זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.

(דברים לב, ז)

 

 

זכור ימות עולם. אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו וברך ולא ישיבנה ואין עול במדת דינו נגדם. הואיל משה באר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרו ושלמו רעה תחת טובה ומי שהחטיא כוונתו עם כל אלה אין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לו יחלול ה' שמנע מזה. רביעית הודיע סבה אשר בגללה תחיה להם כאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו שזכרו ז"ל ונתנו בהם סימנין. הזט"ז ל"ך. אמר אם כן זכור ימות עולם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו: בינו שנות דור ודור. ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול. וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו.

 (ספורנו דברים לב, ז)

 

ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום

 

 

שמים, ארץ מטר וטל

דליה מרקס

"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי" (דברים לב, 1) - בשירת הפרידה הגדולה שלו מזמן משה את השמים ואת הארץ. הוא דובר אל השמיימי והנשגב ואל הארצי והגשמי. באותן מילים ממש הוא פונה אל השגרתי ואל המעודן. לא רק אנשים שונים יכולים להבין את הדברים בדרכים שונות, פשוטות או מופשטות אלא אותו אדם יכול לשמוע בה, בשירה, קולות שונים. זה כוחה של שירה במיטבה.

מיד לאחר מכן חוזר בשירה רעיון דומה של התייחסות לקצוות. משה קורא: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, 2). עתים התורה, שנמשלה במים, מתגלה ללומדיה כגשם הקולח בעוז ועתים כטל עדין. רבא אמר על כך: "אם תלמיד חכם הגון הוא - כטל, ואם לאו - עורפהו כמטר" (בבלי תענית ז, ע"א). בהמשך הפסוק מופיע הרעיון הזה בשלישית: "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב". שעירים הם, לפחות לפי אחת הפרשנויות, גשמים קולחים, ואילו רביבים הם "עננים לבנים הנראים ככבשות, כצמר, גשם דק"¹. במדרש נאמר: "מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומעדנים אותם ומפנקים אותם כך דברי תורה" (ספרי דברים טז)². כלומר יש הזוקקים לימוד המותך עליהם או מציף אותם כגשם סערה, ויש השומעים את דברי התורה כליטוף של זרזיף דק. אותן מילים ממש יכולות להגיע אל אנשים שונים בדרכים שונות מאד ולענות על צרכים אינטלקטואליים, רוחניים ורגשיים מגוונים.

*

השנה פרשת האזינו נקראת לקראת חג הסוכות. המשנה מציינת את סוכות כאחד מארבעת המועדים שבהם העולם נידון, נאמר בה: "בחג [סוכות] נידונים על המים" (ראש השנה א, ב). חג הסוכות קשור בטבורו לגשם: ניסוך המים בסוכות מוסבר בגמרא כמיועד לכך שיתברכו גשמי השנה³. הישיבה בסוכה עצמה מזכירה את ענני הכבוד שסוככו על ישראל במדבר⁴, וענן משמעו התעבותם של מים. בשמיני עצרת מתחילים לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בברכה השנייה של תפילת העמידה. הזכרת גבורות גשמים בתפילה מתחילה בתפילה מיוחדת, תפילת הגשם, הנאמרת בתפילת המוסף של שמיני עצרת וכומסת בתוכה את החרדות והתקוות המקושרות בגשם. דומה, שיותר ויותר אנו מבינים כיום שלא רק חייהם ורווחתם של החקלאים הקדומים היו תלויים בגשמי ברכה אלא גם אלה שלנו, החיים בעולם מודרני ומתועש.

סוכות ופסח חוצים את מעגל השנה היהודי לשני חלקים שווים, שניהם מתחילים באמצע החודש עם מלואה של הלבנה, שניהם נחגגים במשך שבוע ימים ולשניהם יש "עצרת" (שמיני עצרת במקרה של סוכות ובמקרה של פסח הכוונה לשבועות). שניהם גם משמשים תחנות מעבר חשובות בחוויה האנושית ובליטורגיה היהודית - בסוכות מתחילה העונה הגשומה ובפסח מתחילה העונה השחונה. מבחינה ליטורגית בפסח נאמרת תפילת הטל ומכאן ואילך מזכירים אותו בתפילה, ובמוסף של שמיני עצרת נאמרת תפילת הגשם ומכאן ואילך מזכירים את הגשמים (מאוחר יותר בחורף נוספת בברכת השנים גם בקשה על הגשמים). שני המועדים האלה משמשים מעין שומרי סף לחורף ולקיץ: הם מפרידים ביניהם אך גם מחברים ביניהם.

