אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ

 וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם

 הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?!

לֹא נַעֲלֶה. (במדבר טז, יד)

 

 

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש - והטעם שהוצאתנו ממקום טוב ואילו הביאותנו למקום טוב כמוהו ונתת לנו שדה וכרם כאשר היה לנו במצרים ותבקש שררה, היינו סובלים. רק הסירותנו ממקום טוב משדותינו וכרמנו ולא הביאותנו אל מקום כמוהו, ולמה תבקש שררה?

 העיני האנשים ההם - טעמו תרצה לנקר עיני האנשים ההם רמז ליוצאים ממצרים, כאילו אמר תרצה לנקר העינים שלא תראינה, כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים ודרך משל לומר סגורות הן עיני פלוני על כן לא יראה, על כן לא נעלה. ויש אומרים: התרצה להחשיך העינים שלא תראינה כלומר אחיזת עינים אתה עושה לנו, לא נעלה. ויש אומרים: אילו היית מנקר עינינו לא נעלה ואמר האנשים ההם על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי. והנכון בעיני שמלת 'האנשים ההם' רמז לזקנים שהיו עם משה, כי כן כתוב 'וילכו אחריו זקני ישראל'.

 (אבן עזרא שם, שם)

 

אף כי אמר אלהים - תחילת דיבורו של נחש היה אף. ודרשו חז"ל (בראשית רבה יט, ב) ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם, ואלו הם נחש, שר האופים, עדת קרח, והמן. נחש, אף כי אמר אלהים. שר האופים, אף אני בחלומי (בראשית מ, טז). עדת קרח, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר טז, יד). המן, אף לא הביאה אסתר (אסתר ה, יב).

(רבנו בחיי בראשית ג, א)

 

 

אוֹן בֶּן פֶּלֶת - אִשְׁתּוֹ הִצִּילַתּוּ

מרדכי בק

אנו פוגשים את און בן פלת פעם אחת בלבד כאחד מ"חסידי" קורח , בן לוי בן דודם של משה ואהרון, ששאף להיות כהן גדול וגם מלך.

חכמינו (במדבר רבה פרשה יח) דורשים את שמו: הוא היה "כל ימיו באנינות" (און), אך גם "נעשו בו פלאות" (פלת).

הוא מוצג כאחד מ-250 המורדים שהצטרפו לקורח כדי לערער על השלטון הקיים, לצד שתי הדמויות הבולטות דתן ואבירם.

לדעת חוקרים אחדים, שמו של און בן פלת נעוץ בטעות דפוס (ראו "עולם התנ"ך על ספר מדבר). השערה זו מנומקת בעובדה שהפסוק הראשון בפרשה מסתיים במילים "בני ראובן", וקשה להבין זאת אם מדובר באדם אחד. רש"י היה ער לחריגה לשונית זו ולכן מחבר בין דתן ואבירם לאון בן פלת ורואה את שלושתם כבני ראובן. חיבור זה איננו מקרי. היותם בני ראובן עשוי להסביר את הצטרפותם לעדת קורח. ראובן היה בכורו של של יעקב אבינו, אך בגלל ש"חילל את יצועי אביו", העביר יעקב את הבכורה ליהודה, הבן הרביעי. הזדהותו עם תלונותיו של קורח על בני דודו נשמעת אותנטית בהיותו מצאצאיו של ראובן, שהיה בכורו ו"ראשית אונו" של יעקב (וראו את פירושו רבנו בחיי המתייחס לנקודה זו).

וראו זה פלא: אנחנו פוגשים את דתן ואבירם בהמשך ה סיפור, אך און בן פלת נעלם כלא היה, וחז"ל מפרשים היעלמות זאת כרמז לכך שגורלם המר של המורדים האחרים נחסך ממנו.

איך, אם כן, ניצל און בן פלת? במה זכה לא להיבלע באדמה שפתחה את פיה?

קיימות לפחות שתי גירסאות לסיפור הצלתו של און בן פלת, אך המאפיין הבולט בשתי הגירסאות הוא שאון ניצל בזכות אשתו, וזו, כפי שקורה לעתים קרובות בסיפור המקראי, אינה מוזכרת בשמה בתורה.

במסכת סנהדרין (קט, ע"ב) מעמתת אותו רעייתו עם העליבות שבמצבו: "מה יצא לך מהצטרפות למרד? אתה בכל מקרה תהיה כפוף או למשה או לקורח!" און בן פלת נבוך וקרוע; הוא יודע שאשתו צודקת, אך הוא נשבע אמונים לקורח, שסומך עליו. "מה אעשה?" שואל קורח. אשתו עדינה, מבינה ללבו ובגירסה זו היא אינה צועקת ואינה מדגישה את שיקול דעתו המוטעה, אלא נוקטת בטקטיקה שונה. היא אומרת: "יודעת אני וכולם יודעים שכל העדה כולה קדושה, שב בשקט ואצילך". היא אינה מגנה אותו, אלא מפתה אותו, מכינה לו ארוחה עם הרבה יין ואון שותה לשכרה. היא משכיבה אותו בתוך האוהל ומתיישבת על פתח האוהל, סותרת את שערותיה כמתרחצת ועל ידי כך כל המורדים העוברים בסביבות האוהל מתרחקים ואינם מטרידים את בעלה הישן. במשך הזמן הזה, הוא ניצל מגורלו של קורח ועדתו ואינו נבלע באדמה.

בגירסה אחרת של אותו סיפור (מדרש הגדול, במדבר טז, לב), האדמה עצמה מבקשת לבלוע את און בן פלת עם כל המורדים האחרים ואשתו עומדת ליד מיטתו ומבקשת עליו רחמים. "בעלי נשבע שלא יטיח דבירם כלפיך. רק אם יפר שבועה זו, תהיה רשאי כביכול להעניש אותו". לאחר מכן היא פונה אל בעלה, מעירה אותו ומצווה עליו: צא החוצה ואמור לחבריך המורדים שאתה מתבייש מפני משה. כאשר היא רואה את היסוסיו, היא יוצאת החוצה וצועקת על משה. מאויים על ידי האישה, משה בורח, אך עוצר ושואל לשמה ולזהותה של האישה. כאשר נודע לו שהיא אשתו של און בן פלת ושומע את כל הסיפור, הוא מלווה אותה לאוהל ומכריז: הקב"ה סלח לך.

כדי להדגיש את מזלו הטוב של און בן פלת, חז"ל מציגים את קורח ואשתו כתמונת ראי שלו ושל אשתו. אשתו של קורח, גם היא אלמונית, מתוארת בעיני חז"ל כארכטיפ של "ינטע": "הבט בבני דודיך", היא אומרת: משה הוא מלך ואהרון הוא כהן גדול וצאצאי אהרון מקבלים את מיטב התרומות והמעשרות (היא יכלה גם להזכיר את מרים כמנהיגת הנשים, אך העדיפה להתמקד במה שהיה רלוונטי עבור בעלה ואולי חשבה שאם המרד יצליח, הדבר ישפיע גם על מעמדה).

אך, כל זה כנראה רק מסביר באופן חלקי את התקרית הייחודית הזאת שהיינו מגדירים בימינו כמאבק כוח פוליטי. מדובר במשהו הטבוע בעצם קיומנו: התחושה ש"מגיע לנו".

אולי חז"ל באים ללמד אותנו דבר מה חשוב ועמוק יותר דרך סיפורו של און בן פלת.

על פניו, מזלו הטוב - בניגוד למזלו הרע של קורח - הוא שרירותי. קורח הוא משבט לוי ואכן מגיע לו משהו מיוחד, אך לא על חשבון הסדר הקיים. בשונה מבן דודו, הוא אינו רגיש לזולת ואכן, חז"ל מתארים אותו כעשיר מופלג המונע על ידי קנאה וחמדנות. התלמוד (סנהדרין – פרק חלק) מכניס אותו לרשימת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא, אולי מכיוון שחמד את חלקו של אחרים בעולם הזה. בפרק זה גם נאמר שאין אפשרות של תשובה לאדם שמחטיא את הרבים וקטגוריה זו אכן מתאימה לקורח.

כאשר חז"ל רוצים להדגים "מחלוקת לשם שמים", הם מצביעים על הלל ושמאי; לעומת זאת, הדוגמה ל"מחלוקת שאינה לשם שמים" היא "מחלוקת קורח ועדתו" ויש לדייק: "קורח ועדתו" ולא "קורח ומשה". מדובר ביריבות פנימית בין המורדים לבין עצמם. וזה היה פשעו הבלתי נסלח של קורח: לא זו בלבד שמרד והלך בדרך לא נכונה, הוא גם ניסה לשכנע אחרים שטובתם היא טובת הכלל. קיומם העצמי היה חשוב יותר מקיומם של אחרים. לכן גם מעניין לציין שהתורה מתארת פעמיים את תגובתם של משה ואהרון כ"נפילה על פניהם" (במדבר טז ד, כב). הביטוי "לפני" (ויקומו לפני משה) קשור אמנם ל"פנים". לכל אדם בהיותו נברא בצלם אלוהים, יש "פנים" משלו וגם קיום וגורל משלו. קורח חמד את פניו ומזלו של האחר.

און בן פלת, לעומתו, בזכות תבונתה של אשתו, מאבד זמנית את "פניו" בעקבות היין או הבושה והמבוכה, אך מציל את נפשו. וכבר אמרו חז"ל: וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים (אבות ד, טו).

מדרכי בק הוא אמן וסופר המתגורר בירושלים

 

 

קנקן חדש מלא ישן - מפרי עטו של חברנו רונן אחיטוב

הבדלו מתוך העדה הזאת (טז, כא).

כתוב אחד אומר "הבדלו מתוך העדה הזאת" (טז, כא), וכתוב אחד אומר "הרומו מתוך העדה הזאת" (יז י). ומה בין זה לזה?

אלא אין "הבדלה" אלא מעלת קדושה, שנא' "כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו" (טז, ט). אמר המקום למשה ואהרון, אין אתם קדושים מקרח, שנא' "כי כל העדה כולם קדושים" (טז, ג), ואם פוגעת מדת הדין בהם, היא פוגעת גם בכם, אלא "היבדלו". אמר משה אין אנו נבדלים מהם. שלא יפגע בהם המקום.

ואין "תרומה" אלא לצורך אכילה, שנא' "בהרימכם את חלבו ממנו... ואכלתם אותו בכל מקום" (יח, ל-לא) כיוון שאמר המקום למשה "הרומו... ואכלה", אמר משה ודאי אוכל המקום בישראל, ואנו תרומתו. "החל הנגף".

 

הדרשה הלשונית הזאת מקשרת את חלקי הפרשה: מעשה קורח, המגפה ופרשת מתנות כהונה.

רונן אחיטוב

 

 

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה

סם המוות ומלאך המוות יכולים גם להיות סוכני חיים - הכל תלוי באדם

אף מלאך המות מסר לו [למשה] דבר (רש"י: להקטיר מחתות קטורת בשעת מגפה, ולעמוד בין המתים ובין החיים), שנאמר: (במדבר יז) וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה ', אי לאו דאמר ליה (רש"י: מלאך המות) - מי הוה ידע (רש"י: הלא בתורה לא נכתב)?

(בבלי שבת פט ע"א ורש"י שם, שם)

 

'ויעמוד בין המתים ...' - אחז את המלאך והעמידו על כורחו.

אמר לו המלאך: הנח לי לעשות שליחותי.

אמר לו: משה צווני לעכב על ידך.

אמר לו: אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה.

אמר לו: אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד, בּוא עמי ושאל. וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה'.

 דבר אחר: למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטורת, לומר סם המוות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמישים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא, והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז , יג)

 

 

גם התורה יכולה להיות סם החיים או חלילה סם המוות

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

(בבלי יומא עב, ע"ב)

 

'אשר תשים לפניהם': זכה, נעשה לו סם חיים; לא זכה, נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים, לא זכה, נעשים לו סם מות.

(רבינו בחיי שמות כא, א)

 

 

קדושה מהותית לעומת שאיפה מתמדת לקדושה; קורח ומשה

במרוצת הדורות של ההיסטוריה של היהדות, עמדו תלמידים למשה רבנו ותלמידים לקורח. תפיסת הקדושה בחינת "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם" מעוגנת בעיקרה של יהדות ההלכה: היא מטילה על אדם מישראל ועל עם ישראל את התפקיד הקשה ואת המשימה הנעלה לחתור לקדושה - לקדש את עצמם על ידי חיי תורה ומצוות. אולם היו גם שיצאו בעקבותיו של קורח - בראיית קדושת ישראל כמהות נתונה, הטבועה בעם-ישראל והמשווה לו באופן אוטומטי מעלה דתית. ויש לומר שהיו גם גדולים וטובים שנתפסו לדתיות הקורחית הזאת, ההופכת את היהדות מעבודת ה' לשוביניזם לאומי. מתלמידיו של קורח במובן זה היה ר' יהודה הלוי (בכוזרי - להבדיל מן המשורר האלוהי של תפילות וסליחות, שהן התעודות הנעלות ביותר של האמונה הטהורה) ; כאלה היו רוב אנשי הקבלה ; כזה היה המהר"ל מפראג, וכזה היה בימינו הרב קוק, שתורתו היתה תקלה לתלמידיו ותלמידי-תלמידיו. לעומתם נמשך קו הקדושה שמיסודו של סיומה של קריאת-שמע ("והייתם קדושים") ממשה בן עמרם דרך רבנו משה בן מימון, עד שער הקדושה שב'מסילת ישרים' לרבי משה חיים לוצאטו.

 (מתוך י. ליבוביץ: דרכים לאמונה ביהדות בתוך "אמונה, היסטוריה וערכים" עמ' 19)

 

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ.

(משנה אבות פרק ה, משנה ו)

 

'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'': כתב הרמב"ם וז"ל: הם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת. אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשוה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם

הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת העשותם תחלה.

(תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן על מסכת אבות פרק ה משנה ו)