וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס

 וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ

 וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי. (במדבר כא, ט)

 

מלחמתם של חזקיה וחז"ל בפטישיזם דתי

וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה...

וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו.

הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ, וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן.

(מלכים ב יח ; א, ג , ד)

 

כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטירים לו - מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר עבודה זרה עד הימים ההמה שמלך חזקיהו היו בני ישראל מקטרים לו כיון שמצאו כתוב 'וראה אותו וחי' היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס כמו צנצנת המן ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר בערו שאר הע"ז מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש והיו מניחים אותו לזכרון הנס, וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער הע"ז כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לע"ז, אע"פ שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר: טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו.

(רד"ק שם, שם)

 

'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' (במדבר כ"א) - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

(משנה ראש השנה ג, ח)

 

 

"וכי נחש ממית... וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?

פנחס לייזר

המשנה (ראש השנה ג, ח) מקשרת בין 'ידי משה' במלחמת יהושע בעמלק (שמות יז, יא) לבין סיפור 'נחש הנחושת' והלכה הקשורה לתקיעת שופר, וזו לשון המשנה:

'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וגומר (שמות י"ז) - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ"א): 'עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים.

חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן - זה הכלל: כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

בגיליון 48 (ראש השנה תשנ"ט) של "שבת שלום" התייחסנו לקשר בין המשניות העוסקות בכוונה בשופר לבין החלק האגדי במשנה זו, שלפי פירוש המאירי גם הוא מתייחס לחשיבותה של כוונת הלב.

כתבנו אז:

ייתכן שהכלל ההלכתי המופיע בסיומה של המשנה - כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים - נותן לנו מפתח להבנת המשמעות של קשר זה; כלומר, העיקרון הקובע בקיומה של המצוה וביצירת ברית בין שליחו של הציבור ויכולתו ל"הוציא" את הציבור, לפעול בשמו ולייצגו, הוא יכולתו של אותו שליח ציבור לקבל על עצמו מחויבות אישית, הקשורה מחד גיסא ל"כוונת הלב", המצריכה תודעה של שחרור וגאולה, לצד תודעה של משמעות מוסרית ורוחנית של אותו שחרור. ומאידך גיסא, ליכולתו האובייקטיבית והסובייקטיבית של אותו אדם לתקשר עם הציבור ולהיתפס על-ידו כבעל כוונה.

בקונוטציה זו, ניתן אולי להבין את ההלכה שאינה מאפשרת ל"חרש שוטה וקטן", שאינם מסוגלים - לפחות כפי שהדברים נתפסו בתקופת חז"ל (מושגי החרשות השתנו לאורך השנים, ואף גרמו לפוסקי הלכה לבדוק מחדש את מעמדם ההלכתי של חרשים) - לקבל על עצמם מחויבות מתוך כוונת הלב המלאה, להיות שליחי ציבור בתקיעת שופר, כאשר נדרשת במצוות שופר כוונה מיוחדת, כדברי הרמב"ם (הלכות שופר פרק ב ,הלכה ד) "לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע", כלומר יכולת מֵרבית למודעות וכוונה ותקשורת יעילה המאפשרת לציבור לסמוך על שליח הציבור שהתמנה על-ידו שיבצע את שליחותו בנאמנות ולשליח הציבור לדעת שהציבור אתו.

לקול השופר, בדומה לידיו של משה ולנחש הנחושת, אין סגולות מגיות. משמעותו של הקול, שהוא נייטרלי וחסר-משמעות כשלעצמו, ניתנת לו על-ידי מקיימי המצוה, השומע והמשמיע.

דומני שניתן ללמוד לא מעט משילוב מופלא זה בין הלכה לאגדה שעשה רבי יהודה הנשיא כאשר ערך משנה זו.

אנו קוראים בספר מלכים שחזקיהו המלך כיתת את נחש הנחושת מכיוון שהעם התחיל לסגוד לו.

חז"ל (ברייתא המובאת בבבלי ברכות י ע" ב ובמקומות נוספים) משבחים את חזקיהו על שלושה דברים שעשה ומבקרים אותו על שלושה דברים אחרים שעשה:

תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו. על שלשה הודו לו: גנז ספר רפואות - והודו לו, כתת נחש הנחשת - והודו לו, גירר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו. ועל שלשה לא הודו לו: סתם מי גיחון - ולא הודו לו, קצץ דלתות היכל ושגרם למלך אשור - ולא הודו לו, עבר ניסן בניסן - ולא הודו לו.

