זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם

אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר יט, ב)

 

 

...'פרה' - אלו ישראל, שנאמר 'כי כפרה סוררה סרר ישראל', 'אדומה' - אלו ישראל, שנאמר 'אדמו עצם מפנינים', 'תמימה' - אלו ישראל, שנאמר 'יונתי תמתי', 'אשר אין בה מום' - אלו ישראל,שנאמר 'כלך יפה רעיתי ומום אין בך', 'אשר לא עלה עליה עול' - זה דורו של ירמיה, שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה, 'ונתתם אותה אל אלעזר הכהן' - זה ירמיה, שנאמר 'מן הכהנים אשר בענתות', 'והוציא אותה אל מחוץ למחנה'  - 'ועמה הגלי לבבל', 'ושחט אותה לפניו'  - 'ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור', 'ושרף את הפרה לעיניו'  - 'וישרוף את בית ה' ואת בית המלך', 'את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף'  - 'ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש'. ולמה הוא קורא אותו 'הבית הגדול'? אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה, 'ולקח' - זה נבוכדנצר, 'עץ ארז ואזוב ושני תולעת' - זה חנניה מישאל ועזריה, 'והשליך אל תוך שרפת הפרה'  - 'קטל המון שביבא די נורא', 'ואסף' - זה הקב"ה, דכתיב ביה 'ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל', 'איש' - זה הקב"ה, דכתיב ביה 'ה' איש מלחמה', 'טהור' - זה הקב"ה, דכתיב 'טהור עינים מראות ברע', 'את אפר הפרה' - אלו גלויותיהם של ישראל, 'והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור' - זה ירושלים, שהיא טהורה 'והיתה לעדת בני ישראל למשמרת', לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבוא הקב"ה עתיד לטהרן, ומה טעם? 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'.

(ילקוט שמעוני תורה חוקת רמז תשנט)

 

 

גנוזה, עלומה, לא פתורה  - זאת חוקת התורה"*

רמי פינצ'ובר

 

על טעמה של מצוות "פרה אדומה", אומר בעל ספר החינוך: "במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה...". יצחק היינמן ז"ל (בספרו: "טעמי המצוות בספרות ישראל", עמ' 12 ואילך) מציג את הדעות נגד חקירת טעמי המצוות ומעדיף עליהן את דעתם של "...רבים מגדולי עמנו, שראו את חקירה זאת לא כמותרות בלבד, אלא כדבר מצוה".

קשיים רבים עומדים מול עיננו, בקוראנו פרשה זו, אולם מעל כולם, בולט הקושי שאני הייתי מכנה אותו "הפרדוקס ההלכתי של הפרה האדומה" (בעקבות מו"ר פרופ' יעקב מילגרום, בפירושו על ספר במדבר בהוצאת JPS ובמקומות נוספים), שבו "כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים, היא עצמה מטהרת טמאים". (פסיקתא דרב כהנא [להלן "פסדר"כ"] ד, א ו).

על הקושי של חז"ל בפענוח טעמה של המצווה, יעידו הווריאציות הרבות, למשפט הסיום בסיפור המפורסם על הגוי ששאל את רבי יוחנן בן זכאי, על פשר מעשה הפרה (ראה במקורות להלן).

במקור הקדום של הסיפור¹ הגרסה היא: "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי" (פסדר"כ ד, א). במקור מעט מאוחר יותר: "עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה". (מדרש תהלים ט ב, ובעקבותיו ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקפט ורש"י במדבר יט 2). אולם במקורות המאוחרים יותר², מופיעה הגרסה: "אני ה' - אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן". (תנחומא משפטים ז ובבלי יומא סז ע"ב).

כך בהדרגה. תחילה, טעם המצווה אינו ידוע ואינו מובן, אולם מותר לחשוב, מותר לבדוק, ניתן להעמיק בחקר המצווה מתוך ידיעה ברורה שחובה לבצעה. בתקופת הביניים, החל הספק לכרסם והועלה החשש, שמא ההרהור, המחשבה והלימוד עלולים לפגוע ביושר, בתמימות ובאמונה של קיום המצוות. לבסוף, כנראה עם ירידת הדורות, הגיע האיסור: "אין לך רשות" - אסור לך אפילו להרהר בטעם המצווה שמא לא תקיים המצווה כלל. כך התגלגלו סתרי תורה, שהיו ידועים לרבי עקיבא וחבריו (ר' פסדר"כ ד ז), עד לבעל ספר החינוך הירא ל"פצות את פיו" ולדון בטעמי מצווה זו.

אולם, לא כך חשב "גדול פייטנינו הקדומים, אבן הראשה לשירת הקודש העברית לתולדותיה" (כך על פי הגדרתו של פרופ' עזרא פליישר  - תרביץ נ')  - ר' אלעזר בירבי קיליר. בסדרה של פיוטים נפלאים, ששורר לפרשת פרה (פיוטים לתפילות שבע בשבת, המכונים "שבעתות", שאותם ההדירה ופירשה פרופ' שולמית אליצור, בספריה: "שירה של פרשה", עמ' 239 ואילך,"בתודה ושיר",עמ' 79 ואילך ובסידור "עבודת ישראל" של דר' זליגמן בער, עמ' 694 ואילך ושירתו נפלאה אך ארוכה ו "קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ") נתן ר' אלעזר בירבי קיליר, טעמים למצווה זו, חלקם מבוססים על מדרשי חז"ל ידועים וחלקם לא מצאנו להם ביסוס במדרש.

בתחילה פותח הקיליר:

"אין להרהר ולומר על מה נחקקה/

שכך נתנה בנשיקה (טעמיה נתנו בחשאי ובהסתר)/

וכולם נכוחים למבין/ וכל (שאר המצוות) המשכיל יבין/

חוץ מטעמי פרה שאין להבין/..."

ואולם בהמשך, הוא מפרט אחת לאחת את פרטי המצווה ואת נימוקיה כתיקון לחטא העגל, בעקבות המדרש על: "בן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א' המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ' הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל".(פסדר"כ ד ח)

ובלשון הקיליר:

"הם המירו כבוד בבן פרה (העגל)/

וסררו בו כְּפָרָה (כפרה סוררת ר' הושע ד 16)/

תבא אמו אשר היא פרה/ ותהיה לעם כַּפָּרָה/..."

אולם מפתיע יותר, הוא מדרשו הייחודי, לפיה הפרה לא באה לכפר על חטא העגל, אלא תחילה  - הפרה באה לתקן את ה"חטא הקדמון", (החטא שהושת בפרשנות היהודית והנוצרית לאורך כל הדורות על חוה, אם כל חי), שהוא אשר הביא מיתה לעולם ולבסוף - הפרה מביאה לגאולה האחרונה, לגאולה שבה לא יהיה עוד מוות ויתקיים בנו הפסוק: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר:" (ישעיהו כה 8).

וכך תחילה פותח הקיליר בהתנצלות נמלצת:

"ואני בער אֵרָשֶה ואדרשה (אטול רשות לדרוש)/

אחד מיני אלף לפרשה (אחד מאלף טעמים)/...

מה אשר אנוש הורשה/ להתבונן לבונן לשנן ולאששה/"

ובהמשך הוא דן ורומז לטעם המצווה:

"מה טעם - מטהרת על טומאת מיתה/

בהזיתה לטהר בני תמותה/

כמו - גרמה לדורות טעם מיתה (חוה שבגין "חטאה הקדמון" נגזרה מיתה לעולם - כאמור לעיל)/

ומסכה למו כוס המיתה (כאמור בשורה הקודמת)/

בכן זאת בזאת עמותה (פרה תמורת המות)/

לטהר על טומאת מיתה/..."

ולקראת סוף הפיוט:

"ולמה - באפר המת מים חיים (למה אפר הפרה המתה מעורב במים חיים?)/

 רמז - למתים כי הם חיים (לרמוז שהמתים יקומו לתחייה)/..."

וכאן נוגע הקיליר, במה שניתן לכנות ה"פרדוקס האנושי הגדול" של פרשת פרה אדומה. פרשה זו, כולה עסוקה בפרטי הפרטים הטכניים של הטפול בטומאה שהועברה מהמת - למשפחתו, לקרוביו ולמעונו - טומאה המוכרת לנו כרוח המוות וכפחד המוות, מתרבויות עתיקות אחרות, כפי שניתן ללמוד גם מתוך המעשה בגוי ורבי יוחנן בן זכאי. אולם, מצווה מפורטת זו - באופן חסר תקדים לעומת מצוות אחרות וקורבנות אחרים, נוהגת בהתעלמות מוחלטת מהרגש, מהאבל והצער על מותו של אדם קרוב והופכת את הרגש למעשה פולחני גרידא וכך גם המדרשים והפרשנים, ההופכים במצווה, בלא לרדת לחקר טעמיה ובלא לגעת בצד האנושי של המוות.

נראה לי, שדווקא מצווה זו, מרמזת לנו על הסכנה הגדולה של חוסר העיסוק בטעמי המצוות. מעניין ומפתיע שדווקא מצווה, המכילה מתכון מדויק ומפורט לאופן ביצועה, מתעלמת לחלוטין מהרגשות העמוקים ומהאבל, שעומדים במרכז האירוע שבגינו נזקקים למי אפר הפרה. נראה לי, כי הפרשה רומזת לנו, כי התמקדות בקיום טכני של המצוות, יכול אולי להאפיל על הצער ולמנוע עיסוק מוגזם במוות, אך עלול מצד שני להביא לידי קהות חושים, ניוון המחשבה והשכל הישר. על כן נדרשים אנו, להעמיק ולהבין גם ודווקא בפרשה מופלאה זו, בדרכו של המשורר המופלא, המנסה לגעת בצער וביגון שבגינו נדרשת הפרה האדומה ולתת לאבלים גם מעט תקווה ונחמה.

ואכן לעתיד לבא, כפי שרומז הקיליר³ (ר' "בתודה ושיר" עמ' 92-93 וכן המדרש בפסדר"כ ד י ובפסיקתא רבתי סוף יד), לא יהיו עוד מי הפרה (ואולי, גם לא יהיה צורך לדון בטעמיה), אלא הקב"ה בעצמו יקיים בנו , כפי שאומר הנביא יחזקאל בהפטרת פרשת פרה: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם..."[יחזקאל לו 25-27].

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס.

 

[1] גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכיי - אמר ליה: אילין מיליא דאתון עבדין (דברים אלו שאתם עושים) נראין כמן כשפים, מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים שלש טיפים ואומרין לו 'טהרתה'?!

אמר לו: לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו?

אמר לו: לאו.

אמר לו: ולא ראיתה אחר שנכנסה בו רוח תזוזית?

אמר לו: הין.

אמר לו: ומה אתם עושין?

אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרבצים עליה מים והיא בורחת.

אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כך הרוח הזה רוח טומאה היא, דכתיב: "וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג 2).

וכיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב?

אמר להם: חייכם! לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזירתו של הקב"ה הוא, אמר הקב"ה: חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזירתי: 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה' (במדבר יט 2). [פסדר"כ ד ז].

2 ת"ר: "את משפטי תעשו" - אלו דברים שנכתו בתורה שאם לא נכתבו, דין הוא שיכתבו אלו הן ע"ז וברכת השם, 'ואת חקותי תשמרו ללכת בהם' - דברים שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן תשובה, אלו הן: לבישת שעטנז ואכילת חזיר ורוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח ושמא תאמר: מעשה תהו הן? ת"ל אני ה': אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן. [מדרש תנחומא (ורשא) משפטים ז].

3 "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" [במדבר יט 9], לפי שבעולם הזה מטהרים ומטמאים מפי כהן אבל לעתיד לבא אינו כן, אלא הקדוש ברוך הוא עתיד לטהרם מכל חטאותיהם ומכל טומאותיהם כמה שנאמר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם (יחזקאל ל"ו 25).[פסיקתא רבתי יד]

 

* מקורות לעיון נוסף:

הרמב"ן בפירושו לדברים כב' 6.

אורבך, "חז"ל פרקי אמונות ודעות", עמ' 83 ואילך ו 331 ואילך ו"ספר פתרון תורה", עמ' 170 ואילך.

פירושו של פרופ' יעקב ליכט לספר במדבר.

פירושו של מילגרום לספר ויקרא בסדר JPS, בית מקרא, פט-צ, אינצקלופדיה מקראית.

חנה כשר, "מפירות האילן", עמ' 445.

שולמית אליצור בספריה "שירה של פרשה", "בתודה ושיר", "פיוטי ר' אלעזר בירבי קילר".

ר' קלונימוס שפירא (האדמו"ר מפיאסנצה) בספרו "אש קודש" עמ' קעב ואילך.

צבי אדר, "הערכים החינוכיים של התנ"ך", עמ' 161 ואילך.

 

 

חטאו של יפתח

וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח, יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה, ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.

 (רמב"ן ויקרא כז כט)

 

אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה וגדולה מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה - עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי ה) "מי גרם לו ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה".

(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)

 

'אעברה בארצך': אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב)

 

'אעברה בארצך': לא אמרו "אעברה נא" כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה, משום דאיתא בספרי פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

(מתוך פ' "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כא, כב)