לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה

אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ

 לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

 כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל.

(דברים כה, יג-טז)

 

 

כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה - לא רק העוול אלא האדם שזכה שה' אלהיו - מנהיג גורלו ומדריך מעשיו - האדם היהודי הוא תועבת ה' אלהיו אם הוא קורא לעצמו "יהודי" ואיננו שומר בקפדנות על צדק במשא ומתן. היהודי שמידותיו ומשקלותיו מזוייפים איננו זכאי לקרוא לה' "אלוהיו": כי תועבת ה' אלהיך כל עשה עול.

כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה - במסכת בבא בתרא (פח,ע"ב) אמרו רבותינו מאמר חשוב: "קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן (ויקרא יח, כז): אֵל וזה נאמר בהן (כאן) אֵלֶה, ומאי משמע דהאי אל קשה היא? דכתיב (יחזקאל יז, יג): ואת אילי הארץ לקח". ואכן נראה שהלמ"ד הדגושה של אֵלֶּה רומזת לחסרונה של של אות נחה, ומכאן השורש הוא "אֶיָל" המורה על כח וחוזק. מאידך גם שורש "אלה", שנגזר ממנו "אֵלָה" וקרוב לו "עָלֶה", כולל את המושג של התפתחות חזקה. נמצא ש"אֶיָל" מבטא גודל אינטנסיבי, "אלה" - גודל אקסטנסיבי, ואילו אֵלֶּה מבטא גודל אינטנסיבי ואקסטנסיבי כאחד... ואם במקרה כזה נתקצרה תיבת "אלה" והיא חסרה "ה"א" וכתובה "אֵל", ה רי הכתוב מבליט רק את החומרה האינטנסיבית, ואילו הכתיב המלא אֵלֶּה מבליט במקרה כזה את הרעיון של תוצאות מרחיקות לכת.

(הרש"ר הירש כה, טז)

 

 

מה הוא זיכרון?

אילן מישל

בתחילת ספרו הנודע "זָכור", כותב ההיסטוריון יוסף ירושלמי שהפועל "ז.כ.ר" נזכר בתנ"ך לא פחות מ-169 פעמים. עם זאת, אינני בטוח שכל מופעי ה"ז.כ.ר" אשר בתנ"ך שווים ביניהם. אם אני מתרכז רק בהופעתו של השורש הזה כציווי בתורה, מתברר שציווי זה מופיע בשתי צורות דקדוקיות שונות: "זְכור", המנוקד בשווא בתחילת המילה, והוא אכן צורת הציווי של הפועל "ז.כ.ר", ו-"זָכור" המנוקד בקמץ, אשר הנו המקור המוחלט (infinitive absolute). מה ההבדל ביניהם? הציווי "זְכור" מורה על הדרך ללכת בה, אבל הוא יותר בגדר עצה מאשר חובה, משמעו בעצם "מוטב לשמוע לציווי הזה אבל הרשות נתונה". המקור "זָכור" מחייב את שומעו/קוראו לקיים את מה שמוטל עליו, ואם לא, מדובר בעבירה חמורה ואף אולי בהפסד זהותי. "זָכור" בצורה של מקור מוחלט במקום ציווי מופיע חמש פעמים בחמישה חומשי תורה, ביניהן פעמיים בפרשת כי תצא, וניצלתי את העובדה הזאת כדי לנסות ולהבין מה מאפייניה של הדרישה לזכור בתורה. על מנת לעשות זאת אני מציע לבדוק את חמשת המקורות הללו והקשריהם, וכך להבין בכל ציטוט לאיזה סוג של זיכרון אנו מצֻווים, זאת מכיוון שמצד אחד אנו מחויבים לזכור, אבל מאידך לדרישה הזאת פנים שונות במקומות שונים.

המקום הראשון בו אנו נתקלים בציווי זה נמצא בספר שמות, פרק י"ג, ג' (בתחילת העלייה השביעית של פרשת בא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". מבנה הפסוק ברור מאוד. משה מצווה על זיכרון אירוע מיוחד ובסיסי לקיום ההיסטורי של עם ישראל, היום בו יצאנו ממצרים. אבל לא מדובר על בניית גל-עד, כתיבת ספר מיוחד, או כל סוג אחר של זיכרון מוסדי. הפועל היוצא של הזיכרון הוא מעשה, עשייה, בעצם מִצווה: "לא יאכל חמץ". אם אנו מרחיבים את מבטנו לכל הפיסקה, שהיא בת עשרה פסוקים, אנו מוצאים דברים דומים אשר מהווים מימוש של זיכרון דרך העשייה, ששיאו הינו אולי מצוות התפילין " לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ". לסיכום נאמר כי במקור זה לזכור זה לעשות, לקיים ולחרוט בחיים היומיומיים של היהודי את הד האירוע שקרה בעבר.

