כִּי
יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ
בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ, אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים
אוֹ בֵיצִים
וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל הַבֵּיצִים
לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים.
שַׁלֵּחַ
תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם
וְאֶת
הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ
לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. (דברים כב, ו-ז)
שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם - גזרת הכתוב או העצמתה של מעלת האשה?
והנה הרבו המפרשים לבקש טעם המצוה הזאת, כמו שעשו במצוות אחרות, אולם אף על
פי שדבריהם נאותים וכוונתם לשם שמים, הנה תמיד ישאר מה להשיב עליהן, והטעם כי יסוד
המצוה היא החכמה העליונה אשר עליה נאמר 'ונעלמה מעיני כל חי... אלהים ידע דרכה
והוא ידע את מקומה' (איוב כח, כג) ולכן תלאה דעת האדם להשיג תעלומותיה ולבוא עד תכליתה, ובאמת אין עיקר
התועלת בידיעת סיבת המצוות, אלא בעשייתן. ודי לנו שנדע שהם מצֻווים מאתו יתברך
ונשמור מצוותיו בעבור יראתנו אותו, ולזה חתם העניין שם 'ויאמר לאדם: הן יראת ה'
היא חכמה וסור מרע בינה'.
(הרב יש"ר רג'יו דברים כב, ז)
עתה עוברת התורה אל ההלכות הנוגעות ברובן המכריע לכינון חיי המשפחה, והיא
מעמידה בראשן את המצוה המביאה את מעלת האישה לתודעת כל אדם בישראל. מצוה זו מבטאת
את החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לפעילות האישה בהליכות ביתה, והיא מתחקה אחרי
הפעילות הזאת עד לחוג בעלי ה
(הרש"ר הירש שם, שם)
לזכר
נשמת אבי מורי,
אביגדור
בן הרב שמחה אליהו צ'יפמן,
שנפטר
בי' באלול תשמ"ד
ב-6 לאוגוסט 1945 (כ"ז מנחם אב תש"ה), העולם ציין שישים
שנה להפצצת העיר הירושימה ביפן על ידי פצצצה אטומית. אירוע נורא זה, בו נהרגו יותר
ממאה אלף בני-אדם, בהבזק אור ואש אדיר, בשבריר שנייה ובו רבבות אחרים נפצעו,
נתעוורו, סבלו מכוויות נוראיות, או מתו באיטיות ותוך סבל קשה במשך חדשים, שנים או
עשורים, סימן עידן חדש ומסוכן בתולדות האנושות ולא מעט היסטוריונים מטילים ספק אם השימוש
בפצצת אטום היה מוצדק או נחוץ, אפילו מבחינת צבאית ופוליטית, אך דיון זה אינו שייך
לענייננו.
לא
מזמן נתקלתי בספר של ארטור קסטלר, 'יאנוס: הסיכום' (Arthur Koestler, Janus: The
Summation, London: Pan Books, 1978), בו הוא מתאר את השינוי הגדול שנגרם למצב הקיומי של המין האנושי
על-ידי עצם קיומו של "הפצצה". אם בעבר הפרט ידע שהוא בן-תמותה, אך שאב
נחמה מכך שיש המשך, בהיותו חוליה בשרשרת ארוכה של משפחה, שבט, עם, והאנושות כולה,
היום השמדה עצמית של המין כולו הינה אפשרות אמיתית ומפחידה. רעיון זה כל כך מפחיד,
שהדעת כמעט ואינה סובלת הרהורים ממושכים בנושא.
בהמשך,
קסטלר מקשֵר בעיה זו להתבוננות בנטייה האנושית לאלימות: הוא טוען שהמין האנושי
סובל מפגם פנימי, מחוסר איזון הגובל בחוסר שפיות, בנטייה לתוקפנות חסרת רסן המוצאת
את ביטויו בעובדה שבני-אדם מסוגלים להרוג בני-אדם אחרים, אם במלחמה, אם בהקרבת
קרבנות ילדים בתרבויות מסוימות, ואם ב"סתם" רצח, תופעה שאיננה נמצאת
באותה מידה אצל בעלי-חיים אחרים. כלומר: המוח האנושי, השכל הרציונלי שבני-האדם כל
כך מתגאים בו, הביא אמנם להישגים מרשימים בתחומי המדע והטכנולוגיה, בכיבוש החומר,
אך בתחום הרגש, המוסר, והשליטה העצמית אין "קדמה", ולא חל שינוי של ממש
מאז שחר ההיסטוריה. במקרה של רוב בני-האדם, עדיין "אין יצרו בידו, אלא הוא
בידי יצרו".
שם
ספרו של קסטלר, "יאנוס", לקוח מאגדה יוונית המתארת את אל המלחמה בעל שני
פרצופים, הפונים בכיוונים הפוכים, דמות שאפשר להשתמש בה גם כדי לרמוז על הסתירות
הפנימיות באישיות האדם. רעיון דומה נמצא בהרבה מדרשי חז"ל על יצירת האדם. כך,
למשל, בבראשית רבה ח, ה אנו קוראים כדלהלן:
אמר ר' סימון: בשעה
שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים (ז.א. כיתות)
וחבורות חבורות. מהם אומרים: יברא; מהם אומרים: אל יברא. הדא הוא דכתיב: "חסד
ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהלים פה, יא). חסד אומר: יברא,
שהוא גומל חסדים. אמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים! צדק אומר: יברא, שהוא עושה
צדקות, שלום אומר: אל יברא, דכולא קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכה לארץ,
הדה הוא דכתיב, "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב)...
מדרש זה מתאר את המאבק הנצחי בתוך נפש האדם: יש בו נטיות של
חסד, של נתינה, של אהבה, של דאגה לזולת, אך מולם קיימות נטיות לא פחות חזקות לאנוכיות,
לגישה אגוצנטרית, לתוקפנות, ואף לאלימות כלפי הזולת. מדרשי חז"ל הם אוצר בלום
של מחשבה ותובנה מעמיקה גם בנושא זה, אך הפעם נסתפק בכמה הערות והרהורים כלליים.
בתחום הפרט, ההלכה מתנגדת באופן ברור ומובהק כמעט לכל
ביטוי של תקפנות, מילולי, פסיכולוגי, ובוודאי הפיסי, בין איש לרעהו: "אמר ריש
לקיש, המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר, 'ויאמר לרשע למה
תכה רעך'" (סנהדרין נח, ב; המצטט שמות ב, יג). הרמב"ם, בתארו
את תכונות האופי שיש לאדם לטפח, מדבר על "שביל הזהב", על הדרך הממוצעת
בין שתי הקצוות בכמעט כל תחום ב
...הכעס מידה רעה היא עד מאד, וראוי לאדם שיתרחק
ממנו עד הקצה האחר, וילמד את עצמו שלא יכעס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם
רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא
כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו ובין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת
כעסו, והוא אינו כועס. (הלכות דעות ב, ג)
אמנם, כאשר אנו פונים לתחום הציבורי, של העם ושל כלל ישראל,
הדברים מורכבים בהרבה. יש בתנ"ך וחז"ל עיסוק במלחמה ובשימוש באלימות
כדבר הכרחי, ואף לעתים חיובי. התורה מתירה יציאה למלחמה בנסיבות שונות, ואף מפרטת,
בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשתינו, חוקים והלכות שונות בנדון, הן לגבי מלחמת רשות,
הן לגבי מלחמת חובה או מלחמת מצוה. ספרי הנביאים הראשונים מלאים וגדושים בתיאורים
של קרבות, מלחמות ומבצעים נגד אויבים; מיטב השירה המקראית; שירת הים, שירת דבורה,
שירת דוד ששר "ביום הציל ה' אותו מכל אויביו ", קנאת דוד על שאול ויהונתן
(בעקיפין), ופרקי תהלים רבים משבחים גבורה ונצחון במלחמה, ואף מזהים בו אלמנט
דתי-אלקי, כשהקב"ה, שנקרא "איש מלחמה", הצועד בכבודו ובעצמו בראש
המערכה, "חמוץ בגדים" מדם האויב.
מאידך, קיים החזון הגדול של שלום עולמי, קוסמי, כגולת הכותרת
של אחרית הימים: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי
חרב ולא ילמדו עוד מלחמה " (ישעיה ב, ד) ועוד דוגמאות רבות כאלו.
יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא בעידן זה עם ישראל, במסגרת
תנועתה לתחייה לאומית, יצר דמות של "היהודי החדש", דמות חזקה ובריאה
בגופה - בניגוד ליהודי הגלותי - היודעת "לאחוז ברומח וצנה". לאחר אלפיים
שנות גלות, יש לעם ישראל צבא, נשק, טנקים ומטוסים, וגם מסורת של קרב ושל גיבורים
צבאיים. כמובן שדבר זה נבע במידה רבה מכורח המציאות של המדינה הצעירה, המוקפת
אויבים, אך בכל זאת הדבר גרם לבלבול וחוסר וודאות בכל הקשור לרצוי ולמצוי בתחום המלחמה
והשלום.
בכל מקרה, אין תשובות פשוטות לשאלות של מלחמה ושלום. יש מלחמה
צודקת, ויש מלחמה שהיא פרי של רצון של אומה או מנהיגיו לגדול ולהתרחב, לחטוף שטחים
ומשאבים של אחרים. אשרי מי שיודע להבחין ביניהם. שתי מלחמות הגדולות של המאה
העשרים הן דוגמא מאלפת לבעיתיות זו.