החיבור בין החורף והקיץ ובין הגשם והטל ניכר גם בפתיחת שירת האזינו, הנאמרת ממש לפני חילוף המשמרות בין הגשם והטל: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי". פרשת האזינו אף מסתיימת במים, אך דווקא בצד השיפוטי והנוקשה שלהם, משה מלין על עמו: "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן" (שם, 51) ומזכיר שבגלל חטא זה נאסר עליו להיכנס לארץ. ללמדנו שֶמים, בין אם כפשוטם ובין אם כמשל לתורה, יש בהם ברכה אבל גם סכנה.

*

ועוד עניין הקשור בפתיחתה של שירת האזינו ובחג הסוכות. מנקודת מבט אנתרופולוגית, נטילת הלולב ונענועו לארבע רוחות תבל ומעלה-מטה היא מעשה של יצירת מרחב מוגן, וכדוגמתו, ישנם טקסים דומים בתרבויות רבות (גם כאשר אנו מתעטפים בציצית אנו מבקשים לעטוף את עצמנו בעולם כולו, בארבע כנפותיו). נוטל הלולב אוחז בידו את ארבעת המינים ומקיף את עצמו בארבע רוחות השמיים, ועל ידי כך מבקש שמירה והגנה. לפי מדרש המובא מפיו של רבי סימיי מדובר בארבעה סוגי רוחות:

היה רבי סימיי אומר: מנין שכשם שהעיד בהם משה בישראל שמים וארץ כך העיד בהם ארבע רוחות השמים? שנאמר "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", זו רוח מערבית שהוא ערפו של עולם שכולו לברכה; "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי", זו רוח צפונית שהיא עושה את הרקיע נקיה כזהב; "כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא", זו רוח מזרחית שמשחרת⁵ את הרקיע כשעירים; "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב", זו רוח דרומית שמארגת את הרקיע כרביב (ספרי דברים, שו).

את משמעות ארבע הרוחות שכנגדן עומדים כותלי הסוכה ושכלפיהן מנענעים את הלולב לומד רבי סימיי דווקא משירת האזינו, שפתיחתה מייצגת את ארבע הרוחות, ארבע איכויות שמהם עשוי העולם. כשאנו נוטלים את ארבעת המינים אנחנו מנענעים אותם לא רק לארבע קצוות תבל אלא גם כלפי מעלה ומטה (וסדר הפעולות שונה במנהגים שונים). גם שני הכיוונים הללו, האופקי והאנכי מייצגים רצון לאוריינטציה בעולם ולשמירה. שניהם מיוצגים בשירת האזינו, שבה מזמן משה את השמים ואת הארץ להיות עדים לדבריו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי-פִי".

בימים אלה שבין יום הכיפורים וחג הסוכות אנחנו מבקשים להיות קשובים. קשובים לעולם ולאנחותיו, קשובים לנפשנו וקשובים לנשגב שבחיינו. הנביא ישעיהו אמר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (א, 2). ההקשבה ה"אנכית" כלפי הנשגב היא בלתי נפרדת מן ההקשבה "האופקית", זו שבין אדם לחברו. בלעדיה לא תיכון תבל ובלעדיה לא תיכון תשובה.

[1] מילון בן יהודה, כרך יג, עמ' 6377. את הרעיון הזה קראתי לראשונה בספרו של הרב שמואל אבידור הכהן, לקראת שבת, תל-אביב תשל"ז, עמ' 215.

2 יש גם המפרשים ההפך. רש"י מפרש "'כרביבים' - טיפי מטר. ונראה לי על שם שיורה כחץ נקרא רביב". פירוש אחר לשתי המילים הללו הוא ש"שעירים" מתייחסים לזכרי הצאן ו"רביבים" לנקבות הצאן.

3 ראו המחלוקת האם הסוכות היו ענני הכבוד, כשיטתו של רבי אליעזר או סוכות ממש, כדברי רבי עקיבא (בבלי ראש השנה טז, ע"א).

4 בבלי סוכות יא, ע"ב.

5 או מסערת או - מטהרת (בן יהודה ג, 6378).

דר' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים

 

 

'האזינו השמים': לפי שהיה משה קרוב לשמים, לפיכך אמר 'האזינו השמים' ולפי שהיה רחוק מן הארץ, לפיכך אמר 'ותשמע הארץ אמרי פי'. בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר 'שמעו שמים והאזיני ארץ' (ישעיה א') 'שמעו שמים' שהיה רחוק מן השמים 'והאזיני ארץ' שהיה קרוב לארץ.

