וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ
וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם
וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ
הָעֵדָה וּבְעִירָם.
(במדבר פרק כ, יא)
ויצאו מים רבים
ותשת העדה ובעירם - דע, כי הברכה אשר
היא בחפץ השם ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה, רק באיכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה אשר במעט המזון יושבע רעבונו ובמעט השתיה יושבר צמאו, וכמו שהבטיח בברכותיו
'ואכלתם לחמכם לשובע' (ר"פ בחקתי), שיהא אוכל
קמעה ומתברך במעיו, רש"י, ולכן אמרו ז"ל (ע' זוהר מדה"נ פ' תולדות דף קלו
ר.ח.ק) לא נתקררה דעתן של ישראל עד ששמעו 'ואכלתם לחמכם לשובע', שזה ענין נשגב שבמעט המזון יספיק לנפשו, ואם יאכל האדם מזון היוצא
מידו של הקב"ה הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו רז"ל במן לחם אבירים,
ולכל אחד הוא לפי שלמותו, כמאמרם ביומא (דף עה) לצדיקים
כו', ולכן אילו לא שינו מאמר השם ועשו כפי מצותו, היה הברכה במעיים באיכות, לא בכמות, כאשר היה במן שהמרבה
לא העדיף מעומר והיה מספיק, ושתייתם היה ג"כ ענין נפשיי, אשר בזה נבדלו מן שתיית הבהמה, אשר הוא רק לכבות חום הצמאוני מאש הקיבה, אולם כאשר לא נתקדש שמו יתברך, אז היה הברכה
בכמות לא באיכות, והיה בו שתייתם שוה לשתיית הבהמה. וזה
שאמר השם 'והוצאת להם מים כו'', ולא הזכיר מים רבים
[גם בבשלח לא נזכר], 'והשקית את העדה ואת בעירם', ואת
אפסקיה קרא (כדאמר בב"ק ס"ה על קרא ד'ואת
אשמו'), היינו ששתייתם יהיה נבדל משתיית הבהמה, אולם כאשר לא עשו
כפי צוויו, אז 'ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם', שניהן שוין בשתייתן, והברכה אינה רק
בכמות. ודו"ק.
(משך חכמה שם, שם)
ויקהלו... ויאמר... וירם... - כלום רשאים
אנחנו להתחקות אחרי רחשי לבבו של משה רבנו באותה שעה? מה היה בלב עבד ה' שה' בעצמו
העיד עליו ש"בכל ביתו נאמן הוא" (יב, ז)? מה הסיח את דעתו מלמלא את שליחותו כהלכה? הנה
ההשערה שהיינו מעלים על דעתנו: משה נטל את המטה מן המקדש, שהיה מונח בו זה קרוב לארבעים
שנה; הוא לקח את המטה בידו כדבר ה' ובסימן זה של שליחותו האלוהית הלך והקהיל את העם.
וכך הוא עמד שוב לפנ י העם - אחרי קרוב לארבעים שנה - ומטה
האלוהים בידו. בתחילת שליחותו, לפני כארבעים שנה, היה זקוק למטה זה לצורך האמנת שליחותו
בפני העם (שמות ד, א-יז), ועתה הכאיבה
לא המחשבה שלא התקדם באותן ארבעים השנה, כי לא רחש את אמון העם למרות כל מה שפעלך במשך ארבעים שנה. ובמרירות התחושה הזאת שכח את שליחותו ובמקום
לדבר אל הסלע בנחת דיבר קשות אל העם והטיח בפניו דברי תוכחה. בסערת רגשותיו היכה את הסלע.
(הרש"ר הירש שם, שם)
וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו...
לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא.
לכבוד נכדתי
הילה מרים בת יעל ועמרי נתנס
נולדה בי' באדר
תשע"ב
ונכדי אלון ישראל
בן יעל ונתי לייזר
נולד בי"ד
באייר תשע"ב.
התורה מספרת לנו על מספר
אירועים והיתקלויות של בני ישראל עם עמים אחרים בעת יציאתם ממצרים ולקראת כניסתם לארץ.
התורה מספרת לנו בתחילת
פרשת בשלח "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב
הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו
מצרימה"
ההיתקלות הראשונה, מלבד
רדיפת המצרים אחרי בני ישראל לפני קריעת ים סוף, בה היה צורך בהתערבות אלוהית כדי לשחרר
את העם מפחד מצרים ללא מלחמה, היתה עם עמלק. מעניין לציין
שהיתקלות זו עם עמלק התרחשה ברפידים, אחרי שהעם התלונן
על המחסור במים. מיד לאחר מכן, מספרת לנו התורה: "ויבא עמלק, וילחם עם ישראל ברפידים" ובעל מדרש תנחומא
(בשלח
פרק כה) דורש את המילה רפידים: "אין רפידים
אלא שרפו ידיהם מן התורה ולפיכך עמלק בא עליהם". עמלק נתפס גם כאן כמי
שמנצל את חולשת עם העבדים שיצא זה עתה ממצרים, אבל כאן, בניגוד לאירועי ים סוף, נלחמו
בני ישראל וניצחו את עמלק.
במשך השנתיים הראשונות
של המסע במדבר, לא מספרת לנו התורה על שום היתקלות נוספת של בני ישראל עם עם אחר.
בפרשת שלח, מצליחים המרגלים
להפחיד את דור המדבר ממלחמה עם תושבי הארץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא
ממנו". בגלל רפיון דור המדבר, נגזר על בני ישראל לשהות במדבר במשך עוד ארבעים
שנה עד שימותו יוצאי מצרים, שלא היו בשלים להיכנס לארץ.
בפרשתנו, אנו עדים שוב
למפגש עוין בין בני ישראל לעם אחר, וכך לשון הכתוב (במדבר כ, יד-כא):
וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים
מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ
אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ
מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה
אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא
נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא
נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי
פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי
וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר
וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן
אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל
מֵעָלָיו.
משה מנסה לפנות לאדום "אחיו"
ונענה בשלילה ובעוינות, אך גם במקרה זה, נמנעה המלחמה בין בני ישראל לאדום.
פרשה זו, בה מבקש משה לעבור באדום ונענה בשלילה ,
נמצאת בין סיפור "מי מריבה", בו שוב יש מחסור במים, אחרי מות מרים. בסיפור
זה נתקף העם בייאוש, משה מכה בסלע במקום לדבר אליו ונגזר עליו ועל אהרון לא להיכנס
לארץ ישראל לבין הסיפור על מות אהרון.
אחרי מות אהרון, פותח הכנעני
מלך ערד במלחמה נגד ישראל ממנו הוא כנראה מרגיש מאוים. ישראל נודר נדר לה', נלחם ומנצח
במלחמה זו.
גם את המלחמה הבאה, בעקבות
סירובו של סיחון, מלך האמורי, לבקשת ישראל לעבור בארצו,
מסתיימת בניצחון ישראל ובכיבוש ערי האמורי . גם את המלחמה נגד עוג מלך הבשן שפתח במלחמה,
ניצחו בני ישראל.
כשראה בלק מלך מואב שכל
עמי האזור שניסו להילחם בישראל נוצחו, הוא שוכר את שירותיו של בלעם שאמנם אינו מצליח
לקלל את ישראל, אך מצליח לפתות חלקים גדולים בעם לזנות עם בנות מואב וגם לעבוד את בעל
פעור. אין כאן ניצחון במלחמה קלאסית, אך יש כאן גרימה של משבר חמור בעם ישראל.
אחרי המגפה הקשה בה מתו
עשרים וארבעה אלף אנשים מבני ישראל, נצטווה משה לגייס את העם למלחמת נקמה במדין. במלחה זו, נהרגו מלכי מדין וגם בלעם בן בעור.
לעומת זאת, נצטווה משה
לא להילחם בעמון ובמואב, מכיוון שארצם ניתנה לבני לוט.
מעבר לסיפורים השונים המסופרים
על יחסי איבה ששררו בין בני ישראל לבין עמים אחרים, מעניין לבחון את האופן הדיפרנציאלי
בו התורה מתייחסת לאויבים אלו ומצווה להגיב אליהם.
לגבי המצרים, שהעבידו את
עם ישראל בפרך במשך מאות שנים, נאמר:
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי
גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (דברים כג, ח)
כידוע, עמלק הופך להיות
האויב האולטימטיבי הנצחי לגביו נאמר: "מחה תמחה את זכר עמלק" וגם "מלחמה
לה' בעמלק מדור דור"
גם כלפי האדומי, למרות
שלא נתן לנו לעבור בארצו, ואף יצא למלחמה נגדנו, אנחנו מצווים להתייחס כמו אל המצרים:
לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא. (דברים כג, ח)
לעומת זאת, לגבי העמונים
והמואבים נאמר:
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי
וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם
וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם
בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ. וְלֹא
אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ
ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ
ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרשׁ
שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. (דברים כג, ד-ז)
מעניין לציין שלכאורה עמון
ומואב אינם יכולים לבוא בקהל ה' למרות שאין הגבלה גורפת כזו ל
הרמב"ן (כג, ה) מסביר
למה הורחקו עמון ומואב מ"קהל ה'", וזו לשונו:
והנראה אלי כי הכתוב הרחיק
שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה
(שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם
רעה; האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם
ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) 'אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון'
והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) 'אל תצורם ואל תתגר
בם', והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים",
אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם.
והנה עמון הרשיע בזה יותר
מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים
חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם
בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו
על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו.
לגבי היחס המועדף לו זוכים
המצרים והאדומים, כותב רש"י (כג, ח-ט):
לא תתעב אדמי - לגמרי,
אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך.
לא תתעב מצרי - מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור; מה טעם? שהיו לכם אכסניא
בשעת הדחק לפיכך: בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו' - ושאר האומות מותרין מיד, הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום ואלו שהחטיאום נתעבו.
רש"י אם כן, שלא כרמב"ן המסביר את חומרת העונש של עמון ומואב בכך שהיו חייבים
לגמול לנו טובה, בגלל שניצלו בזכות אברהם אבינו, רואה באומה הפוגעת בנפש האומה סכנה
גדולה יותר מאשר באומה שנלחמה בנו. לא ברור לגמרי במה עמון החטיא את ישראל
הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" אינו תולה את הדבר
דווקא בזכויותיהם של האדומי והמצרי, אלא רואה ביחס הזה הזדמנות לעיצוב מידות נפש נעלות,
וזו לשונו:
כי אחיך הוא. רצה הקב"ה להרגיל את ישראל במעלת הנפש. וכל
שהנפש גבוה יותר מקרב את קרוביו. ע"כ צוה אותו לזכור
אחוה לבני אדום. כי גר היית בארצו. גם זה מתכונת
הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל. ע"כ הרגיל הקב"ה אותנו
במצוה זו.
במישור המעשי, ההלכתי,
ניטרלו חז"ל את תקפותן של הגבלות אלו; למשל: בהתחלה,
קבעו שההגבלה על צירוף עמונים ומואבים ל"קהל ה'" חלה רק על הגברים, ודרשו
"עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות סט, ע"א).
ניטרול גורף יותר של ההגבלות מובא בדברי רבי יהושע (ברכות כח, ע"א): "וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור
ובלבל את כל האומות", כלומר: אין לזהות את העמים מתקופות קדומות לעמים
בעלי אותו שם בתקופות מאוחרות יותר.
איך, אם כן להתייחס להבדלים
בין היחס לעמים השונים במקרא? נראה לי שלכל הניסיונות של פרשני המקרא להסביר את ההבדלים
בין היחס לעמים השונים בתורה יש להתייחס במישור של "דרוש וקבל שכר", מכיוון
שהם מעלים קריטריונים שונים העשויים לשמש אותנו כאשר אנו באים לבחון גם בימינו את יחסינו
לעמים שפגעו בנו בצורות שונות. יתכן שניתן ללמוד מכך שיש הבדל בין יחסי איבה ועוינות
הנובעים מניגודי אינטרסים ומסכסוכים פוליטיים, גם אם הם מלווים באלימות קשה לבין יחסי
שנאה מהותיים, הנובעים מאידיאולוגיה גזענית. כמו-כן, הנצי"ב
מלמד אותנו ששנאה אינה מעלת נפש רצויה ויש להתעלות מעל רגשות נקם.
המהלך של חז"ל מאפשר
לנו גם להאמין באפשרות של בני אדם ועמים להשתנות ולא לגרור איבה ועוינות לאורך דורות,
אלא לזכור ש"מבני בניו של המן למדו תורה ב
"אדם כי ימות באהל"
'ומת בהר אשר אתה עולה שמה': אמר לפניו: רבש"ע למה אני
מת לא טוב (שיאמרו) טוב משה ממראה מטוב משה משמועה לא טוב שיאמרו זה משה שהוציאנו ממצרים
וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה ואת המן והגיז לנו
את השליו ועשה לנו נסים וגבורות משיאמרו כך וכך עשה כך וכך
אמר אמר לו כלך משה גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל'
(במדבר י"ט) ואומר 'זאת תורת האדם ה' אלהים' (שמואל ב' ז') אמרו
מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פקודי,
והרי משה עשה פקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני שוה בכל
אדם, שנאמר 'וזאת התורה: אדם כי ימות' (במדבר י"ט).
(סיפרי האזינו פיסקא שלט)
וכי נחשת ממית - וכי נחש מחיה?
יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה
דעתו לדעת המקום: גנז ספר רפואות והסכימה דעתו לדעת המקום, כתת נחש הנחושת והסכימה
דעתו לדעת המקום...
(מסכת אבות דרבי נתן פרק שני משנה ד)
אמר לו הקדוש ברוך הוא : "עשה לך שרף
וגו' ויעש משה נחש..." (במדבר כא , ח-ט) וכך היה עומד נחש הנחשת; כל זמן שאדם נישך
היה מסתכל בו ומתרפא, עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר: עכשיו כל מי שהוא
צריך להתרפאות יהא הולך אצל זה ומניח את הקב"ה , העבירו שנאמר: "וכתת נחש
נחשת וגו'" (מ"ב יח ד) התחילו לומר מה אתה עושה ? מה שהתקין משה את סותר? אמר להן: כל מי שצריך להתרפאות,
יסתכל בהקב"ה ויתרפא , שנאמר: "הביטו אליו ונהרו, ופניהם אל יחפרו".
(מדרש אגדת בראשית פרק יא)
*
חטאו של יפתח
וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה
לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם
או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה,
ולכך אמר בב"ר (ס ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב ונענש בדמה.
(רמב"ן ויקרא פרק
כז פסוק כט)
אין לראות את יפתח בהילה של גיבור לאומי, ואין להתפעל ממעשהו כמעשה של הקרבה וגדולה
מתוך רגשי פטריוטיות. מעשהו אכזרי והוא חסר שחר. נאמנים עלינו חז"ל שראו בו עם
הארץ, ריק ופוחז. התלהבות כשלעצמה אין בה ערובה שתהיה מכוונת לטוב, לרצוי; התלהבות
שאין עמה מצפן מכוון, שאין עמה ריסון של תורה - עלולה להביא לאבדון. וכדברי מדרש תנחומא (בחוקותי
ה) "מי גרם לו ליפתח לאבד את
בתו? על שלא קרא בתורה".
(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל)