לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ

אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.

בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ

כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ

וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. (דברים כד, יד-טו)

 

 

'לא תעשק שכיר עני ואביון' - ידבר הכתוב בהוה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם. וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד), וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט), שהם העניים ברוב. וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה, כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד), לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י). ובספרי (תצא קמה) אמרו, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.

(רמב"ן דברים כד, יד)

 

גלתה יהודה מעוני - על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, כמד"א (דברים כ"ד) 'ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו'.

דבר אחר: 'מעוני' - על שעשקו שכר שכיר, כמד"א (שם) 'לא תעשוק שכיר עני ואביון'.

ד"א: מעוני - על שגזלו מתנות עני כמד"א (שם) 'לעני ולגר תעזוב אותם'.

ד"א: מעוני - על שאכלו מעשר עני.

ר' ביבי ור' הונא בשם רב: האוכל טבל של מעשר עני חייב מיתה.

 (איכה רבה א)

 

"במלחמת הרשות הכתוב מדבר"

פנחס לייזר

מוקדש באהבה

לבני היקר נתי וליעל, בח"ל

לכבוד נישואיהם השבוע

רש"י, בעקבות חז"ל (בבלי קידושין כא, ע"ב, ומדרש תנחומא) דורש את סמיכות הפרשיות בין "אשת יפת תואר", "האישה השנואה" ו"בן סורר ומורה", וזו לשונו:

"ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) 'כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו."

דומני שמשפט המפתח הוא 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'; הקב"ה מכיר את נפש האדם ואת יצריו ולכן מוכן לא 'לאסור' בתורה את מה שיתכן שבני אדם רבים יעשו במלחמה בכל מקרה. אך, סמיכות הפרשיות מלמדת אותנו כנראה שכל ההמשך (שנאת האישה השבויה ולידת הבן העבריין) נובע ישירות מהכניעה להתנהגות יצרית שאינה מתחשבת בשום ערך מוסרי, כי הרי רש"י, בעקבות חז"ל בספרי דורש "אשת יפת תואר" - 'אפילו אשת איש'. המקרא אינו מספר לנו באופן מפורש מהי עמדתה של אותה 'אשת יפת תואר', ומה היא מרגישה כלפי אותו חייל מצבא האויב ש'לקח' אותה, אך מכיוון שהתורה מספרת לנו בהמשך 'וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים', אנו יכולים להניח שמדובר כאן אפילו באונס. התורה גם מצווה על האדם שלקח אותה בסערת הקרב, לשחרר אותה ללא תמורה, אם מאס בה - "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה". לקיחת האישה בשדה הקרב נחשב לעינוי.

דומני שאת סמיכות הפרשיות הנדרשת על ידי רש"י בעקבות חז"ל ניתן להרחיב לדברי רש"י , גם הם בעקבות חז"ל, המופיעים בתחילת הפרשה. רש"י מפרש, בעקבות מדרש התנאים ספרי:

'כי תצא למלחמה - במלחמת הרשות הכתוב מדבר.'

'כי' מבטא מצב התלוי בבחירתו של האדם; לא מדובר כאן במלחמת מצווה, אלא במלחמה יזומה על ידי הנהגת העם.

הרמב"ם מגדיר בתמציתיות מהי מלחמת מצוה ומהי מלחמת הרשות, וזו לשונו (הלכות מלכים ה, א):

'אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.'

 למלחמת עמלק כפשוטה - ולא המלחמה הנצחית והסמלית כנגד הרוע המוחלט - ולמלחמת שבעת עממים, יש משמעות היסטורית בלבד ('וכבר אבד זכרם'). המלחמה היחידה היכולה להיקרא היום "מלחמת מצווה' היא 'עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם', דהיינו מלחמת 'אין ברירה' שמטרתה להגן על העם מפני התקפת אויב המאיים על קיומו. כל מלחמה אחרת היא 'מלחמת רשות'.

ההלכה שמקורה במשנה סנהדרין (א, ה) קובעת:

'ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד'.

כלומר: נחוצה מערכת בקרה של האינסטנציה השיפוטית העליונה על החלטת ההנהגה המדינית לצאת ל'מלחמת ברירה' ואסור להיגרר למלחמה כזו באופן יצרי ואימפולסיבי.

יתכן שעצם המושג 'רשות' טעון בירור והתבוננות. ברור לנו שעמדת התורה לגבי לקיחת 'יפת תואר' אינה חיובית והדרשה המובאת ע"י רש"י ממחישה זאת באופן חד משמעי. אך, יתכן שבכלל השימוש בקטגוריה של 'רשות' שמור במקרים רבים למצבים בהם התורה אמנם אינה 'אוסרת', אך גם אינה רואה את התופעה כחיובית ורצויה.

המשנה והגמרא במסכת מכות (פרק ב) דנות בדינו של גואל הדם ש'רצח' את הרוצח בשוגג שיצא מחוץ לעיר המקלט. ההלכה מאמצת את גישתו של רבי עקיבא האומר: רשות ביד גואל הדם, והרמב"ם בפירוש המשניות וגם במשנה תורה מפרש שהמדובר במצב בו היציאה מעיר מקלט נעשתה במזיד. התורה משתמשת במונח "ורצח גואל הדם את הרוצח"; אמנם, גואל הדם לא יועמד לדין על רצח זה, אך הריגתו את הרוצח מכונה 'רצח'.

הראי"ה קוק זצ"ל רואה בלשון התורה המתייחסת לאכילת בשר 'כי תאוה נפשך לאכול בשר', מעין 'גערה נסתרת'.

מאמרו הידוע של רבי יוחנן(בבלי בבא מציעא ל ע"ב) על הסיבה לחורבן ירושלים מבטא רעיון דומה:

'אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. - אלא דיני דמגיזתא לדיינו? - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.'

הציווי הכוללני 'ועשית הישר והטוב' אינו מתייחס, כידוע, לקטגוריות הלכתיות מוגדרות. דומני שיש בכל הדוגמאות המובאות אמירה ברורה לגבי מישור רוחני ומוסרי שהוא מטא-הלכתי, שהוא מעבר למושגים של "מותר" ו"אסור". הקטגוריה 'רשות' אינה זהה למעשה רצוי ומוסרי, ישר וטוב בעיני אלהים ואדם; היא משקפת תחום מסוים של התנהגויות אנושיות וחברתיות שהתורה לא אסרה במישור ה"הלכתי" הפורמלי.

יתכן שהתורה מעבירה לנו מסר חשוב דרך קיומו של תחום שהוא "רשות". ההלכה תוחמת את התנהגותו של אדם בגבולות חיצוניים ופורמליים; "ד' אמות של הלכה" מייצגות מרחב חוקי-חברתי המווסתות את הדרישות המינימליות המופנות כלפי האדם היהודי, אך דרישות אלו אינן ממצות את הטוב והישר, את הראוי, המוסרי והנעלה מבחינה רוחנית.

בכל הקשור לתחום זה, המכונה "לפנים משורת הדין", "מידת החסידות", נתונה ההכרעה בידי האדם והחברה.

אם נתייחס להבנתם של חז"ל ורש"י את סמיכות הפרשיות בהקשר של "דברה תורה כנגד יצר הרע" ונתבונן במסר העולה מן הדברים, נראה לי שלא יהיה זה מופרך 'למתוח' את סמיכות הפרשיות עד לתחילת הפרשה.

הנהגה המוציאה את העם ל'מלחמת הרשות' עלולה לעשות זאת, כדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, "כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.'. המניע ליציאה למלחמת הרשות הוא פוליטי-טריטוריאלי או קשור לשיקולים של יוקרה אישית. אם החלטה זו אינה מאושרת על ידי אינסטנציה שיפוטית בלתי תלויה (סנהדרין של שבעים ואחד), יש סיכוי גדול שהמניע הוא יצר הכיבוש הקיים בכל אדם ובכל חברה.

התורה מספרת לנו מה התרחיש הצפוי כאשר בוחרים לצאת למלחמה שאינה 'אסורה' אמנם, מכיוון ש"דברה תורה כנגד יצר הרע", אך מלמדת אותנו שלכל אדם, לכל חברה, לכל עם ולכל מדינה נתונה הבחירה בין כניעה ליצר הכיבוש לבין התנהגות מוסרית הדורשת ריסון ואיפוק.

התורה גם מלמדת אותנו שלכל בחירה יש השפעה על אופיו של אדם או על אופיה של חברה. "אבינו שבשמים, ברך את מדינת ישראל...ושלח אורך ואמִתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך".

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

בכייה של האישה הנכרייה

מדברי סופרים שיהיה האָבֵל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ומנין סמכו חכמים לשלושים יום? שנאמר 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' מכלל שהאבל מצטער כל שלושים יום.

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אבל ו , א)

 

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. (שופטים פרק ה)

כתיב (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה) 'בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'.

(בבלי ראש השנה לג ע"ב)

 

"ונשמרת מכל דבר רע": התנהגות מוסרית בשעת מבחן

"כי תצא מחנה": גם בצאתך מההגבלות של החיים המשפחתיים והאזרחיים הרגילים ובהיותך במחנה הצבאי הערוך כנגד אויביך (הספרי מדגיש "על אויביך - כנגד אויביך אתה נלחם"; התורה מניחה שתילחם רק באלה שהראו את עצמם כאויביך, שסבלת מאיבתם ואתה מצפה מהם למעשי איבה, ולפיכך אפילו תתקיף אותם, רק תגן על עצמך; דברים אלה שוללים כל מלחמת כיבוש), ובכן אפילו בהיותך במחנה צבאי שמוסרות המוסר מתרופפות בו בנקל ועצם מטרת המלחמה מסייעת לגסות משולחת רסן - גם אז 'ונשמרת מכל דבר רע': אל תחדל מלבחון את עצמךתוך כדי שליטה עצמית והישמר "מכל דבר רע".

(הרש"ר הירש דברים כ"ג, י)

 

טובת הכלל תלויה במידה רבה באושרו של הפרט

ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר ואין מטריחין אותם לשום דבר בעולם: הבונה בית וחנכו והנושא ארוסתו או שייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" - מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו .

 (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ז , י)

 

חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הפרט אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים, היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור ואף אוסרת את הטלתן עליו. באותה השנה יחיה האיש רק למען ביתו ויתמסר לביסוס אושר אשתו...

נראה שזו ההשקפה המונחת ביסוד ההלכות האלה: מושג הכלל המדיני יש לו ממשות רק בריבוי המוחשי של כל חבריו היחידים ולא מחוץ להם או בצדם. משום כך, שלום הכלל ישגה רק בפריחתם ובאושרם של כל היחידים. ולפיכך כל אושר ביתי העולה ופורח הוא תרומה להגשמת מטרת הכלל, וחובה על הכלל לבוא לקראת היחיד ולקדם את אושרו מתוך התחשבות במצבו.

 (הרש"ר הירש דברים כד, ה)

 

 

איפה ואיפה, אבן ואבן: הצדק החברתי כבסיס לקיום בטוח

"לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה": אחר שהזכיר דרכי השראת שכינה בישראל, הזהיר שלא בלבד שנא האל את עוות הדין, אבל ישנא גם-כן המחזיק בכלים מוכנים לעשות עול ושצריך להרחיק אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו, כאמרו "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה".

(ספורנו דברים פרק כה, פסוק יד)

 

פתח רבי תנחומא בי רבי בשם רבי: "אבן ואבן איפה ואיפה, תועבת ה' גם שניהם" (משלי כ', י') "מאזני מרמה תועבת ה'" (שם י"א, א') מה כתב אחריו "בא זדון ויבא קלון" (שם שם ב') בזמן שישראל שוקלים במאזני צדק ובאבני צדק ובמשקלות של אמת, אין שום אומה ומלכות שולט בהם, ובזמן שהם נחשדים על המשקל, מיד השונאים באים עליהם. "מאזני מרמה תועבת ה', " ומה כתב אחריו? "בא זדון ויבא קלון".

(פסיקתא רבתי פרשה יג)

 

זכור את אשר עשה לך - אם שקרת במדות ובמשקלות הוי דואג מגרוי האויב, שנאמר (משלי יא א) 'מאזני מרמה תועבת ה'', וכתיב בתריה 'בא זדון ויבא קלון'.

(רש"י דברים כה, יז)

 

 

לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

(דברים כא, כג)

 

כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי - הריגת החוטא עושה רושם בָּרואים, 'וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד' (יז, יג), אבל ההתאכזרות על הגוף המת אינו מועיל כלום, אבל הוא מזיק, ואם יונח הנהרג תלוי על העץ למאכל לעוף השמים, זה לא יועיל להרחיק את האדם מן העברה, רק יביא ברואיו הרגשת חמלה ורחמים, ויבואו לקלל את השופטים ואת המשפט האלהי. כן דעת רשב"ם והוא הנכון.

(שד"ל, שם, שם)