במשך רוב שנות "המלחמה הקרה", ניתן היה לומר
"ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אך בנפול ברית המועצות, נפרצו הסכרים, ושוב
העולם עומד בפני האיום הנורא מכל. השעון המפורסם בשער של "ידיעון המדענים
הגרעיניים" (Bulletin of the Atomic Scientists, ירחון אמריקאי העוסק
בבעיות של העולם בעידן האטום) שוב מצביע על דקות ספורות לפני חצות. אז
"מה עושים"?
(א) יש להעלות הנושא של משמעות המלחמה בעידן נשק גרעיני, בכל
חומרתה, על סדר היום הציבורי בישראל. לא רק שבנפשנו היא, אלא שהיא בנפשו של עצם
קיום האדם על פני הארץ. היו כאלו שניסו לעשות זאת, ושלמו על כך מחיר כבד ביותר. "מדיניות
העמימות הגרעינית" עדיין חביבה על קברנטי המדינה ואסור להפקיר עתיד ילדינו
בידי קומץ אנשי סוד, ללא התייחסות לחכמתם.
(ב) בכלל - והדבר אינו קשור דווקא לשאלת הנשק הגרעיני - יש
לעורר מחדש תנועה ציבורית רחבה שתקרא לממשלה השכם והערב לעשות הכל כדי להשיג שלום
עם הפלשתינאים, ובוודאי שיש לפתוח ערוצי הידברות פעילים יותר. "להרוויח
זמן" אינה מדיניות ואף לא מטרה ראויה, אלא בריחה מהחלטות. אין וודאות שנגיע
בסופו של דבר לשלום, אך יש להפוך כל אבן כל זמן שקיימת אפשרות אפילו קלושה ביותר
שניתן לעשות זאת. אמרתו הצינית של אבא אבן נכון, לצערי, גם לגבי ישראל.
(ג) נתיבות שלום, במיוחד, צריכה להיות "החלוץ לפני
המחנה". חודשים ושנים נשמעים אותם קולות, המזהים תורת ישראל עם גישה לאומנית
צרה, עם שלילה דה פקטו של זכויותיהן האנושיות של הערבים, עם הפיכת
"ארץ ישראל השלימה" לחזות הכל. אולי עכשיו, אחרי ביצוע המוצלח של
ה"הינתקות" מעזה, הגיע זמנה של תנועה דתית המדגישה ערכים כמו "חביב
אדם שנברא בצלם" ו"בקש שלום ורדפהו". זוהי, לדעתי, הזדמנות גדולה
לקידוש השם.
ונסיים בהבהרת הזיקה בין "אמונה" ל"השתדלות".
יש בינינו לא מעט אנשים הרואים בביאת המשיח או בציפייה לניסים על-טבעיים פיתרון
לבעיותינו.
לדעתי, אמונה אמיתית ושורשית היא, בראש ובראשונה, אמונה
באחריותם של בני-אדם לדרך התנהגותם ולגורלם, כיחידים וכציבור, ובאחריותם לתיקון
עולם. "לא עליך המלאכה לגמור, אך אי אתה בו-חורין להיבטל ממנה" .
הרב יהונתן צ'יפמן
הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי על פרשת השבוע (באנגלית),
הנקרא "חיצי יהונתן". המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר
אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net
קוראים מגיבים
זהות מדינת ישראל - למאמרו של הרב ריינר (ש.ש. 407)
הרב ריינר יוצר דרוג בין עם וארץ ויהדות (תורה), בעוד שלמעשה הם קשורים
ואחוזים זה בזה, לפחות בתפיסה הדתית-עקרונית. אפילו ב"מולדת" של זאבי
הי"ד, ה"חילוני", נשא כרטיס החבר את שלושתם בבחינת: ארץ ישראל לעם
ישראל על פי תורת ישראל. אני חושש שהדבקת סטיגמה של "הרואים במרכז הזהות את
המקום, הארץ וההתישבות בה", מתעלמת מתרומתם המכרעת של אנשי ההתישבות ובניהם
בבניית קהילות תורניות מפוארות בתל אביב, רמת גן, ...ובעוד מקומות רבים. דומה
שריבוי הישיבות והמכינות נולד דווקא מתוך ההתיישבות ובתוכה. ויעידו עלי, יתיר, בית
אל ועוד. כן, גם בחבל קטיף שהיה גולת הכותרת של קהילות יהודיות, תורניות ויצרניות
בחקלאות והישיבות ותלמודי התורה בהן היו לשם ולתפארת. המקום בו הם חיו רק העצים
והיווה את הרקע לזהות היהודית השורשית שלהם.
