ראש השנה, פרשת האזינו
גליון מס' 667 תשע"א

בְּסֵפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה.

נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ, אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל

 לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. (מתוך תפילת העמידה לימים הנוראים)

 

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

(משנה עוקצין ג, יב)

 

אמר ר"ש בן חלפתא: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום - שנאמר 'ה' עוז וגו''. וענין עוז מורה על חוזק. ומסיים 'יברך את עמו בשלום'. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק ירצה ליתן לעמו, ומה עשה? ברכם בשלום, שזהו חוזק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אינן מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון: כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי 'ה' עוז לעמו יתן' על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז"ל מקרא דלעיל מיניה. 'ה' למבול ישב'. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהלים קכ"ז) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין לו) ובוודאי שכן הוא למיימינים בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב"ה לברך את עמו ישראל ע"י כהנים. חתם ברכתם בשלום.

(בראשית רבה ח, א)

 

שנה טובה לכל קוראינו לכל בית ישראל ולכל באי עולם

 

שנת שלום ושלוה

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

וכתבנו בספר החיים, למענך אלוקים חיים

 

רגעי שיא ורגעי שפל בעונת התשובה

מרדכי בק

ממרחק נראים הימים הנוראים כפסגות בודדות בנוף של ימי חול אנונימיים. יותר מקרוב, הם מתגלים כרכס מתמשך שמתחיל בראש חודש אלול ונמשך כמעט חודשיים דרך ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה. מתחת לפסגות לאלו משתרעים העמקים של ימים ולילות ששואפים אליהם ויורדים מהם. האדמה הנמוכה הסובבת אותם, מאפשרת לנו להתכונן לטיפוס לפסגות הימים הנוראים והחגים.

אם נסתכל על זה כך, נוכל לראות את כל התקופה הזאת לא כאירועים נפרדים אלא כמסע רצוף ומתמשך, כתהליך התפתחותי המחבר בין עמקים לפסגות, בדומה למטפס הרים המשתמש בחבלים כדי לעלות ולרדת, כך גם יהודי משתמש בתפילות ובמעשים טובים כדי לעבור משלב אחד למשנהו.

מוטיב ההתחברות בין האדם לאל חודר אל תוך שבועות אלו של תשובה. ''אלול'' עצמו הוא אכרוסטיקון של 'אני לדודי ולדודי לי' כמשל לשני אוהבים המתגעגעים זה לזו; שני ימי ראש השנה נחשבים ל"יומא אריכתא" - יום אחד ארוך . יום הכיפורים מסתיים, כאשר הקהל מצהיר בקול רם את נאמנותו לאחדות האל; בסוכות אנחנו מחזיקים את ארבעת מינים ביחד בידינו והופכים אותם למצווה אחת ובשמחת תורה מבליטים את הקשר הייחודי בין הקב"ה, התורה ועם ישראל, ובכך משלימים את הגעגועים שהתחילו בתחילת חודש אלול.

כמו לגבי כל אזור בלתי מוכר, גם את האזור הזה נוכל לצלוח טוב יותר בעזרת מפות. אין אנו יודעים אולי לאן אנחנו הולכים, אך נוכל לחפש את השבילים הנראים לנו מועילים, לגלות אלו מהם מובילים למבוי סתום, מתי תועיל התשובה או האם אנחנו צפויים ללכת לאיבוד.

הפסיכואנליטיקאית והפילוסופית אֵליאן אמדו לוי ולנסי ז"ל גילתה קשר הדוק בין התשובה לתהליך טיפולי: "שני התהליכים שואפים לאיזון בין משמעת ויצירתיות, בין מסגרת לחופש. אם הכול מותר, אז שום דבר אינו מותר, ואם הכול אסור, התוצאות תהיינה חמורות לא פחות. דתיות כפייתית אינה הרסנית פחות מאנרכיה מוחלטת. לגביי, היהדות מתאפיינת בהעדר אידיאולוגיה. ברגע שהיא הופכת לאידיאולוגיה, מאבדת הדת את מ שמעותה עבור היחיד כאידניווידואל."

בשיחה עם לוי-ולנסי שאלתי: האם העמדה האידיאולוגית מאחורי הגישות הטיפוליות העכשוויות אינה מנוגדת לתביעות הבסיסיות ביותר של היהדות המדגישה את הצו האלוהי, ואת הצורך להכיר בקיומו ובנוכחותו של האחר, האלוהי או האנושי?

והיא השיבה: "תרפיה שאינה מתייחסת לאחר היא סתירה מיניה וביה וכך אני גם מבינה את הפסוק המרכזי בתורה 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה' - עבורי זה העקרון הבסיסי, הן בטיפול פסיכואנליטי ו והן בתהליך התשוב.

לדברי אמדו לוי-ולנסי, כולנו שואפים לשלמות, ושלמות זו היא גם מטרת התשובה, אך יש לזכור שבדומה לתהליך תרפויטי, התשובה היא אישית ביותר. "התמהיל ישתנה מאדם לאדם, וזאת מכיוון שאישיות שונה בהכרח תוביל את החיפוש לתוצאות שונות".

הבעיה האמיתית נעוצה במרכיבי התמהיל ובאופן בו מרכיבים אלו "מתערבבים"; פרופ' ריצ'רד אלפרט (המכונה "רם-דס" - עבד אלוהים בהינדית) מנסח את הבעיה במילים אלו:

החכמה היא לא ליפול במלכודת. כפי שאני רואה את הדברים, הדת נוצרה על ידי מיסטיקנים שחוו חוויה בלתי אמצעית של התגלות וקשר עם מה שמעבר למילים. אך התרגום של חוויה זו בעולם ארצי על ידי כוהני דת הוביל להכנסתם של אמצעי ענישה אל השיח הדתי. המוקד עובר על ידי כך לקטגוריות של עשייה והימנעות מעשייה, של "אסור, מותר וחייב", מדגישים את האמצעים ושוכחים את המטרות.

"כל מעשה פולחני עלול ליהפך למלכודת, העוצרת את זרם התודעה. אני בוודאי חסיד של פרקטיקה דתית המעלה אותנו ממצב תודעתי אחד למצב תודעתי גבוה יותר, אך יש לקוות שפרקטיקות אלו יהרסו את עצמן, אחרת נמצא את עצמנו חוזרים על אותם ריטואלים שוב ושוב. לעתים נדמה לי שיש לראות את הדת במעין שאריות מיד האל, אחרי שלקח את האוכל שניתן לו.

מעניין שמסכת יומא בתלמוד הבבלי הדנה בענייני יום הכיפורים מתמקדת בעיקר בתפקידו של הכהן הגדול בתקופת הבית השני. בשיאו של יום כיפור, הכהן הגדול נכנס אל קודש הקודשים, לפני ולפנים, ומבטא, אחת לשנה את השם המפורש בצאתו מן הקודש. והציבור, בשמעו את השם המפורש עונה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יומא סו, ע"א). אנו אומרים משפט זה אחרי הפסוק הראשון של "שמע" וגם בעת אמירת סדר העבודה במוסף של יום הכיפורים עד היום הזה.

יש להניח שרגעי שיא אלו בעבודת המקדש שנשאו אופי דרמטי וחגיגי במיוחד זרים למדי לאזוניהם ולעיניהם של בני דורנו בתקופה המודרנית. כמו-כן, יש להניח שהשם המפורש היה ידוע לאבותינו, ולכן קשה להבין שעצם הזכרת השם המפורש היווה את שיאו של הפולחן המקדשי ביום בו נשחטו והוקרבו בעלי חיים רבים לפי סדר מוקפד, ביום בו נשלח השעיר לעזאזל, ביום בו הכהן הגדול טבל חמש פעמים וגם החליף את בגדי הכהונה במקביל.

הרב זלמן שכטר-שלומי סבור שהכהן הגדול לא חזר באופן מכני על נוסחה קבועה. הוא נכנס "לפני ולפנים" כדי לקבל סידור חדש של אותיות השם, מושג המכונה "פרצוף", המורכב מ-72 אותיות של השם המפורש בכל צורותיו האפשריות. רק כאשר "פרצוף" חדש של השם התגלה, הכהן הגדול יכול היה לצאת ולהכריז את השם המפורש בציבור. השם החדש הזה הוטבע על פניו הזוהרות של הכהן הגדול. עד היום מתוארת חוויה זו בפיוט "מראה כהן". אלה היו ה"פנים החדשות" של האל לשנה החדשה.

הבנה זו של הטקס מניחה שהשיא הרוחני של יום הכיפורים מגלה את ההיבט ההדדי של של יחסינו עם האל. הפלא הוא שגם האל משנה את פניו כביכול; בלי התחדשות זו, הוא היה נשאר אנדרטה שאיננה מגיבה לעמו ולבני אדם. אזהרתו של "רם-דס" לגבי המלכוד שבשגרה הריטואלית רלוונטית ביותר. ביום הכיפורים, קיימת חובה 'קוסמית' להשתנות ואם להמשיג זאת בלשון בני אדם: הורה נבון מתאים את יחסו לילדיו לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים - אריק אריקסון אמר שאנחנו מתפתחים עם ילדינו - כך גם האל כביכול מותאם לברואיו. האלטרנטיבה למודל זה היא דמות "דון קישוטית", הנלחמת לשווא כדי לקבֵּע יחס אנכרוניסטי לעולם.

לכן, מפגש זה, המתרחש אחת לשנה איננו אקט תיאטרלי, אלא הוא אמצעי לפגוש את מהותנו האנושית במשיורים הפיזיים, האינטלקטואליים והרוחניים.

האמנם יתכן חיבור אפשרי בין ריטואל מקדשי זה לבין חיי היהודי בן זמננו?

הפרשנות המיסטית של ההתגלות המתחדשת מדי שנה מציעה משהו הפונה ישירות אל דור המדגיש ומחשיב התפתחות אישית וצמיחה רוחנית. היום פועלים אנשים למען מטרות אלו באמצעות צורות שונות של טיפול. האם ניתן להתייחס לטקסים עתיקים אלו כאל צורות קדומות של תרפיה? האם, מאידך, הגישות הטיפוליות המודרניות מפגישות אותנו טוב יותר עם עולמנו הפנימי ומהוות אם כך תחליף לתשובה?

אם יש באפשרותנו להשתנות באמצעות תהליך טיפולי, למה לנו להזדקק לריטואלים של חגי תשרי כדי להתחבר לעצמנו ולגעת בחלקי הנפש הרדומים והאפלים?

אמדו-לוי-ולנסי טוענת שתהליכי התשובה והתרפיה פועלים למען אותן מטרות, אך באמצעים שונים. "במצב אידיאלי, התוצאות תהיינה דומות. כאשר מדובר באדם אכפתי, בעל זהות עצמית חזקה, שני תהליכים אלו יובילו לתוצאות מתאימות."

אך, יחד עם זאת, גם האדם השלם צריך לעבוד קשה כדי להשיג מטרות אלו. לדברי פרופ' ולנסי-לוי, תרפיה או תשובה הופכות את האדם ליצור מאוזן וספונטני. כמה מבני דורנו עונים להגדרה זו?

אם ננסה לתרגם מושגים מופשטים אלו לקטגוריות מסורתיות ולשפה דתית, נקבל את התמונה הבאה:

כל התקופה, מראש השנה עד לסוכות ולשמיני עצרת, נותנת לנו הזדמנות לבחון בצורה הרדיקלית ביותר את מהות קיומנו כבני אדם, את האל ועולמו ואת היחסים ביניהם.

החל מתקיעת השופר על קולותיו השונים, ותקופת התשובה והתפילות ועד לשילוב בין ארבעת המינים בחד הסוכות, ודברי קהלת, הריקוד עם התורה, אנחנו נמצאים תחת זכוכית מגדלת, בוחנים ונבחנים.

לעשירים ולאביונים, לחכמים ולתמים, לשלומי אמוני ישראל ולספקנים - בדומה למספר בסיפור "תהילה" של עגנון, המוצא את עצמו בכותל המערבי בין המתפללים לתוהים - השאלות המהותיות דומות: מהי משמעות החיים; האם יש משמעות לסבל האנושי; מה מוצאינו על פני האדמה, כיחידים או כקבוצות?.

מה מקומו של האל בסיפור הזה, אם בכלל? ובמילים אחרות: מה מבקש האלוהים מאיתנו? מה עלינו לעשות עם חבילה מוזרה זאת הקרויה "חיים"? מהי אחריותנו כלפי עצמנו, כלפי בני משפחתנו וחברינו, עמנו, העולם כולו? איך עלינו לקבוע את סדרי העדיפות שלנו? האם עלינו לקבל את המלצת החכמים: :"חציו לה' וחציו לכם"?

אין אפשרות לענות על שאלות אלו כפי שהיינו עושים בקשר לשאלות מתמטיות ומדעיות ואולי משום כך איננו מפסיקים לעולם להידרש להן. העונה השנתית המוקדשת לתשובה מציעה לנו להשאיר אופציות פתוחות, ולהיות מוכנים באופן קבוע לשינויים העשויים להתרחש, כתוצאה מבחירתנו אותם או כתוצאת בירתנו על ידםץ

התחדשות זו לא תהיח תמיד גלויה . לעתים, היא תהיה פנימית ועדינה, מעין פרספקטיבה חדשה על אותה מציאות, בדומה לסיפור החסידי הבא:

מספרים על רבי חסידי שקידש על היין בשבת הראשונה אחרי פטירת אביו האדמו"ר. חסידי האדמו"ר נדהמו לשמוע קידוש שונה מאד מהקידוש של רבם המוכר שנפטר. כאשר הרבי החדש ראה את תדהמתם, הוא מיהר להרגיע את קהל חסידיו ואמר להם שלא השתנה דבר: "אם תקשיבו טוב", כך אמר, "תוכלו לשים לב שקידשתי בדיוק כמו אבי ז"ל ".

מרדכי בק הוא סםר ואמן המגורר בירושלים

 

 

אדם יסודו מעפר

לכאורה יש כאן השפלת האדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, אבל באמת בשבחים של אדם הדברים אמורים, שנחצב ממקור קדוש, מאברהם אבינו עליו השלום, שאמר (בראשית יח): "ואנכי עפר ואפר", וסופו לעפר- אלו ימות המשיח שעליהם אמר דוד (תהלים מד) 'כי שחה לעפר נפשנו'.

(ספר תולדות אדם ל רבי יהושע מאוסטראווע, מובא בש.י. עגנון "ימים נוראים, עמ' קלד)

 

 

"אחור וקדם צרתני"

אמר רבי שמעון בן לקיש: אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום הראשון, הוא דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש: 'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' - זו רוחו של מלך המשיח היך מה דאת אמר (ישעיה יא) 'ונחה עליו רוח ה'' - אם זכה אדם, אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך.

(בראשית רבה ח, א)

 

עולמו של הקב"ה הוא עולם של אמונה, צדק, יושר ורחמים

"אל אמונה" - שהאמין בעולם ובראו.

"ואין עול" - שלא באו בני אדם להיות רשעים, אלא להיות צדיקים. וכן הוא אומר: "אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז')

"צדיק וישר הוא" - שהוא מתנהג בישרות עם כל באי העולם.

(ספרי האזינו פיסקה שז)

 

וזה דבר פשוט ומברר, כי הנה אל אמת ה', והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו'", כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא עובר על המשפט, המעלים את העין מן החובה כמו מן הזכות, על כן אם משפט הוא רוצה, צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק בין לטוב בין למוטב והינו: "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", שפרשו זכרונם לברכה "לצדיקים ולרשעים", כי כך היא המדה, ועל הכל הוא דן, ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט.

ואם תאמר: אם כן מדת הרחמים למה היא עומדת? כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר?

התשובה: ודאי מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולת כלל וכלל, ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שהחוטא יענש מיד תכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו ושלא יהיה תקון לחטא כלל, כי הנה באמת איך יתקן האדם את אשר עות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו, דהינו: שיותן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה.

 (מסילת ישרים פרק ד בדרך קנית הזהירות)

 

תנחומינו לחברינו היקרים הרי ומרסל לנגבהיים ולמשפחותיהם

 על פטירת אביהם ז"ל

מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד

מערכת "שבת שלום" עוז ושלום-נתיבות שלום

 

הספר דרישת שלום

נמצא עכשיו בחנויות הספרים! (בחלק מהחנויות גם במבצע)

ספר זה, לזכרו של חברנו ג'רלד קרומר, בהוצאת ידיעות-ספרים,

ובעריכת צבי מזא"ה ופנחס לייזר, מכיל מבחר מאמרים

המבוססים על דברי תורה שפורסמו בגיליונות 'שבת שלום'

ועוסק במפגש בין ערכי השלום והצדק השאובים ממקורות ישראל

למציאות המורכבת של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

הספר יצא בסיוע הקרן לזכרו של ג'רלד קרומר, פורום יב בחשוון, עוז ושלום,

קרן הולנדית למען השלום, וחברים רבים.

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלום- נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

 

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 052-3920206

ozshalom@netvision.net.il

 

תודה

מערכת "שבת שלום"      "עוז ושלום-נתיבות שלום"