ניתן לראות מכנה משותף בין הדברים שעשה חזקיהו עליהם זכה לשבח:

אחז אביו, היה עובד אלילים (מלכים ב, ט"ז) 'העביר את בנו באש כתֹעבות הגוים...', 'ויזבח ויקטר בבמות' ולכן היה לחזקיהו חשוב להצהיר את התנתקותו מהמסורת האלילית של אביו ולהתחבר ל'דוד אביו'.

כמו-כן, נלחם בהתייחסות ה"אלילית" של העם לספר הרפואות ולנחש הנחושת וניתץ גם אלילים אלו.

בגמרא (בבלי סנהדרין צ"ח, ע"ב) מובאת דעתו של רבי הלל: 'אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה'. אפילו אם דעה זו איננה משקפת את התפיסה הרווחת אצל חז"ל לגבי ימות המשיח, היא בוודאי מבטאת תחושה שבימי חזקיהו היה פוטנציאל משיחי.

פעולותיו האיקונוקלסטיות של חזקיהו מזכירות את שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, הזוכה גם היא לשבח על ידי חז"ל 'אשר שברת - יישר כוחך ששיברת" (בבלי שבת פ"ז, ע"א ועוד).

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו 'משך חכמה', מרחיב את הדיבור בנושא שבירת הלוחות והקדושה, וזו לשונו:

הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו', המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, לבד ממצוות התלויות בארץ...

...ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה, השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עוברי ברית, הוסר מהם כל הקדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנבס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה: הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לכלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוך דבר: אין שום עניין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השם יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה (משך חכמה שמות לב, יט).

וישעיהו ליבוביץ (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 709), המרבה לצטט את דברי בעל 'משך חכמה' מתוך הזדהות עם דבריו, כותב:

לכולנו ברור שאם קיים בעולמנו אובייקט כלשהו שראוי היה להיקרא מקודש, תואר זה היה צריך למעשה לחול על נחש-הנחושת שעשה משה בהוראת ה'. אולם מתוך המגמה לקיים את הצו 'והתקדשתם והייתם קדושים', לא היסס חזקיהו המלך לכתּתו, משום היותו מכשול ופוקה לישראל, והפך בעיניהם תשמשי קדושה אליו היו מקטּרים.

ובסוף דבריו בנושא זה כותב ליבוביץ:

בגלל אסוציאציות היסטוריות הכרוכות באבנים אלה [אבני הכותל], הרינו עדים לכך כיצד נעשו אבנים אלה בעיני יהודים רבים הרואים עצמם מאמינים בני מאמינים, מעין תיבת-דואר להעברת בקשות ומסרים לשם-יתברך. אולם יש להדגשי ולומר כי מרגע שאותן אבנים הופכות להיות אובייקטים של קדושה, הרי דבר זה נעשה היפוכה של קדושה, וניתן לומר שגם במקרה זה לא הצליחה התורה לעקור מלבותיהם ותודעתם של יהודים מאמינים שקיבלו עליהם את התורה, מושגים ונוהגי עבודה-זרה שמצאו בתודעתם שבות עמוקה.

ישעיהו ליבוביץ עורר את זעמם של רבים בחייו, מכיוון שמעולם לא היסס להביע דעתו, גם כאשר מצא עצמו במיעוט בציבור הדתי-לאומי ובחברה הישראלית אחרי מלחמת ששת הימים.

דומני אבל שהתייחסותו העקבית והרדיקלית, בעקבות בעל משך חכמה ואחרים, לנושא הקדושה והיפוכה מחייבת אותנו להתבוננות רצינית. אמנם, אין להתכחש לעובדה שאנו מחויבים לפתח יחס של כבוד ל'תשמישי קדושה' כגון ספרי תורה, מזוזות, תפילין, ספרי קודש וכדומה. אך יש הבדל בין היחס המתחייב ל'תשמישי קדושה' אלו, המגדירים את מחויבותנו לשמירת דבר ה' לבין הפיכת אבנים, עצים, קברים ואדמה ל'פטישים'.

הפרשנות של חז"ל, הרמב"ם ואחרים לשיר השירים, משתמשת בדימויים הארוטיים של מגילה זו, שהיא בבחינת 'קודש קדשים', בין איש לאישה בשביל להמחיש את יחסי האהבה בין האדם או העם לאלוהיו.

אנו מבחינים בין יחסי אהבה אמיתיים, המכילים מורכבות, העמקת הקשר והתבוננות בין אדם לאדם, לבין 'פטישיזם' השואף לסיפוק רגעי קצר ואנוכי הנובע מהתגרות ע"י אובייקט חלקי. לעתים, כאשר האחר או חלק ממנו נתפשים כאובייקט לסיפוק צרכים, עלולים להופיע ביטויים אלימים של פרברסיה זו. במקרים אלו, האחר אינו "סובייקט" אלא אובייקט, חפץ. לצערנו, דומני שאין צורך להמחיש את הדברים בימים אלו, כאשר בכל מהדורת חדשות ובכל עתון יומי מופיע סיפור כזה או אחר של ניצול מיני או ביטוי אחר של התעללות.

 ואולי יש מקום לשנן את דברי בעל משך חכמה, ללמוד את שיר השירים בעיון ולהפנים את העובדה שגם כאשר אנחנו כיחדים, כחברה וכעם, רוצים לשאוף לאהבת ה', אהבת ישראל, אהבת הארץ, אהבת התורה ואהבת הבריות, עלינו ללמוד להבחין ביו פטישיזם אלילי, פרברסיות אחרות ואהבת אמת.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

"וממתנה נחליאל": התורה דורשת ענווה

מאי דכתיב (במדבר כ"א) 'וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות ומבמות הגיא' אמר ליה: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, 'שנאמר וממתנה נחליאל' וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר 'ומנחליאל במות' ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר 'ומבמות הגיא' ואם חוזר בו , הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר (ישעיהו מ') 'כל גיא ינשא'.

(בבלי עירובין נד, ע"א)

 

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז - מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה, נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע , אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא , ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית.

היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי. אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל. אמרו לו: מפני מה? אמר להם כך וכך עשה לי. אמרו לו : אף על פי כן מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות.

 (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב)

 

'אעברה בארצך': אע"פ שלא נצטוו לפתוח להם בשלום, בקשו מהם שלום.

(רש"י במדבר כא, כב)

 

'אעברה בארצך': לא אמרו "אעברה נא" כמו במלך אדום, שלא באו בבקשה אלא בדרך הודעה שמוכרחים לכך, והודיעוהו משום שאם היה רוצה לא נלחמו עמו, שלא היה רצון משה לכבוש את עבר הירדן תחילה, משום דאיתא בספרי פרשת עקב שהתרעם הקדוש ברוך הוא על דוד שכבש סוריא תחילה לארץ ישראל, וגם מהטעם הכמוס עוד שזה גרם רעה רבה בדור אחר.

 ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין במדבר כא, כב)

 

מורשת יעקב ומורשת עשו: על מה גאוותננו?

במשה הוא אומר: 'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', אמר לו: אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם 'הקול קול יעקב' 'וישמע ה' את קולנו', ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו 'ועל חרבך תחיה', שנאמר 'ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך'.

 (ילקוט שמעוני ישעיה מא , תנ)

 

'וישלח ישראל מלאכים' וכתוב אחר אומר בפרשת דברים 'ואשלח מלאכים'. רבותינו אמרו: שתי אגרות כתבו אחת של משה לשלום ואחת של ישראל למלחמה.

(חזקוני במדבר כא , כא)

 

"אדם כי ימות באהל"

'ומת בהר אשר אתה עולה שמה': אמר לפניו: רבש"ע, למה אני מת? לא טוב (שיאמרו) טוב משה ממראה, מטוב משה משמועה, לא טוב שיאמרו 'זה משה שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה ואת המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות משיאמרו כך וכך עשה כך וכך?!'

אמר אמר לו: כלך משה, גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר י"ט) ואומר 'זאת תורת האדם ה' אלהים' (שמואל ב' ז').

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פקודי, והרי משה עשה פקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני שוה בכל אדם, שנאמר 'וזאת התורה: אדם כי ימות' (במדבר י"ט).

(סיפרי האזינו פיסקא שלט)