פרשת כי תבא
גליון מס' 512 תשס"ז

וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה

וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ

וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. (דברים כח, כט)

 

והיית ממשש בצהרים

ותהיו תובעים עצה טובה לרווחת צרותיכם ולא יהיו בכם מגיד אמת, כמו שממשש עִוור באפלה שאין להסיר, דרך לראות לכוונם בדרך ולא תצליח את דרככם ותהיו אך עשוק ואנוס [גזול] כל היום ואין שמושיע.

(כתר יונתן דברים שם, שם)

 

אמר רבי יוסי: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה (דברים כ"ח): 'והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה' - וכי מה אכפת ליה לעור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי.

פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? - אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי - בני אדם רואין אותי, ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

(בבלי מגילה כד ע"ב)

 

והיית ממשש בצהרים - מרוב הצער והדאגה לא תראה אור אפילו בצהרים.

העור באפלה - יש עיוור שיקבל מעט נוגה בעת זרוח השמש בגבורתיו, ולכן אמר 'באפילה', וידוע שהאפילה היא יותר קשה מן החושך, כי האור לא יועיל לה.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

והיה אם שמוע תשמע - הבטחה ותנאי בצידה

יוחנן פלוסר

 

דבריי מוקדשים לזכר אבי מורי דוד פלוסר

 במלאת שבע שנים לפטירתו.

 פרשת כי תבוא היא פרשת בר המצווה של אבי.

למרות שהתחנך בבית מתבולל בפראג, הוא קרא את ההפטרה ממנה לא הבין דבר

רק לאחר שנים רבות הצליח לזהותה בשל צירוף המילים "אויינייוייס תרשיש בראשוינה".

 

שתי פרשות בתורה עוסקות בתוכחה: פרשת כי-תבא ופרשת בחֻקותי. בפרשות אלו אנו קוראים באופן מפורט על השכר והעונש לעם על פי המגיע לו כעם ההולך בדרכי ה' או המואס בחוקותיו ובמשפטיו. אם נשמע בקולו, ברכת ה' תשרה עלינו בכל: ישרור שלום בארץ, הגשם יירד בעתו והארץ תיתן את יבולה. ואם לא נשמע בקולו, אזי אנו צפויים לכל החוויות הטראומטיות של רעב, מלחמה וגלות.

פרשת "והיה אם שמוע" אותה אנו קוראים פעמיים ביום הינה כעין אייקון תמציתי של פרשיות התוכחה ותזכורת בולטת מאוד עבורנו בתחילתו ובסופו של כל יום. בקהילות בהן זוכים אנו לשמוע את שליח הציבור קורא בקול רם את פרשיות קריאת שמע מופעלת בקטע זה צנזורה תקשורתית המובעת במקרה הטוב בלחישה: אותה אזהרה "השמרו לכם פן יפתה לבבכם..." ועונשה "ועצר את השמיים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" אינם נשמעים. האם בכך אנו מבטיחים כי האיום לא יתממש? לכך ניתן לצרף גם את אחת הסכנות המוחשיות הקיימות כיום והיא המעבר שחלקנו נוטים לעשותו מהאמונה אל הידיעה. אמונה שאנו יודעים חד משמעית כי אנו בדרך לגאולה עשויה להביא אותנו לשאננות שבה נסבור כי לנו הכל מותר. שאננות זו עלולה לסכן את עצם קיומנו. גם הכתוב מתייחס לסכנת ההתנשאות: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז' ז'): "פירושו שחשק בהם בשביל שאינם מגדילים עצמם" (חידושי אגדות למהר"ל מפראג חלק ד' עמוד ק'). הבחירה היא מאהבת ה' את עמו ולא מאהבה עצמי.

בפרשתנו מופיע ביטוי נוסף שעשוי להוליך למסקנות שגויות ומטעות. התואר "עם סגולה" המופיע שלוש פעמים במקרא גם הוא אינו ציון לשבח או אמירה כי אנו טובים מאחרים, זוהי דרישה ותביעה מאיתנו כעם! להיות עם סגולה מכל העמים. בפרשת "כי תבוא" לא מופיע הביטוי "עם סגולה" ביחסו של ה' אל עם ישראל אלא דווקא ביחסו של עם ישראל אל ה': "וה' האמירך היום להיות לו עם סגולה". והרמב"ן: "ה' רומם וגידל אתכם בקיבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים ולשמור את כל מצוותיו, כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצוות הרצויות לפניו, לא לעם אחר, כענין שכתוב 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי" (תהילים קמ"ז י"ט–כ'). משמע היותנו עם סגולה לא רק שאינה מקנה זכות או תואר כלשהו, אלא מהווה עבורנו אתגר המחייב אותנו ללכת בדרכי ה'.

המחויבות להיותנו "עם סגולה" דורשת מאיתנו קשר הדדי, מיוחד וקבוע עם הקב"ה. בסופו של דיון מעמיק של ישעיהו ליבוביץ בעניין הברית שבין ישראל לאלהיו הנוגע לפרשתנו מגיע ליבוביץ למסקנה כי שני קטעי האמרה בפרשתנו "את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים" (כ"ו י"ז) וכן "ה' האמירך היום להיות לו לעם" (כ"ו י"ח) מראים לנו כי הבחירה שה' בוחר בישראל אינה כנגד הבחירה שישראל בוחר בה', אלא היא זהה עמה. אני מציע לעשות שימוש כאן במונח הסימביוזה ממדעי הטבע ולטעון כי על פי גישה זו יש כאן יחסי הדדיות ואחריות סימביוטיים בין הקב"ה ועם ישראל: "את ה' האמרת לשמור את חוקיו ומיצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו - וה' האמירך לשמור כל מצוותיו". ה' בוחר בישראל לא משום שישראל בוחר בה', אלא הבחירה שישראל בוחר בה' היא מהותה של בחירת ה' בישראל. בחירת ישראל בקב"ה הוא השכר על מעשה זה והזכות לעבוד את הקב"ה הוא הגמול או "החיזוק" שניתן לעובדי ה' ולשומרי חוקיו ומצוותיו.

שיטות חינוכיות רבות מתבססות על שכר ועונש. לעיתים מתקבל הרושם כי אנו נוטים לשכוח את חשיבותו של השכר ואנו עוסקים בענישה ולא בחינוך ונוטים להתייחס לתלמיד כחיית מעבדה. בחינוך המיוחד מקובל להשתמש במונחי חקר התנהגותיים מתחום התנהגות בעלי חיים כגון "חיזוקים". שכר הוא אחד מהאמצעים לבניית אמון אצל הילד ובמשך חיינו אנו לומדים כי "שכר מצווה מצווה" גם בחיי היום יום. עצם העשייה החיובית היא התמורה או הרווח שלנו בחיי היום יום, כך גם עשוי להיבנות אֵמון בין עם לאלוהיו. הקב"ה מלווה את העם בהתהוותו וגם בהמשך דרכו, מכוון ומנחה אותו, מציב גבולות אך נותן לעם את אפשרות הבחירה ; בחירה בדרך, בחירה בין טוב לרע. גבולות "הסכם המסגרת" הם ברורים: מצד אחד "ובאו עליך כל הברכות" ומצד שני "ובאו עליך כל הקללות", אתה - 'עם ישראל' תקבע את עתידך, אני - הקב"ה מאפשר לך את חופש הבחירה בין גבולות אלה אך האחריות היא עליך ועליך בלבד. הבחירה של הילד בדרכו מתוך ידיעה שלכל בחירה יש מחיר. העצמת מרכיב הבחירה דומה מאוד לבחירה שנותן הקב"ה לעם ישראל על מנת למצוא את דרכו. דרכו של הילד מושפעת מהסביבה האנושית והחברתית וכשמדובר בעם הרי היא מושפעת גם מאומות העולם ומיחסנו אליהם. כמו הילד כך גם העם זקוק לגבולות, אך בתוך אותן גבולות מוענק לעם כמו לילד חופש בחירה. על פי שיטות טיפוליות חדישות האדם הוא שקובע במעשיו ובאמונותיו את מהלך חייו תוך לקיחת אחריות. התנהגותו אינה משפיעה רק על חייו הוא, אלא יש לה השלכות על כל הסובבים אותו. אין לאף אחד מאיתנו את הזכות להשליך את האחריות ולהטילה על אדם או קבוצה אחרת, לכל פרט יש את האחריות האישית אך גם את האחריות שלו בהיותו חלק מהעם שעתידו ייקבע על פי הדרך שבה יבחר בין גבולות הקללה והברכה. במידה ופרטים רבים בעם יקחו אחריות על מעשיהם, הרי שאז תהיה לדרך חייהם השפעה חיובית על החברה כולה ועל עתידו של העם. בחירה זו של "ובחרת בחיים" בד בבד עם קיום הציווי "לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" הם התנאי להבטחת המשך חיינו בשגשוג בארץ שהובטחה לנו, בתנאי שנקיים את חלקנו בברית.

יוחנן פלוסר, לשעבר מזכיר ודובר "נתיבות שלום", עוסק בחינוך.

