וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ

וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה

 וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. (בראשית כד, מו)

 

 

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים 'הואיל ונפלה פִּתִי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים'... וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני... וכן המשים סימנים לעצמו*, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם... הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , ד)

 

*השגת הראב"ד: אמר אברהם: זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו?!

 

ודברי הראב"ד תמוהים בעיני, שהרי מפורש בגמרא שלענין איסור נאמר. ומכל מקום, הדבר צריך תירוץ שאי אפשר שהצדיקים הללו יהיו מנחשים.

וכך נראה לי בתירוצן של דברים: שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך, שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו, אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם, שהרי האומר 'אם ירדו גשמים, לא אצא לדרך, ואם לאו אצא' אין זה נחש, אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו, לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה 'הגמיאיני נא מעט מים' תשיבהו ברוח נדיבה 'גם גמליך אשקה', אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק.

     (כסף משנה שם, שם)

 

'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו'-פיוס מאוחר

בשמת חזן

במספר פסוקים בתום הפרשה שבה מסופר על פטירתה של שרה, נחתמים גם חייו של אברהם אבינו. המונותיאיסט הראשון, האיש שנענה לקריאה "לך לך", האיש שבין פרקי חייו השונים והמורכבים נוצרו הארכיטיפים שילוו את העם היהודי לדורותיו - אברהם אבינו. אברהם נקבר זקן ושבע ליד שרה אשתו.

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר הַחִתִּי, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת, שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ (בראשית כה, ז-י).

אולם התמונה הכמעט אידיאלית שמסתמנת כתמונת מותו וקבורתו מפתיעה לאור היחסים של אברהם עם הנפשות הפועלות באפיזודות שקדמו לפטירתו. הבחירה הנרטיבית של הטקסט המקראי היא כזו שבה מתפקדת היחידה המשפחתית כיחידה הבסיסית והמכוננת של העם. ובהשוואה לדתות אחרת, הסיפור הוא סיפור של מערכות יחסים ולאו דווקא סיפור של ניסים או הארה. ומדובר במשפחה המכוננת והפשוטה, שכוחה הוא בברית עם האל, המשפחה כ'משפחת מלוכה' נכנסת לטקסט המקראי רק בשלב מאוחר הרבה יותר.

מתוך כך ניתן לראות כי הסיפור הבראשיתי מתמקד במערכות יחסים ובבריתות בין אנשים לבין עצמם ובינם לאלוהים. האיבר המוביל בסיפורי ספר בראשית הן העיניים. מי רואה את מי, מי אינו רואה ומתי, והנסיבות בהן אדם נושא את עיניו ומראים לו משהו. הסיפור הבראשיתי עוסק רבות באפשרות ובחוסר האפשרות לראות ולזהות את ה'אחֵר'.

בפרקים הקודמים למותו מייסד אברהם לעצמו יחסים עם קטורה (רש"י בעקבות מדרש בראשית רבה, מזהה אותה עם הגר) ומוליד עמה בנים שהוא משלח מעל פניו בטרם מותו, לאחר שהוא נותן להם מתנות, והרמות הרגשיות הגבוהות, שאפיינו את יחסיו עם יצחק וישמעאל, שרה והגר, נשמעות כמעט כמו אינן שייכות לאותו האדם. היצריות והאהבה העזה המאפיינות את יחסיו עימם פנים שונות להן. בצד הקשר ישנה גם תקשורת לקויה ואולי אפילו ניתן לומר חוסר תקשורת מוחלט עם הנפשות הסובבות. לאחר גירוש הגר, אין זכר לשום סוג של דיאלוג שלה או של ישמעאל עם אברהם, וזוהי גם ההזדמנות האחרונה בה מזכיר הטקסט תקשורת מילולית בין אברהם ושרה. שיחתם האחרונה של יצחק ואברהם מתקיימת בעודם עולים על הר המוריה, בדרך לעקידה:

וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: 'אָבִי', וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי, בְנִי; וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (בראשית כב, ו-ח). 

ולאחר העקידה אין אנו שומעים יותר שיח בין אברהם ויצחק, רק הדהוד משמעותי לשיחה האחרונה הזו, ושוב, התייחסות למראה עיניים, כשאברהם קורא שם למקום על פי אותו רגע שבו שאל אותו יצחק את שאלתו האחרונה :

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא 'ה' יִרְאֶה', אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר ה' יֵרָאֶה (שם, יד).

ספר בראשית מכיל גם דוגמאות אחרות של יחסים ותקשורת. למשל - יחסי המשפחה של רבקה ויצחק מתוארים כחיים שאמנם מאופיינים באכזבות, בפעולה גלויה וסמויה של בני המשפחה אחד נגד השני, אך תמיד הם חוזרים לתקשורת מילולית, מצליחים לדבר שוב ולתקשר. אפילו לברך זה את זה. אחרי שרבקה ויעקב משתפים פעולה ומערימים על יצחק על מנת שיעקב יקבל את הברכה מאביו, ולאחר שפרטי המקרה נודעים ליצחק, הוא מדבר עם רבקה, ומברך (והפעם באופן ישיר ומכוון) את יעקב. גם יעקב ועשו שבים לדבר ואף נופלים זה על צוואר זה שנים רבות מאוחר יותר. במקרה של אברהם המצב שונה. השיחות הנוקבות והסיטואציות דרמטיות כל כך שאין מהן מוצא. יהודה עמיחי, בספרו 'פתוח סגור פתוח', כותב :

שלשה בנים היו לאברהם ולא רק שנים.

שלושה בנים היו לאברהם: ישמעאל ויצחק ויבכה.

אף אחד לא שמע על יבכה כי הוא היה הקטן

והאהוב שהעלה לעולה בהר המוריה.

את ישמעאל הצילה אימו הגר, את יצחק הציל המלאך,

ואת יבכה לא הציל אף אחד. כשהיה קטן

קרא לו אביו באהבה, יבכה, יבך, יבך הקטן

והחמוד שלי. אבל הוא הקריב אותו בעקידה.

ובתורה כתוב האיל אבל זה היה יבכה.

ישמעאל לא שמע שוב על אל בכל ימיו.

יצחק שוב לא צחק בכל ימיו

ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה.

שלושה בנים היו לאברהם,

ישמע יצחק, יבכה,

ישמעאל, יצחקאל, יבכה-אל.

עמיחי עומד בשירו על הדרמטיות המאפיינת את יחסי המשפחה של אברהם. עמיחי כותב על הטוטאליות. נוגע בכך שבחיים שבהם האל הוא שותף פעיל ובן שיח רציף ייתכן שאין כמעט אולי להעלות על הדעת אפשרות אחרת שאינה דרמטית וטוטאלית. אולם למרות שותפותו עם האל, אברהם הוא אדם, בני משפחתו הם אנשים, אנשים מיוחדים וגדולים על פי דרכם, ואנשים הזקוקים לאברהם לא רק כ'אבי האומה' אלא גם כאבא ובן זוג פרטי. הערבוב בין הפרטי לציבורי, בין האישי והקטן לעוצמתי והמכונן, הופך את התקשורת האנושית הפשוטה, כמו זאת המתאפשרת במשפחתם של רבקה ויצחק, לבלתי אפשרית. הדממה ניצבת ברקע מותה של שרה, ומדרשים רבים נגעו בכך שלא מוזכרת שיחה בין שרה ואברהם לפני מסע העקידה, ומיד לאחר כך מוזכר מותה של שרה. מעניין לציין שבעקבות המדרש המזהה את קטורה עם הגר, רש"י (בראשית כד, סב, בעקבות בראשית רבה ס, יד) מייחס ליצחק את החזרתה של הגר לאברהם, אחרי מות שרה אמו. יתכן שהמדרש הנותן משמעות תכנית ל"באר לחי רואי" רואה ביזמה זו את התיקון לגירוש המאפשר את הפיוס בין יצחק, ישמעאל ואברהם.