המקום השני בו מופיע הציווי לזכור נמצא כמובן בעשרת הדיברות שבספר שמות, פרק כ', ח': "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ". ההקשר כאן שונה מאוד מקודמו, גם מבחינת האירוע היוצר את הזיכרון, וגם מבחינת הפעולה הנדרשת. בניגוד לאירוע הקודם, שהיה ייחודי לעם ישראל, אנו מוצאים שאובייקט הזיכרון הנו הפעם אוניברסאלי לגמרי. אף רשימת האנשים המצֻווים לזכור מתרחבת מעבר לעם ששוחרר ממצרים: "...עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ...". כל החי מוזמן לזכור את יום השבת של בריאת העולם ע"י פעולה של קדושה, ז"א של הבדלה, של הפרדה בין הזמנים. הזיכרון כאן הוא מעשה כללי, לא מצווה מאוד מוגדרת, אלא התנהגות המאחדת את כל הבריאה, כעין סימפוניה של הבחנות המכבדות את הבורא דרך אחדות של הבדלים.

נקפוץ עכשיו עד פרשת עקב, בספר דברים, בפרק ז', י"ח: "לֹא תִירָא, מֵהֶם: זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל-מִצְרָיִם". ערב כיבוש הארץ, משה רבנו מחזק את לבם של בני ישראל ע"י זכר למעשי ה' במצרים. אבל כאן הדגש אינו על היציאה עצמה, כפי שראינו בפרשת בא, אלא על המכות אשר ה' היכה את המצרים ומלכם. הפועל היוצא הנו כיבוש מוחלט של הארץ והשמדה כללית של התושבים הקודמים ותרבותם. לפעמים קיימים רגעים בחיי העמים בהם הבחירה היא "בינם לביננו". בתקופות כאלה, "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" פירושו לבחור בעצמנו, בעמנו, בלי פשרות ובלי רגש כלפי האויב. בעת כזאת, תפקיד הזיכרון לחזק את הכוח הפנימי ואת האמונה בצדקתנו. ואין דוגמה יותר טובה בתולדותינו מאשר זיכרון המכות שה' הביא על המצרים, שסבלו על מנת שנצא משם ביד רמה.

נוף הזיכרון משתנה לגמרי פעם נוספת בדוגמה הרביעית. בפרשת השבוע כתוב, פרק כ"ד, ט': "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". סיפור מרים ועונש הצרעת שהיא קיבלה מתייחס לסוג אחר של זיכרון. מדובר בסיפור אישי שהוא גם דוגמה חינוכית לקולקטיב, מעשה "בדרך" שמזכיר לנו שהזיכרון איננו רק תולדות הכלל, אלא שהזיכרון יכול להיות רקמה של חוויות אישיות, משפחתיות, המוצאות את מקומן בתוך הזיכרון הכולל של האומה. ואולי בגלל זה במקרה דנן אין פועל יוצא ואין דרך ברורה איך לקיים את הציווי לזכור. כל אחד ימצא את האופן לקיים את הזיכרון הזה עפ"י צרכיו המיוחדים.

כמובן שהמקור החמישי, המסיים את פרשת כי תצא, הוא ציווי הזיכרון המפורסם ביותר: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". אנו ניצבים מול זיכרון מר, של אירוע קשה ושלילי, והפעולה שאנו מצווים לעשותה מרה וקשה גם כן: נקמה והשמדה טוטלית, כעין רצח עם. מול זיכרון ודרישת מעשים כל כך קיצוניים, מעניין לשים לב שהמסורת היהודית פיתחה שתי תגובות הפוכות לגמרי: מחד גיסא לנטרל את הציווי ע"י קביעה שאי אפשר לקיים את המצווה בימנו ("בא סנחריב ובלבל את האומות"), ומאידך הפיכת קריאת פרשת זכור לרגע מרכזי בחיי עם ישראל. נכון, רגש השנאה והנקמה הנו עובדה קיימת בכל אדם ובכל חברה, ואין מנוס אלא להתמודד מול סוג זיכרון כזה, ולמצוא את הדרך הנכונה ליישם את הצורך הציבורי הזה.

איך נסכם את מסענו בין חמשת הזיכרונות הללו? לפני עשרות שנים למדתי מד"ר לוסיאן לזר דבר חשוב מאוד על המקורות שלנו: התורה (או גם התלמוד) אינה נותנת רק פתרון אחד לשאלותינו, אלא כל אחד יכול למצוא את הפתרון שעפ"י השקפתו מתאים לרגע הנתון. במקרה של עיצוב הזיכרון, התורה גם כן מחייבת אותנו לזכור, אך נותנת לנו אפשרויות שונות איך לקיים את הציווי הזה, וכפי שראינו לעיל חמש דרכים שונות. חובה למדינה בכלל ולמחנך בפרט לבנות את אופן קיום הזיכרון שיתאים ביותר, לפי דעתו, לצרכים שההקשר המסויים מבקש. אבל חובה זו כרוכה בחובה אחרת: להכיר במגוון האפשרויות העומדות לפנינו, בזכות להסס בבחירה של דרך הזיכרון המתאימה ביותר ובאחריות על הבחירה.

אילן מישל הוא רב, היסטוריון, ומנהל של בית הוצאה לאור.

 

 

מחיית עמלק - לשעה ולדורות

"תמחה את זכר עמלק" - אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולמים, אתה אומר לנו למחות את זכר עמלק?! בשר ודם אנו, לשעה אנו - אתה שחי וקיים לעולמי עולמים, הוי זכור!

אמר להם הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, אין לכם אלא להיות קוראים פרשת עמלק בכל שנה ומעלה אני עליכם כאילו אתם מוחים שמו מן העולם.

 (פסיקתא רבתי פרשה יב)

 

וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק', מפי השמועה למדו 'זכור' בפה, 'לא תשכח' בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

(רמב"ם הלכות מלכים ה,ה)

 

"לא תשכח": אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלהיך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב - על-ידי עצם גורלך ודוגמתך - את הנצחון הזה ואת העתיד הזה.

"לא תשכח" - וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדֵש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כה, יט - נכתב בערך ב-1860!!!)

 

 

על דעת המקום ועל דעת הזמן

ספר דברים המסיים את חמשת חומשי תורה מקדים את כניסת בני ישראל לארץ ישראל ומסתיים עם מותו של משה, על סף הכניסה לארץ והוא מהווה בעצם מעין תדריך לקראת הכניסה לחיים עצמאיים בארץ וכתנאי לחיים בה.

בפרשת עגלה ערופה, אותה קראנו לפני שבוע נאמר (דברים פרק כא, ח)

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל...

ומדרש התנאים ספרי (שופטים פיסקא סז) דורש את המלים "אשר פדית" באופן הבא:

אשר פדית - על מנת כן פדיתנו שלא יהיה בנו שופכי דמים.

והמלבי"ם על אתר מפרש מילים חריפות אלו של בעל המדרש:

ופי' חז"ל שמלמד שעל מנת כן פדה אותנו שלא ימצא בשום דור מן הדורות שופכי דמים, ועתה שנמצא שופכי דמים התגלה למפרע שיוצאי מצרים לא היו ראוים אל הפדיון, וכל הנסים שעשה להם היו ללא צורך והרי על ידי חטא זה חזר האשמה על יוצאי מצרים שנודע שלא היו ראוים שאם היו ראוים, היה זכותם מציל את בניהם מחטא שפיכת דמים והם צריכים כפרה, וזה שאמר שהמתים צריכים כפרה, ומבאר כי השופך דמים חוטא עד יציאת מצרים וכפרה זו שמנקה אותם מעון שפיכת דמים מכפרת על יוצאי מצרים, [וכבר אמרו שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואחר שנודע שלא היו ראוים לנסים האלה ונעשו לבטלה ממילא ינוכה להם מזכיותיהם וצריכים כפרה].

דברי המדרש בתוספת הביאור של המלבי"ם מלמדים אותנו דבר חשוב על גאולת מצרים ועל הייעוד של כל שחרור ומעוררים בימים אלו מחשבות ותחושות קשות.

שלב ראשון וחשוב בחירותם של בני אדם ושל עמים הוא השחרור משיעבוד חיצוני, מבחינתנו היציאה מגלות. אך החירות אינה מסתכמת ביציאה מעבדות או מגלות. החירות מחייבת לקיחת אחריות על הקמת חברה המכבדת חיים וחירות של כל בני אדם שנבראו בצלם אלהים.

אירועי השבוע האחרון (דברים אלו נכתבים כשבוע אחרי רציחתם של שירה בנקי ושל עלי סעד דוואבשה על ידי מחבלים יהודים המתיימרים להיקרא דתיים) ואירועי תג מחיר אחרים, כגון שריפת כנסיית הדגים והלחם מאתגרים את שאיפתנו לקיים כאן חברה מוסרית וצודקת בה כל בני אדם שנבראו הצלם יכולים להתקיים בכבוד.

הראי"ה קוק כתב באורות, (אורות המלחמה ג):

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין לעצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה.

דומני שכציונים המחויבים לתורת ישראל, עלינו להתבונן בסכנה הנשקפת לקיומה המוסרי של מדינת ישראל ולקדם את ערכי השלום והצדק לטובת כל יושבי הארץ הזאת, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומגדר, ברוח מגילת העצמאות.

פנחס לייזר, עורך