וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם

אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה

 חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.

(במדבר יח, כ-כא)

 

 

בארצם לא תנחל וכו' אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל - י"ל ידוע שקשה מאוד להיות אז דבוק בה' בשעה שהוא מעורב בין הבריות ונושא ונותן עמהם והתבודדות טוב לדביקות ה' אבל אהרן הכהן הי' בזה המעלה הגם שתמיד הי' עוסק עם בני האדם לעשות שלום ביניהם ובין איש לאשתו ומעורב עמהם כדאיתא באבות דר' נתן וברש"י על פסוק ויבכו אותו כל בית ישראל בכל זאת לא סר מדביקתו בהי"ת שמו אהרן קדוש ה' איש חסידו וזה אמר לו הקב"ה אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל גם אם תהי' בתוכם וביניהם תמיד גם אז רק אני חלקך ונחלתך תמיד דבוק תהי' בי.

(חתם סופר: תורת משה במדבר יח, כ)

 

וחלק לא יהיה לך. היינו ביזה במלחמה שהוא אינו לפרנסה רק לתענוגי בני אדם. גם זה לא שייך לכהני ה'. ומפרש המקרא. אני חלקך. הנאתך הוא בעבודת ה' ובשקידת התורה. ואין אהבה כאהבת ה' ואהבת התורה כדתני' באבות דרבי נתן פכ"ח. וכל הנאות חיצוניות המה מפריעים הנאת הנפש. וע"ז ניתן מתנות כהונה כדי שיהיו פנוים לאהבת ה' וכמאמר מלאכי ג' בכהנים אשר דבר ה' יבקשו מפיהו. ובדברי הימים כתיב 'למען יחזקו בתורת ה''.

ונחלתך. מה שאתה מוכרח לחיי בשרים.

(העמק דבר שם, שם)

 

 

"וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"

רמי פינצ'ובר

עיקר פרשת קרח, נסב סביב פולחן המשכן וחשיבותו המרכזית בחיי עם ישראל במדבר, כשבמרכזו, משבר המנהיגות וקריאת התגר של קֹרח ועדתו, כנגד השליטה של משפחות משה ואהרון על העם ובעיקר על הפולחן הדתי.¹ פרשתנו נפתחת בפסוקים:

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. (במדבר טז)

בהכירנו את הנפשות הפועלות, ובפרט את התנהגות משה לאחר מעשה העגל, היינו מצפים לכאורה לתגובה מידית, אלימה וחריפה, אבל במקום זאת אנו קוראים: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו".

לאחר הטראומה הגדולה של מעשה העגל², משה אינו פועל באותו האופן, להיפך הוא נופל על פניו - הוא חושב רגע ורק אז הוא מדבר: "וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו: זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ."

ברצוני להתמקד בשורש לק"ח שמופיע שבע פעמים בסיפור קרח ועדתו וארבע פעמים בהפטרה, בנאום התוכחה של שמואל (שמואל א' יא 14 ואילך) על רקע חידוש המלוכה בישראל.

הפרשה נפתחת בפועל "וַיִּקַּח", ורוב המפרשים עסקו בשאלה את מה, או את מי, לקח קרח? מעניין הוא הפירוש של הרש"ר הירש: "ויקח קרח - בלא מושא. וכן גם: 'וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת וגו'' (שמואל ב' יח 18). אבשלום לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להציב לו מצבת זכרון כבר בחייו. קרח לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להוכיח את משה ואת אהרן על מעמדם בעם. והואיל והכתוב נוקט לשון לקיחה, הרי הוא רומז יחד עם זה שהמניע למעשהו של קרח היה אנוכיי³; הוא פעל לטובת עצמו והופעתו כמייצג את ענייני הכלל היתה רק למראית עין." (במדבר טז 1)

ועל הלקיחה האגואיסטית הקורחית הזו, שרוצה את השליטה בפולחן לעצמה - משיב משה בלשונו של קורח: "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" רוצים אתם לקחת לעצמכם את תפקידו המיוחד של אהרון הכהן הגדול, "קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת"! ומחר נראה מה יקרה.

בנבואה המסיימת את ישעיהו עוסק הנביא בדמות הפולחן באחרית הימים, באישיות הכהנים ובבחירתם: "אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי? וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי? וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה', וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי." אלהים לא מחפש את הסממנים החיצוניים של הפולחן, אינו חפץ ברודפי השררה הלקחנים, אלהים מחפש ומבקש לצדו "עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי",

והתשובה הניצחת והמפתיעה ביותר לקרח היא בסיום נבואת ישעיהו: "וְגַם מֵהֶם (מהעניים ונכי הרוח ואפילו מבין הגויים)⁴ אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר ה'." ובפרשתנו: "בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב⁵ אֵלָיו."

אף אחד לא נולד קדוש, אף אחד לא מחליט לעצמו שהוא קדוש, או ממנה את עצמו לכהן, אלהים לבדו בוחר מי יהיה בקרבתו. אלהים איננו מחפש ייחוס, לא הלקחן זוכה, לא "כֻּלָּם קְדֹשִׁים"!⁶ אלא - אלוהים מחפש ומקדש את האדם המקיים את הצו העליון "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", על ידי קיום המצוות שבין אדם-למקום ובין אדם-לחברו וכפי שאנו מברכים במוצ"ש "ברוך המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחושך".

אלהים איננו בוחר ב"לוקחים" וברודפי השררה, אלוהים לבדו לוקח את האדם הנותן והופך אותו לשליחו! אלוהים בחר במשה, אשר לכל אורך דרכו, סרב וברח מהשררה, ומרגע בחירתו להנהגה, הקדיש את חייו ונתן את נפשו - להצלת בני ישראל ממצרים ומחטאיהם במדבר.

וכדברי ר' אלימלך מליז'נסק על פרשתנו: "על ידי הרשעים ניכר ונראה צדקת הצדיק. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ', (קהלת ב, 13) ופירשו המפרשים כמו שעל ידי חושך ניכר מעלת האור, כן על ידי הכסיל ניכר מעלת יתרון החכם בחכמתו." (נועם אלימלך)

פרשת קורח מציבה מולנו את מודל הלקיחה מול מודל הנתינה, קורח - נושא דגל הלקיחה לדיראון עולם ומולו משה - מופת הנתינה.

1. יעקב ליכט בפירושו המצוין לספר במדבר דן בקשיים העלילתיים שבפרשה, ומפריד בין העלילה והמגמה ומאמר זה מנסה לגעת במגמה.

2. ראו דברנו ב"שבת שלום" פרשת "כי תשא" תשע"ה גיליון מס' 895

3. לאנוכיות זו מתבטאת גם בזלזול וחוסר ההתייחסות של קרח ועדתו לדברי משה ובאים לידי ביטוי קיצוני "לא נעלה".

4. וכדברי רש"י על הפסוק "מן העמים המביאים אותם ומן המובאים אקח כהנים ולוים".

5. כדאי לשים לב לדו-המשמעות של המילה "יַקְרִיב" - בהקשר של נדב ואביהו, עוזה ואפילו משה ואולי גם קרח ועדתו!

6. וראו דבריו הידועים של ישעיהו ליבוביץ "גם מנוול יכול להתגאות בכך שהוא בן לעם קדוש" (הערות לפרשיות השבוע עמ' 97)

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

 

 

כל הדברים האלו פייס משה לקרח ואין את מוצא שהשיבו דבר. לפי שהיה פקח ברשעו. אמר אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול, ועכשיו יקפחני בדבריו, ואני מתרצה לו בעל כרחי. מוטב שלא אזקק לו. כשראה משה שאין בו תועלת פירש הימנו.

 (במדבר רבה יח ט)

 

אין הקדושה תואר על טבעי שמימי היורד מלמעלה למטה ונתקע באיזה חפץ. אין הדברים מתקדשים מאליהם. אילו היו הדברים מקבלים קדושה אוטומטית, הרי היתה היהדות הופכת לדת מאגית, חס ושלום. הקדושה היא יצירת האדם.

(הרב י.ד. סולוביצ׳יק ״דברי השקפה״ עמ׳ 117.)

 

...יצירת הרמוניה, מאור פנים, ולבביות הם הם הקדושה והשראת השכינה... דווקא כעת כשהמדינה נתונה בקרע ובמחלוקת עמוקים סביב נושא ארץ ישראל, וכשנאה עמוקה מבעבעת מכל עבר - ולמעשה הסיכון הממשי למדינה נתון במחלוקת הזו, ולא בכל איום ביטחוני חיצוני - עלינו לדעת שהתרומה האמתית למחלוקת נמצאת בחסד ובמאור הפנים. כשהללו קיימים ניתן לאחות כל קרע, לרפא כל שנאה, עמוקה ומרה ככל שתהיה. הצדק היהודי מחייב אפוא יצירת חברה של מאור פנים, ולא רק של חלוקה צודקת יותר.

(הרב שג"ר, "לוחות ושברי לוחות" עמ' 355).

 

 

הנתינה / ג'ובראן חליל ג'ובראן (משורר נוצרי-מארוני, שנולד בסוף המאה ה 19 בלבנון וחי ויצר באמריקה בתחילת מאה ה 20. תרגמה נועה זאלוד-אופיר. - מתוך: "הנביא")

אתה נותן אך מעט, עת תיתן מרכושך,

רק עת תיתן מעצמך - זוהי נתינת אמת...

יש הנותנים מעט - מן הרב אשר להם ובכבוד חפצם,

ורצונם המוסתר מכתים את נתינתם;

ויש הנותנים את כל המעט אשר להם –

הם המאמינים בחיים, הם מלח הארץ וטנאם מלאה תמיד;...

יש הנותנים בכאב ובצער ואלה מנת חלקם...

ויש הנותנים בשמחה, והשמחה שכרם;...

מהם דובר אלוה

ובעיניהם שופע חיוכו - על פני עולם.

טוב לתת למבקש

אך מוטב לתת ללא בקשה, מתוך הבנה.

רחבי הלב המחפשים את המקבל -

שמחתם בחפשם רבה משמחת הנתינה.

כל אשר לך - ינתן באחד הימים

על כן - תן עכשיו ולך תהיה הנתינה, לא ליורשיך.

תדיר תאמר –אתן רק לראויים,

ראה תחילה שתהיה אתה ראוי לתת ולהיות כלי לנותן,

כי החיים הם הנותנים לחיים,

ואילו אתה הרואה עצמך כנותן, אינך אלא עד.

 

 

"אלהי הרוחֹת"

'אל אלהי הרוחות' - יודע מחשבות - אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.

(רש"י במדבר טז , כב)

 

אל - מורה שיש לו כח לכלותם כרגע, והוא אלהי הרוחת, והטעם פי' אל, כי יוכל לכלותם, כי הרוחות בידו הם.

(אבן עזרא במדבר טז, כב)

 

אלהי הרוחֹֹת לכל בשר - יודע לבות בני אדם ומכיר אם חטאו לפניו מחוסר אמונה, או בעבור כי בשר המה ועלולים להתפתות.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר טז, כב)

ויפּלו... אל אלהי הרוחת - גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקורח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאֵמון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על עונשם. אך אתה, "אל אלוהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואת "אל" כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחת לכל בשר", אתה מכיר בחכמתך את מדית אשמתו של כל אדם. 'האיש אחד יחטא?' - קרח לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

אלהי הרוחות, למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י במדבר כז, טז)

 

'אל אלהי הרוחת' - שהוא יודע הרוחות איזה רוח ראוי.

(אבן עזרא במדבר כז טז)

 

אלהי הרוחֹת - ויודע מחשבות בני האדם מי הוא הראוי להנהיג את עמך.

(רג'יו שם, שם)

 

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ

(משנה אבות פרק ה, משנה ו)

 

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'": כתב הרמב"ם וז"ל: הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה.

 (תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן על מסכת אבות פרק ה משנה ו)

 

 

"כל העדה כולם קדושים"

היו מאמינים, מאמינים כנים, בכל הדורות, אשר האמינו בקדושה השרויה בעם ישראל כשלעצמו - באשר הוא עם ישראל, ולא באשר הוא נושא משימה מסוימת. ואילו רצינו לנסח את הדברים בצורה צינית, היינו יכולים לומר כלפי מה שנאמר על קורח ועדתו, שנקברו באדמה, נאמר במקום אחר: "ובני קרח לא מתו". בני קֹרח קיימים ועומדים עד היום - אלה שאמונתם הדתית מתבטאת בכך, שהם סומכים על כך שהוענקה קדושה לעם ישראל, אשר הם מבניו, ולכן הם כבר נמצאים באותה דרגה אשר האדם מצווה בקריאת-שמע להשתדל להגיע אליה... ואני רוצה לצטט כאן מדבריו של הרב יעקב משה חרל"פ מרבני ירושלים, תלמידו של הרב קוק (בספר פירוש והגות על שמונה פרקים לרמב"ם):

"מהו הדבר החשוב במציאות האדם? - ואצלו, מציאות האדם היא, כמובן, מציאותו במעמדו לפני אלהים - האם זה ההישג שאדם משיג, או המאמץ שהוא עושה כדי להשיג אותו? והרב חרל"פ, בעקבות דברים שהוא מוצא ברמב"ם, שאותו הוא מפרש, אומר שהעיקר הוא המאמץ שהאדם עושה כדי להשיג משהו, ועל זה הוא מוסיף דבר מעניין מאד: אין ערך המאמץ תלוי בכך, אם הדבר מושג או איננו מושג; ולא זו בלבד, אלא שייתכן שהאדם מודע לכך שאת התכלית הזאת הוא לא יכול להשיג בכלל, אבל המאמץ שהוא עושה להשגה זו הוא-הוא הערך העליון.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 97-98)