגיבורתו באחד ממחזותיו להמליץ לבעלה?

Schau vorwaerts werner und nicht hinter dich!

הבט קדימה ורנר... ולא אחריך!

ספק רב אם זאת רוח הדברים בתורה. אפילו הצבא, הסמל הבולט של רוח "קדימה!" מכנס אחרי כל פעולה את הצוותים לשיחת סיכום המיועדת להסקת מסקנות ולשיפור הביצועים העתידיים.

חשיבותו של "המבט לאחור" בולטת במיוחד בתורת הפסיכואנליזה הדוגלת בכך שמבלי האפשרות "להביט לאחור" ולהבין מה קרה בעבר אין דרך להתקדם קדימה בהווה.

אחד הרעיונות המרכזיים של הדת היהודית מבוסס גם הוא על אותה רטרוספקטיבה, הרי מבלי לחשוב לאחור ולפשפש במעשינו אין אפשרות לעשות "תשובה".

אם כן, מה באמת הכוונה של ההמלצה "אל תביט אחריך"?

רש"י נוקט גישה וניסוח מעניינים:

אל תביט אחריך, אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה נצול אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול.

הכוונה של רש"י ברורה. לוט אינו אדם טוב יותר מאנשי סדום ורק בזכות אברהם הוא ניצל. תמוה למה נוקב רש"י בביטוי "אינך כדאי" ולא בוחר כפי שרמב"ן אכן מתקן את רש"י בביטוי "אינך רשאי"?

לפי רש"י אכן לא "כדאי" ללוט "להביט אחוריו" אל אותה תקופה של חייו הקושרת אותו עם סדום ועמורה. נראה, וגם מודגש על ידי רוב המפרשים, שכל צעדיו של לוט מאז שנפרד מחסותו של אברהם ופנה במלוא מובן המילה לכוון אחר, היו בכיוון הלא נכון.

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר. וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם. ואַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד (פרק יג, י-יב)

הניסוח לא משאיר מקום לספק. לוט בוחר בסדום מסיבות כלכליות, למרות שהוא לגמרי מודע לכך שאנשי "סדום רעים וחטאים לה' מאוד"; עבורו המטרה מקדשת את האמצעים. לפי רש"י :

'ואף על פי כן לא נמנע לוט מלשכון עמהם. ורבותינו למדו מכאן: 'שם רשעים ירקב'. (משלי י, ג)

על הפסוק: 'ויאהל עד סדום' - חזקוני טוען לזכות לוט שהכוונה של המילה "עד" היא שלוט לא ממש גר בתוך העיר, אלא כפי שנאמר (להלן יט, א): 'ולוט ישב בשער סדום'.

רוב המפרשים רואים במילה "עד" את הדרך שבה לוט מתקרב, אוהל אחרי אוהל, לאט אבל בטוח "עד" סדום ורוכש את כניסתו לעיר שונאת הזרים, בעזרת כספו.

לוט לא רוצה ממש להגיע לסדום אלא רק "עד" סדום. הכוונה של לוט, המנסה בתוככי סדום לשמור על דרכי אברהם, הן אולי טובות אבל הביצוע כושל.

הסיפור שמספר לנו המדרש (פרקי דרבי אליעזר כה') משקף את המציאות העגומה.

בבואו לפרש את המילה "הכצעקתה" מספר לנו המדרש את הסיפור הנורא על בתו של לוט:

הכריזו סדום ואמרו: 'כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון וגר בפת לחם, ישרף באש!' פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדוקדק ברחוב העיר ועגמה נפשה עליו. מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאת לשאוב מים, היתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה וכלכלה אותו עני. אמרו אנשי סדום:'מאין הוא חי?' עד שידעו הדבר והוציאו אותה להשרף. אמרה: 'אלוקי עולם! עשה משפטי מאנשי סדום', ועלתה לפני כסא הכבוד...

אנחנו רואים שבתו של לוט קיבלה חינוך "אברהמי" טוב מאביה. החינוך המוסרי שקיבלה דחף אותה לעזור לעני, אבל הסביבה לא מאפשרת לה לקיים את מה שהיא למדה והיא משלמת מחיר יקר. לוט בוודאי הבין שסביבתו לא מאפשרת לו לחיות על-פי אותן עקרונות "אבהרמיים", ולמרות שהוא מאבד את בתו בצורה מחרידה, הוא לא מסיק את המסקנות הנכונות ואינו עוזב את סדום.

גם בביקור המלאכים לוט רצוף כוונות טובות, אבל תוצאות מעשיו הפוכות.

הרמב"ן (בראשית יט, ח) מנסח את הסיטואציה באופן קולע:

מתוך שבחו של האיש הזה באנו לידי גנותו, שהיה טורח מאד על אכסניא שלו להציל אותם מפני שבאו בצל קורתו, אבל שיפייס אנשי העיר בהפקר בנותיו אין זה כי אם רוע לב, שלא היה ענין הזמה בנשים מרוחק בעיניו, ולא היה עושה לבנותיו חמס גדול כפי דעתו.

לכך אמרו רבותינו (תנחומא וירא יב): "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, אמר לו הקב"ה: לעצמך אתה משמרן!"

לוט עדיין לא קולט שעליו לעזוב את הסביבה ההרסנית בה הוא חי.

גם אחרי ההשפלה על ידי חתניו, בני סדום, שצוחקים עליו:

ויהיה כמצחק בעיני חתניו". אמרו לו: שוטה שבעולם! נבלים וכינורות וחלילים בעיר - ואתה אומר: סדום נהפכת?! (מדרש הגדול)

לוט לא אורז את חפציו אלא מתמהמה. (רש"י: "ויתמהמה, כדי להציל את ממונו"). רק בכוח מצליחים המלאכים להוציא אותו ואת משפחתו מסדום (יט/טז)

וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו...

 אפילו כאשר המלאכים כבר מושכים אותו בכוח החוצה, לוט ממשיך בדרכו האגוצנטרית ומתווכח עם המלאכים איך לקצר את דרך ההימלטות מסדום.

התגובה של אשת לוט שונה לגמרי. אומנם רוב המפרשים מתייחסים אליה כאל אישה רעה שהתנהגה לפי מנהגי סדום, אך בפועל אין לכך אסמכתא בפסוקים.

לפי הבנתנו את הביטוי ל"הביט לאחור" ניתן דווקא ללמד זכות על אשת לוט.

הרי כתוב: ותבט אשתו מאחוריו ולא כתוב ותבט מאחוריה. אולי אשת לוט קופאת במקום ונהיית לנציב מלח מפני שהיא "ניצבת" מול החורבן שבעלה השאיר "אחריו"? חורבן שמגיע אחרי שרשרת של החלטות שגויות שנובעות מחוסר רצון ויכולת של לוט לראות את שמתרחש סביבו וחוסר יכולתו לקום ולעזוב בזמן?

האם אי אפשר לראות באשת לוט אם הדואגת לבנותיה ולחתניה שנשארו מאחור (רשב"ם פסוק יד' וגם רמב"ן)? האם זאת לא תגובה אנושית להביט לאחור למקום בו נשארו ילדיה?

בסיפרו החדש והמרתק של דניאל מנדלסון 'The Lost, A Search For Six Of Six Million' (עמ' 447 בהוצאת (Harper Collins, הוא מתחקה אחרי גורלם של שישה מבני משפחתו שניספו בשואה ומשתמש ברעיונות מספר בראשית, ביניהם סיפור המבול וגורל סדום ועמורה כדי להסביר לעצמו ולקוראים את הסיפור המורכב של השואה. הוא מדמה את רצף ההתנהגויות של לוט ותגובת אשת לוט לתגובות הטראומתיות של קורבנות השואה.

נראה שלוט ומשפחתו הצטוו לא להביט לאחור לא כעונש אלא מסיבות פרקטיות:

היות והצער על מה שאיבדנו,על העבר שהישארנו מאחור, יכול להרעיל כל ניסיון להקים חיים חדשים, וזה בדיוק מה שלוט ומשפחתו חייבים לעשות. תגובה זאת מסבירה את צורת "העונש" של אשת לוט, אם אכן מדובר בכלל בעונש, ולא בתהליך טבעי, תוצר של האופי של אשת לוט.