יצחק וישמעאל מגיעים שניהם לקבור את אביהם לצדה של שרה במערת המכפלה. הכתוב אינו מרבה במילים ואינו מתאר כיצד נודע לישמעאל על מותו של אברהם ומתעלם אפילו מרגע חשוב ומסקרן כמו הפגישה ביניהם לאחר כל השנים. לרגע נדמה כי האידיליה שבה וחוזרת - אברהם לצידה של שרה, יצחק וישמעאל זה ליד זה. אך אברהם מת. בשיבה טובה אמנם, זקן ושבע, אולם רק לאחר מותו מתאפשר שקט שאינו דממה דקה. בחייו של אברהם האל הוא שותף פעיל. הברית החשובה והמיוחדת והמכוננת, השיח בין אברהם לקב"ה, גובה מחיר מן הפרטים בחייו. קולו של האל גדול מקולם של בני המשפחה, וגורם להם, בסופו של דבר, לידום. אך יצחק וישמעאל מגיעים בסופו של דבר יחד לקבור את אביהם. הם פועלים יחד - ישמעאל ויצחק, ובאים לחלוק כבוד אחרון לאביהם על אף הקשיים שהיו להם מולו בחייו. כמו הרבה רגעים בחיי אברהם, דומני שניתן לראות את הרגע הזה, רגע קבורתו, כמכונן לא פחות. את האפשרות לסלוח ולהיפרד. את האפשרות למפגש בין יצחק וישמעאל לאחר כל השנים. ואולי כדאי רק ללמוד לא לחכות עד שמאוחר מדי...

בשמת חזן היא בימאית תיאטרון וספר הביכורים שלה 'מים הפוכים' יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בקיץ האחרון.

 

 

"ויצחק בא מבוא באר לחי רואי": שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה.

(רש"י בראשית כד, סב ע"פ בראשית רבה)

 

"מבאר לחי רואי... ויקח את רבקה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו... ויֹסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" - לדעת רבי יהודה (בראשית רבה סא, ד) קטורה היא הגר, היא האישה ששרה בשעתה הביאה אל אברהם. הנה מה טהור ואנושי היה יחס זה בעיני חכמינו, אם כי סופו היה עגום ומעציב. יצחק, כך הם אומרים, הלך אל הבאר אשר במדבר, והביא משם את הגר לאברהם; בעצמו לקח לו את "אמו החורגת". והן כה אהב את אמו! ובלכתו שמה, הן טרם מצא ניחומין על פטירת אמו! יובנו דברים אלו כעובדה היסטורית או כדרשה שיצאה ללמד, בין כך ובין כך נמצינו למדים על ההשקפה שציינה את ימי חכמינו. לעומתם, האיך ירדה תקופתנו, בה מתיחות - אם לא איבה - שרויה בין בנים מבוגרים לבין אביהם, בעטיו של זיווג שני!

(הרש"ר הירש בראשית כה, א)

 

...המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו לאביו. הוא הלך לבאר לחי רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה, ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר: "למה נקרא שמה קטורה? שנאים מעשיה כקטורת". פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא שיש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.

    (י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 23)

 

 

בני האדם שווים ומוערכים לפי מעשיהם

"גם בני אדם גם בני איש": מהו גם בני אדם ? אלו בני אברהם דכתיב ביה (שכתוב לגביו): "האדם הגדול בענקים " (יהושע יד, טו ), גם לרבות בני ישמעאל ובני קטורה. בני איש הם בני נח דכתיב ביה (שכתוב לגביו): "איש צדיק" (בראשית ו, ט ).

     (מדרש תהילים, מזמור מט)

 

"והיה כעץ שתול": שנטלו הקדוש ברוך הוא ושתלו בגן עדן. דבר אחר: ששתלו הקב"ה בארץ ישראל. "אשר יתן פריו בעתו" - זה ישמעאל. "ועלהו לא יבול" - זה יצחק. "וכל אשר יעשה יצליח" - זה בני קטורה.

(מדרש תהילים, מזמור א')