דומני שגם המחנה השני לא יתלהב מהגדרתו כאילו "מרכז חייו הוא המרקם
החברתי". חוששני גם שהדאגה, לכאורה, "לעתיד ישראל כמדינה יהודית
ודמוקרטית" מתנפצת אל מול השתיקה הרועמת באשר להתנהלותו של ראש הממשלה, מני
גניבת קולות בוחריו והתנהלותו בניגוד להבטחות ולמשאלים שהוא עצמו יזם, השתקת
המתנגדים, התקרנפות כל הצמרת הצבאית והבטחונית. הדוגל בעיקרון חייב להלחם עליו, גם
כאשר אין תוכנו תואם את מאווייו הפוליטיים. ומכאן אכזבתי העמוקה. כי בדמוקרטיה
אמיתית אסור שהמטרה תקדש את האמצעים. האומנם דמוקרטיה היא רק עניין טכני של
מספרים? והיא דוגלת גם ב'אחרי רבים לרעות'? האם, למשל, מדינת ישראל מצייתת להחלטות
הרוב באו"ם? אני לא בטוח שהרב ריינר היה מציית לדינא דמלכותא של רוב על איסור
מילה - בחו"ל.
והכיצד נאלמו הקולות המהללים, עתה, את גוש קטיף, בעת מצוקתו. האומנם
הגון הוא להיזכר בו רק עכשיו ולקרוא דווקא למגורשים לגייס כוחות
ל"שלב הבא בציונות" (?...) כי "החברה הישראלית זקוקה לכם
מאד". ואגב, איך הם אמורים לפעול? האם על פי הנחיות אלו שרצו בהרס מפעל
חייהם, ניצלו את תמימותם בעת עלייתם לקרקע ולחמו עכשיו למען הריסתו?
איזה עוז רוח דרוש כדי לקרוא להם שוב להתייצב בחזית העשייה של "השלב הבא
בציונות - לבנייה חברתית". עשייתם היתה רבה, גם אם מוצנעת, אף בתחום הזה.
אולי ניתן להם להחליט על תחומי הפעילות הציבורית שלהם, אם בכלל?
ברור שיש להותיר להם את ההחלטה אם לקבל חיבוק
מזה או מזה. חוששני שהרב ריינר חוטא לעצם הצעתו. קשה לדבר על חיבוק ובד בבד
להתייחס ל"עשייה של שנים היורדת לטמיון". מעבר לחוסר אמפתיה ופגיעה
מיותרת בביטוי האומלל הזה, הרי שאינה נכונה. חייהם שם היו גדושים ומלאים ויצירתיים
יום יום ושעה שעה. האומנם כל מי שמת חייו ירדו לטמיון? אכן, "העץ והאבן"
נותרים שם בהריסותיהם המדאיבות. אבל הרוח הגדולה שבנתה אותם- קיימת. נכסי צאן
וברזל נותרו עמם והם נכסי דניידי. התורה שלמדו שם במשך השנים, היצירות שיצרו
והחידושים שהביאו לעולם. ובעיקר דורות ההמשך שגדלו על ברכי ההורים הנפלאים הם
"עשייה של שנים" שפורחת ועולה ומשתבחת מתוך עצמה. והיא תשא עימה הלאה את
מורשתם.
מאיר גרוס, בית אל (זו מספר בראשית, מהנביאים
וכו')
והרב שמואל ריינר, כותב המאמר, מעיר:
שלום למאיר ידידי,
נדמה לי שדבריי לא הובנו כראוי; לא התכוונתי ליצור דרוג בין
העם, הארץ והיהדות. ישנן שתי פרשנויות אפשריות למצוות יישוב הארץ: האחת מדברת על
ההתיישבות בלבד - הדבר המרכזי הוא היכן אתה יושב. האחרת מדברת על הצורה והמשמעות
של ההתיישבות ועל כן לא די במקום שבו אתה נמצא, אלא גם במרקם החברתי. בלשון אחרת,
מה המקום של "עם ישראל" בצורת הקיום של מצוות "יישוב ארץ
ישראל". לא התעלמתי מבניית קהילות נפלאות בתל אביב וברמת גן, מכיוון שנושא זה
לא טופל במכתב. נדמה לי שהערותיך נטפלות לשולי הדברים. המכתב עסק בעניין אחר ואני
שמח שעליו אין לנו חילוקי דעות.
ברכותינו הלבביות
לדבורה פיין לרגל נישואיה לבחיר לבה עומר סיסו
שתזכו לבנות את חייכם המשותפים באושר
בחברה ישראלית
המושתת על ערכי הצדק והשלום
מזל טוב להורים ולמשפחות
מערכת "שבת שלום" "עוז ושלום-נתיבות שלום"