עבור אותם אנשים שנטייתם היא תמיד להביט לאחור אל מה שהיה, במקום קדימה אל העתיד, הסכנה הגדולה היא "דמעות", אותו בכי ללא מעצורים שהיוונים העתיקים ראו בו לא רק כאב, אלא גם הנאה ממכרת שיכולה בסופו של דבר לשתֵּק.

המסר של המלאכים ללוט אם כן ברור מאוד: אתה שידעת לאורך כל תקופתך בסדום שבחרת בדרך הלא נכונה, אבל לא שינית את דרכך ולא קמת ועזבת, עכשיו אל תביט אחריך ותמלט על נפשך, פן תיספה !

אשת לוט שהייתה עשויה מחומר אחר, רך הרבה יותר, לא עמדה במעמסה ונהפכה לנציב של דמעות.

מרסל לנגבהיים הוא כימאי, בעל מפעל לכימיקלים.

 

 

אהבה ושנאה מקלקלות את השורה

13 שנים לרצח יצחק רבין ז"ל

"בן שלוש-עשרה למצוות", מלמדים אותנו חז"ל; ואולי שלוש עשרה שנים אחרי רצח רבין, הגיע הזמן להתבוננות וללקיחת אחריות על אחד מהדברים המזעזעים ביותר שקרו במדינת ישראל מאז הקמתה; רצח ראש ממשלה על ידי צעיר יהודי בשם אמונתו הדתית.

מיד אחרי הרצח שזיעזע רבים וטובים בחברה הישראלית, ולאו דווקא אנשים שהזדהו עם דרכו הפוליטית של רבין, נתן הרב ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות שיעור, שהופיע בכתובים, על סוגיא במסכת יומא המתארת רצח של כהן על ידי כהן אחר בבית המקדש, מתוך להט דתי, וכך מספר לנו התלמוד ( בבלי יומא כג ע"א)

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (כדי לזכות בניקוי המזבח), קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

לרצח מתוך להט דתי יש תקדימים, גם בתלמוד הירושלמי מסופר על 'ניצחון' של בית שמאי על בית הלל בכוח הזרוע.

הסיפור התלמודי שהבאנו מלמד אותנו שסדר עדיפויות דתי מעוות (טהרת כלים על פני שפיכות דמים) משבש כל שיקול דעת וכל קנה מידה מוסרי ואנושי. בסיפור זה, שואל רבי צדוק שאלה נוקבת: על מי מוטלת האחריות לרצח זה? על 'העזרה'- דהיינו על התחום המקודש, או על 'העיר', הרחוב.

שאלה קשה זו - ואלי היא שאלה רטורית - יכולה להישאל גם בדורנו: על מי לעשות חשבון נפש; האם ההנהגה הרוחנית חייבת לתת את הדין? האם ההנהגה הדתית בעצם רק משמשת הד למה שקורה בשטח ואינה מובילה?

לא במקרה, שאלה זו של רבי צדוק אינה זוכה לתשובה.

אם, כמעט 13 שנים אחרי הרצח, ניסו אלמונים להתנקש בפרופ' שטרנהל בגלל דעותיו ולא קמה צעקה שזיעזה את אמות הסיפים, הרי עלינו להכיר בעובדה שהחברה הישראלית לא למדה דבר מרצח רבין, שאיננו תופעה מבודדת. קדמו לרצח זה, הרימון שנזרק לעבר מפגינים ופגע באמיל גרינצוויג, ופרשת הרצח במערת המכפלה

אם בגיליונות האמורים להפיץ דברי תורה, מופצים דברי הסתה כנגד ערבים או דברי שטנה כנגד 'שמאלנים', אין להתפלא שנוצרה אווירה המקדשת 'מלחמת דת' ומאבק על עקרונות בכל דרך אפשרית.

אולי הגיע הזמן ללקיחת אחריות על ניהול המחלוקות - גם הקשות ביותר - כדי שלא יהיה צורך לומר: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'!

פנחס לייזר - עורך