כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ.

וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע... (דברים כב, יג- יד)

 

 

'ושנאה' - רבי ישמעאל אומר: בוא וראה מה שנאה גורמת - שמביאתו לידי לשון הרע. מכאן אתה אומר: עבר אדם עבירה קלה, סופו לעבור עבירה חמורה; עבר אדם על 'ואהבת לרעך כמוך', סופו לעבור על "לא תקום ולא תטור" ועל "לא תשנא את אחיך בלבבך", "וחי אחיך עמך" עד שבא לשפיכות דמים.

(ספרי דברים, כי תצא פז)

 

"עלילות דברים"

ומשה היה , ככתוב (תהלים קג) 'יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו - בשר ודם מידותיו ועלילותיו מעוותות הן, שנאמר (דברים כב) 'ושם לה עלילות דברים' אבל מידותיו ועלילותיו של הקב"ה רחמניות הן, שנאמר (תהלים קג) 'רחום וחנון ה'', ואותן מידות הודיע למשה, בשעה שאמר לו (שמות לג) 'הודיעני נא את דרכיך'...

(שמות רבה, ב, א)

 

 

מלחמת רשות ומלחמת מצווה

פנחס לייזר

רש"י, בעקבות מדרש התנאים ספרי, מפרש את "כי תצא למלחמה" - במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כלומר פרק זה כולו מתאר מצב בו הנהגת העם החליטה לצאת ל"מלחמת ברירה". אמנם, גם למלחמה זו נקבעו מגבלות הלכתיות ברורות, כפי שנאמר במשנה (סנהדרין א, ה): "ואין מוציאין למלחמת הרשות - אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" ויתכן שהדבר נועד להגביל את שרירות לבה של החלטה פוליטית או צבאית על ידי "שלטון החוק", אך איננו בטוחים שהדבר תמיד פעל "לפי ההלכה".

מכל מקום, רש"י , בעקבות מדרש תנחומא, מפרש את סמיכות הפרשיות בפרשה זו ורואה קשר בין מעשה יפת התואר לבין האישה השנואה ובין האישה השנואה לבן סורר ומורה, וכך לשון רש"י (כא, יא):

'ולקחת לך לאשה' - לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) 'כי תהיין לאיש...' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.

רש"י מתמצת את דברי התנחומא ומתעכב על סמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר", "האישה השנואה" ו"בן סורר ומורה" בלבד.

ניתן להרחיב את דברי רש"י לשני הכיוונים:

א.      אין לשכוח שהסיפור כולו מתחיל ב"מלחמת הרשות"; תופעת "אשת יפת תואר" והנטייה להיגרר אחרי יצר הכיבוש כנראה שכיחות יותר, כאשר מדובר במלחמת "ברירה". התורה מספרת לנו שבמצב זה, יצר הרע עלול להשתלט על האדם, והאדם נמצא במצב רוחני נחות. במצב זה, אין באפשרות התורה לאסור על האדם את ההיענות ליצר באופן גורף; התורה מנסה לצמצם את הנזקים, אבל מודיעה לנו שהתוצאות לא תהיינה טובות. יצר הכיבוש אינו מוביל לאהבה או ליחסים של כבוד הדדי, ולכן סביר להניח שהילדים, יוולדו עם "פצע". ילדים אלו נוצרו בחטא , נולדים בחטא ומתפתחים בחטא.

ב.      בעל מדרש תנחומא עצמו קורא את כל הפרשה בהקשר של "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה", וזו לשון המדרש (תנחומא כי תצא, א):

"כי תצא למלחמה - שנו רבותינו: 'מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה'.

וראית בשביה וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה' - כדי שלא תמצא חן בעיניך,

מה כתיב בתריה? 'כי תהיין לאיש שתי נשים'... שתים בבית מריבה בבית, ולא עוד אחת אהובה ואחת שנואה או שתיהן שנואות.

מה כתיב אחריו? 'כי יהיה לאיש בן סורר ומורה' - כל מאן דנסיב יפת תאר נפיק מנייהו בן סורר ומורה, שכן כתב בדוד על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה יצא ממנו אבשלום שביקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות ועשה מחלוקת בישראל ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל ולמפיבשת ולאיש בשת הרג והשליט ציבא על כל בית שאול... כתיב אחריו 'כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת' - אם ניצל מזו לא ניצל מזו, למדנו שעבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, מנין דכתיב 'כי יקרא קן צפור לפניך שלח תשלח וגו' למען ייטב לך והארכת ימים' אחריו מה כתיב? 'כי תבנה בית חדש' - תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, מה כתיב אחריו? 'לא תזרע כרמך כלאים' - תזכה לכרם ולזרוע שדה, מה כתיב אחריו? 'לא תחרוש בשור ובחמור' - תזכה לשורים וחמורים, מה כתיב אחריו? 'לא תלבש שעטנז' - תזכה לבגדים נאים מן צמר ולבגדים נאים מפשתים, מה כתיב אחריו? 'גדלים תעשה לך' - תזכה למצות ציצית, מה כתיב אחריו 'כי יקח איש אשה' תזכה לאישה ולבנים, הרי למדנו שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו."

בעל המדרש הזה קורא אמנם חלק גדול מפרשת כי תצא כרצף של דברים הקשורים אחד בשני, אך גם הוא איננו ממשיך עם כיוון פרשני זה עד סוף הפרשה. דבריו מסתיימים בכך שהאדם הזוכה לקיים מצוות ציצית, זוכה גם לאישה ולבנים, אך בדרשתו, הוא רואה את "כי יקח איש אשה" כתוצאה של קיום מצוות ציצית, אך מתעלם מהמשך הפסוק "ובא אליה ושנאה" ו"שם לה עלילות דברים" - אין כאן, אם כן תוצאה נאותה של קיום מצוות ציצית ואדם עלול לשאול את עצמו: "זו מצוה וזו שכרה"?!

יתכן שניתן לקרוא את דברי המדרש בצורה פחות החלטית ופחות דטרמיניסטית: גם קיומה של מצוות ציצית אינה מגנה על האדם מפני השנאה שהוא עלול לפתח כלפי ארוסתו או כלפי כל אדם. אדם המקיים מצווה זו או אחרת איננו קונה בזה תעודת ביטוח נגד שנאה והתנהגות בלתי מוסרית. הציצית יכולה להוות תזכורת לאדם שרוצה לזכור, אך הדבר תלוי ברצונו של האדם ובבחירתו.

בכל שלב ושלב, נמצא האדם בפני הבחירה והגרירה אינה אלא דרך שההולך בה מגביר את סיכוייו למצוא עצמו חוטא או צדיק, אך הדברים אינם פועלים בצורה אוטומטית.

היה מעניין לבחון את כל הקשרים מסוג זה בפרספקטיבה של "סמיכות פרשיות", אך הדבר דורש עיון החורג ממסגרת זו.

רש"י עצמו, שוב בעקבות התנחומא, קורא את הפרשה של זכירת עמלק בסוף פרשתנו כהמשך של חוסר יושר, וזו לשונו (כה, יז):

"זכור את אשר עשה לך" - אם שיקרת במדות ובמשקלות, הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא א) 'מאזני מרמה תועבת ה'', וכתיב בתריה 'בא זדון ויבא קלון' (משלי יא, א-ב)

ניתן לקרוא בדברי רש"י את הופעתו של עמלק כ"עונש" על חוסר יושר, במידה מסוימת יש כאן "מידה כנגד מידה", כי בעל הכוח המרמה במידות ובמשקלות, מנצל עמדה של כוח כדי לנצל את חולשת האחר , והרי זה אפיונו העיקרי של עמלק ("ויזנב בך כל הנחשלים אחריך... ואתה עייף ויגע"); אך אולי אין כאן בהכרח עונש, אלא קביעה של כללי משחק ויצירת תרבות; מטבע הדברים, אם תאמץ תרבות עמלקית, המנצלת את חולשת האחר, אלה יהיו "כללי המשחק" בחברה בה אתה חי וכללי משחק אלו יפעלו גם נגדך.

ואם נרצה לקשור דברים אלו לתחילת הפרשה, נוכל לומר שבמידה מסוימת, בחירת העם לצאת למלחמת "ברירה" עלולה להוביל את הלוחמים להשתלטות יצר הכיבוש, שגם היא עמלקיות, והמלחמה נגד עמלקיות זו היא מלחמת מצווה, אותה אנו מחויבים לנהל בכל דוד ודור וביתר שאת, עם כניסתנו לארץ ישראל - "והיה כי תבוא אל הארץ".

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

המלחמה האמיתית היא פנימית

וזה רמז בזוהר חדש 'כי תצא למלחמה על אויביך', היינו שתצטרך לילך למלחמה על האויב הגדול הוא השטן, אני מבטיחך 'ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו', אך וראית כי בשביה אשת יפת תואר, רוצה לומר תשים אל לבך שהשכינה הקדושה היא בשביה עבור מעשיך ואם לא תהיה עמה לפני הדין אין טוב ח"ו, לכן 'וחשקת בה ולקחת כו' והבאתה אל תוך ביתך' שתמשיך השראת השכינה אצלך, וע"י מה? 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים', היינו חודש אלול שניתן להרבות בו בכיה על עונות.

(ערבי נחל )

 

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך - כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן - גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמך תוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כ"ג, י בתרגום הרב ברויאר)

 

 

כבוד האדם, אפילו האדם החוטא, הוא כבוד שמים

"כי קללת אלהים תלוי": זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה; אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי, כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול כמו (מלכים א, ב) 'והוא קללני קללה נמרצת'

(רש"י דברים פרק כא פסוק כג)

 

החמלה והכרת הטוב כדרישה מוסרית

וכבר למדה אותנו התורה במדה הזו הפלגה גדולה מאד, והיא שראוי לו לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת המשפחה מאד, ואפילו הרע לו קרובו ועשקו, ואפילו היה אותו הקרוב בתכלית השחיתות, הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה, אמר יתעלה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. וכן, כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה, ואפילו הרע לך אחרי כן, חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם, אמר יתעלה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' וכבר ידוע עד כמה הרעו לנו המצרי אחרי כן...

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג', מ"ב)

 

טובת הכלל תלויה במידה רבה באושרו של הפרט

ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם:

הבונה בית וחנכו והנושא ארוסתו או שייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" - מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו .

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ז , י)

 

חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הכלל אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר לביסוס אושר אשתו...

נראה שזו ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כד, ה)