(סיפרי האזינו פיסקא שו)

 

 

"שמים וארץ" הם חלקי האדם

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין צא ע"ב) בפסוק 'יקרא אל השמים מעל וגו'' (תהלים נ ד). וכשדיבר לרוחניות שבאדם, קרא אליו ואמר 'האזינו השמים', פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר, לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דיבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא, כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה, אמר 'ותשמע הארץ', פירוש חלקי הארץ, 'אמרי פי' כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

(אור החיים דברים לב , א)

 

 

עולמו של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק, יושר ורחמים

"אל אמונה" - שהאמין בעולם ובראו.

"ואין עול" - שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר: "אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז')

"צדיק וישר הוא" - שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו פיסקה שז)

 

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ.

(מתוך הקדמת הנצי"ב לפירושו "העמק דבר" לחומש בראשית)

 

 

מגבלות הכוח והסכנה הטמונה בהאדרתו

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם. (דברים לב, ל)

חוסר הכוח וחוסר ההתנגדות של ישראל כלפי אויביו היה יכול להוכיח להם שנצחונם הקל לא בא להודות לעליונותם הנובעת מגאון סגולותיהם הלאומיות, אלא הם ניצחו את ישראל משום שהוא נעזב והופקר על ידי ה'. עד כה היה ה' צור ישועתו ומבטח עוזו, ועתה שוב לא היה ישראל ראוי לעזרת צורו.

...וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים - "פלילים" - ראה פירושי (בראשית מח, יא) - "פלל" ושם העצם "פליל" אינו מצוי בשום מקום במשמעות הפעלת כוח מדיני. הוא מורה תמיד על הכרעה וחריצת משפט המושתתת על שיקול דעת והסקת מסקנות.

(הרש"ר הירש - דברים לב, ל-לא)

 

אברכי ציון שלנו קיבלו על עצמם לפאר ולרומם את התקופה המחפירה הזאת, לנטוע בעולם יחס חיובי אל המלחמה. בכל עשר השנים שמן המלחמה והלאה לא פסק מפומייהו (לא פסק מפיהם) של 'אברכי ציון' מלזמר זמירות על השמים החדשים והארץ החדשה שבראה המלחמה.

מה גדול הכאב! מה נורא ההפסד! פן היית אמה אחת בעולם, זו כנסת ישראל, שגעגעה אל חזון ישעיהו: 'לא ישא גוי אל גוי חרב' באו ה'אברכים הבלפוריים' שלנו ויטמאו גם אותה...כי הגויים עדיין לא זזה החרב מתוך ידם אף לרגע, ושקועים הם בהתגוששות והתנגחות מודר דור. וכוח האינרציה דוחפם אפוא אל המלחמות. אבל היהודים כי חמדו פתאום את יפיה של 'ירך גיבור' חגורת חרב - הרי הם יוצאים לגדף את ישעיהו הנביא ביד רמה.

(מתוך: הרב שמואל תמרת - כנסת ישראל, מובא ב: אלי הולצר - חרב פיפיות בידם עמ' -151)

 

 

ארבעת המינים : אדם, עם ועולם

רבי מני פתח: (תהלים לה) "כל עצמותי תאמרנה, ה' מי כמוך" לא נאמר פסוק זה, אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד: אין בכל האיברים גדול מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, הוי "כל עצמותי תאמרנה".

(ויקרא רבה פרשה ל)

 

"פרי עץ": שנים במסורת, "אשר בו פרי עץ", "פרי עץ הדר" (ויקרא כג; מ), רמז למה שכתבו (ב"ר טו; ח) "אילן שאכל ממנו אדם הראשון, אתרוג היה".

(בעל הטורים בראשית א, כט)

 

"צדיק כתמר יפרח". כי בסכות אנו עוסקין לגלות מלכותו לכל באי עולם, ואפילו לכל השבעים לשונות העכו"ם שזהו סוד השבעים פרים שמקריבין בשבילם בסכות. וזהו שאנו אומרים אחר נטילת לולב והקפותיו.

(לקוטי מוהר"ן פרשה לג)

 

 

"שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות העולם"

מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא יצדה העולם מהם כפי שכתוב: (תהילים קט) "תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה".

(מדרש שיר השירים רבה, א)

 

שבעים פרים. פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים.

(רש"י מסכת סוכה דף נ"ה, ע"ב)

 

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אומר: גדול השלום שכל הברכות חותמין בשלום, בקריאת שמע הפורס סוכת שלום, בתפלה עושה השלום, בברכת כהנים וישם לך שלום, ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין? תלמוד לומר: "זאת התורה לעולה למנחה וגו' ולזבח השלמים", ...אין לי אלא בעולם הזה בעולם הבא מנין? ת"ל "הנני נוטה אליה כנהר שלום". רבנן אמרין: גדול השלום, שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק ו סימן תשיא)