 
הבאת ביכורים ומקרא ביכורים

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" - במקרא ביכורים יש גם מידת הענווה, כי הוא אשר נוטל את הסל על כתפיו. יש בזה הודאה בחסד ובטוּב שהאל מעניק, כדי שהאדם יֵדע שחלק מעבודת ה' הוא שיזכיר את מצבי מצוקתו בשעה שירווח לו. מטרה זאת מודגשת הרבה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית [בארץ מצרים]' (דברים ה', 15), מפני שחוששים מן התכונות המפורסמות אצל כל מי שחוּנך ברווחה, כלומר, היוהרה, זחיחות הדעת והזנחת הדעות הנכונות: פן תאכל ושֹבעת ובתים [טֹבים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך יִרביֻּן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורָם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים... ואמרת בלבבך: כֹחי ועֹצם ידי עשֹה לי את החיִל הזה] (שם, ח', 17-12). והוא אמר: וישמן ישֻרוּן ויבעט [שָמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, ויטֹש אלוה עשֹהו, וַיְנַבֵּל צור ישֻעתו] (שם, ל"ב, 15). בגלל חשש זה ציווה על מקרא ביכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובנוכחות שכינתו.

 (מורה נבוכים לרמב"ם ג, לט)

 

"השקיפה ממעון קדשך" - העניין כי כתוב "אבי יתומים ודיין אלמנות במעון קדשו", דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו, רק בבית פחוּת, לא כן ה' יתברך הוא מגדלם כבנים ממעון קדשו, ולכן אמר "נתתיו לגר, ליתום ולאלמנה"... לכן "השקיפה ממעון קדשך" - והנה אמרו בחגיגה פרק ב (יב, ע"ב) "זבול... ומיכאל מקריב קרבן מעון", הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות, כן אמרו בסוכה (מט, ע"ב) דהעושה צדקה גדולה מכל הקרבנות, שנאמר "עשה טוב נבחר מזבח" (משלי כא, ג).

(משך חכמה לרבי מאיר שמחה מדווינסק דברים כו, טו)

 

ומעיד אני על עצמי בהבאת הביכורים, כי מאת ה' היתה הארץ לי למנה ומתנה, וזה שנאמר 'ולקחת מראשית', ונתת לא נאמר אלא 'ולקחת' לומר לך שמראשית זה אשר תביא בית ה' ליתן הודיה וכבוד לשמו יתברך ממנו תקח את כל פרי האדמה ותזכה בכל פרי האדמה אחר שכבר הודית כי תביא הראשית מארצך אשר ה אלהיך נותן לך, כי ארץ זו לא תקרא ארצך, כי אם אחר הבאת הראשית ועל ידי הבאה זו תקח לך כל פרי האדמה. והבאה זו היא ההגדה האמורה בפסוק הגדתי היום.

 (כלי יקר דברים כו, א)

 

"ושמחת - ושימחת" את עצמך, את האחרים - השמחה כאתגר רוחני וחברתי

ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: בזכות שני דברים ישראל מתחטאים לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות. בזכות שבת מנין? "אם תשיב משבת רגלך" (ישעיה נח, 13), מה כתיב בתריה? "אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו'" (שם 14). בזכות מעשרות מנין? "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך, אתה והלוי והגר אשר בקרבך" (דברים כו 11).

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה י)

 

'ושמחת בחגיך' (דברים טז, יד). את מוצא שלש שמחות כתובות בחג, ואילו ושמחת בחגיך (שם), והיית אך שמח (שם טו), 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' (ויקרא כג, מ). אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. ד"א למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים פרשה ב )

 

כיצד לשמוח... כשעצובים

אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאלו אתה שמח.והשמחה האמתית... בא תבוא.

(מתוך שיחות ר' נחמן מברסלב ע"ד)

 

על הקשר בין שירה לשמחה

הרגל עצמך לזמר ניגון, זה יתן לך חיים חדשים וימלא אותך בשמחה.

(ליקוטי עצות ר' נחמן מברסלב)

 

"והלכת בדרכיו": אין לתרץ זלזול במצוות בין אדם לחברו על-ידי "דבקות בה'"

"יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמור את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו": "כי תשמור" באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודביקות לא יחפוץ להבדל ממעשה המצוות, שלפעמים הם מסירים הדבקות, אבל מכל מקום, ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בים השייכים לאדם ולחברו, והיינו "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו... וכבר נתבאר בפרשת ציצית אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו... ויש כמה מצוות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות, ומכל שכן והלכת בדרכיו שהוא עסקי בני אדם, ועל כן יסיח דעת בשעת מעשה מקדושה, מכל מקום יקימך ה' לעם קדוש, ומיד אחר המעשה תשיג הקדושה והדביקות כמו שהיה תחילה...

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין)